דרק שארפ התחיל בתור כדורסלן מן השורה, אבל עם השנים הפך למונח מקצועי. לא עוד שחקן מהסגל, אלא תפקיד ייחודי. קל לדמיין את הפרשן או את המאמן שינתח לעומק סגל של קבוצה, ויידע שחסר לו פה מרכיב יסוד. "יש לי גארדים, יש לי קלעים, יש לי שומרים, אבל אין לי שארפ", יאמר המאמן בעודו מביט בתסכול על הספסל שלו, שם יראה כדורסלנים רגילים, אבל לא את התופעה החד פעמית. אז ודאי יפנה להנהלה בתחינה, יבקש מהסקאוטים להרחיב את החיפושים, אולי אפילו ינסה לחנך איזה ילד צעיר עם הקלטות של הדבר המקורי, אבל כלום לא יעזור. אין עוד שארפ מלבד לדרק שארפ.
המונח "סמל" נשלף לעתים בקלות מדי בשיח הספורטיבי, אבל שארפ אכן מייצג תופעה. הוא לא סתם חד פעמי, אלא אידיאל בלתי ניתן לחיקוי. יש בו משהו שמייחד אותו משאר הקולגות, בין אם זה הניצוץ שבעיניים, או התחושה שהוא מעריך כל רגע על המגרש ומוקיר כל הזדמנות שניתנה לו לשחק.
אולי בעצם "לשחק" זו הגדרה שלא הולמת את המאמץ של שארפ. יותר מ"משחק", זה היה קרב על הניצחון. יותר מתחרות ספורטיבית, זו הייתה מחויבות טוטאלית להכרעת היריב. בין אם מדובר בהגנה עיקשת או בידית מהשלוש, זינוק על הפרקט או שליחת רגל כדי לסחוט עבירה, דחיפות וצביטות לכוכב היריבה או מלחמות פסיכולוגיות וטראש טוק איכותי - שארפ חשף בכל שנייה על הפרקט אינסטינקטים חייתיים.
דרק שארפ הודיע על פרישה מכדורסל בגיל 39
שמעון מזרחי נפרד: "הוא היה דוגמה ומופת"
שישה רגעים בלתי נשכחים של מס' 6 האגדי
למרות זאת, יש שלועגים למכבי בימים אלה. "זה הסמל שלכם?", הם שואלים בזלזול, "שחקן חיזוק זר? שכיר חרב אמריקאי? איפה הימים של מיקי ומוטי?". לאלה אנחנו מבהירים בתוקף שמכבי תל אביב אינה מפלה על רקע דת או גזע. אם קיימת אצלנו אפליה, זה רק כלפי הרופסים והנרפים. אם יש בנו חוסר סבלנות, זה רק לחולשה מנטלית. כדי שכדורסלן ייחשב בעינינו נערץ, הוא לא חייב לקיים את המצוות היהודיות, אלא את המצווה המכביסטית הגדולה מכולן: לרדוף בכל הכוח אחר הגביע, ולהניף אותו בגאון.
אבל שארפ עשה הרבה יותר מלהניף גביעים. הוא נתן תחושת ביטחון לאוהדים. הוא הבהיר להם שהוא תמיד יהיה שם בשבילם וייצג את האינטרסים שלהם. לא רק בפרצוף הנחוש שלו כשהוא עולה מהספסל, לא רק במשחק ההגנה האובססיבי, לא רק בריצת מלאת תשוקה למזכירות בכל פעם שהמאמן מסמל לו לקום - אלא בעיקר במחויבות פנאטית, שעבור אוהד היא קדושה הרבה יותר מהיכולת.
בעקבות אותו "נס" מפורסם, הדימוי של שארפ עלול להטעות. אופפת אותו הילה מיסטית, כאילו הוא יכול לבצע מעשי פלא בניגוד לדרכי הטבע. שהוא בעצם תופעה מופלאה, שלא ניתן להסביר אותה בכלים הגיוניים. אבל אין בשארפ אלמנטים על טבעיים, הכל אנושי. תמיד נזכור שאחרי אותו סל מול ז'לגיריס הוא לא חגג, אלא מירר בבכי. גם הוא יודע שיותר מנסים בקריירה, הייתה שם עבודה קשה. שמאחורי כל רגע תהילה, מסתתרות שנים של אימונים והשקעה.
אז כן, שארפ הוא סמל. הוא סמל לנחישות, מסירות ומחויבות. כל מי שסבור שאוהדי מכבי תל אביב הם מפונקים ומדושנים שמעריצים רק את כוכבי העל הווינרים, יופתע לגלות שהדמות הכי נערצת בהיכל היא בכלל לוחם אמיץ עם כישרון מוגבל. העובדה ששארפ הוא הסמל של מכבי לא צריכה להביך את המועדון, אלא להסב לו גאווה גדולה. הוא יחסר לנו מאוד.
הצניעות היא שהפכה את שארפ לגדול מכולם
המספרים הגדולים בקריירה המופלאה של שארפ
היזכרו בסל הגדול ביותר של שארפ בהיכל