הכול התחיל במשחק ביתי נגד אולימפיאקוס בפברואר 1997. כמו כל מפגש עם היוונים, גם ההוא היה מתוח, פיזי וקשה, שהגיע לסיום צמוד. מכבי תל אביב הייתה חייבת ניצחון כדי להעפיל לשלב ההצלבה, ביד אליהו שכחו מתי בפעם האחרונה הקבוצה שיחקה כדורסל אירופי במרץ, וסיר הלחץ שיתק את מרבית השחקנים בצהוב ככל שהדקות נקפו. רנדי ווייט סחב את הקבוצה של צביקה שרף על הגב, התוצאה 78:78, דורון שפר הוציא את מכבי להתקפה כשעל השעון קצת יותר מחצי דקה. 18 שניות לסיום ו-6 על שעון הזריקות, דרק שארפ קיבל כדור בפינה, הקפיץ את סיגאלאס, וזרק כדור קשתי-קשתי שצלל פנימה. זה נגמר בניצחון. הגארד האלמוני שהגיע ממגדל העמק, זה שצילמו אותו למוסף פתיחת העונה עומד על ספסל לצד פופה, הראה פתאום שיש בו משהו.
דרק שארפ במפה ונשאר במפה.
דרק שארפ הודיע על פרישה מכדורסל בגיל 39
שמעון מזרחי נפרד: "הוא היה דוגמה ומופת"
שישה רגעים בלתי נשכחים של מס' 6 האגדי
בעידן הריגושים המהירים, ההיסחפות התקשורתית והשיח המוקצן עתיר המחמאות או הנאצות, בתקופה בה כל ילד נחשב כוכב, כל חיוור עם בדל כישרון דורש חוזה מופרך וכל ספורטאי שנגע לרגע בהצלחה מוציא ליין אופנה והופך לגיבור יוטיוב, דרק שארפ הוא מוצג ארכיוני שמשודר בשחור-לבן. לא מייצרים כאלה יותר.
לא בכדי הזמין גור שלף את דרק שארפ, במחווה כנה ואבירית, להניף איתו את גביע היורוליג לשנת 2004, כשהוא קורא לכל ילד ללמוד לשחק את המשחק משארפ. צריך הרבה מזל, נחישות, משמעת ומקצוענות כדי להגיע ממכבי חדרה למעמד שכזה. אבל כדי להיות "סמל" מהסוג ששארפ הפך להיות, דרושה עוד תכונה, והיא זו שהפכה אותו לאליל ההמונים: צניעות.
צריך טונות של מודעות עצמית והכרת תודה לסביבה הקרובה, כדי לא להפוך את סלי הניצחון והרגעים הקסומים למפגני רהב, שחץ ואגו. לשארפ היה את זה. הוא ידע להישאר השחקן המשלים שמשתטח על הפרקט, ממרפק את היריב ומקריב עבירות למען ה"כוכבים". שארפ ידע את מקומו, את מעמדו, נתן מקום לכולם, נשאר שחקן ספסל לאורך כל הקריירה המפוארת, ולא נתן להצלחה או כישלון לשנות את דרכיו וסגנונו. יותר מכל דריבל, חדירה או שלשה, האוהדים הוקירו את התכונה הזאת. לכן כל סלי הניצחון והרגעים הקסומים מאולימפיאקוס דרך נס ז'לגיריס ועד סיינה - הם רק בונוס, פועל יוצא של אותן התכונות, אשר בראשן צניעות.
איך הפך שארפ מעוד זר לאגדה של ממש?
המספרים הגדולים בקריירה המופלאה של שארפ
היזכרו בסל הגדול ביותר של שארפ בהיכל
למכבי יחסים מורכבים עם סמלים שפורשים. היו שקיבלו כבוד ויקר כפי שהגיע להם (ברקוביץ' וארואסטי), היו שעזבו בטריקת דלת דומעת (הנפלד) והיו שנמנע מהם ההוד וההדר לו היו ראויים בגלל אנשים במועדון עם אגו גדול ולב קטן (ג'מצ'י). פרישת שארפ והפיכתו לעוזר מאמן מלמדת שמכבי, כנראה, הפיקה לקחים מהעבר. ואולי היא מלמדת בעיקר על שארפ, האיש שידע להימנע מליפול לבורות והפך את אופיו לנכס עבור המועדון, כשהוא מתפקד כ"שר הקליטה" עבור כל שחקן חדש בקבוצה וכאיש שמפיח בזרים האדישים את רוח המועדון.
כשקבוצות ספורט הופכות לתחנת רכבת בה שחקנים באים והולכים, 15 שנה הן נצח. שארפ, לאורך כל השנים האלה, הפך משחקן אלמוני לכזה המגלם באישיותו ובסגנונו את הספורטאי האולטימטיבי. עבור השחקנים שארפ היה מודל לחיקוי, עבור האוהדים הוא השחקן איתו אפשר להזדהות. זה השחקן שאתה רוצה בצד שלך. שחקן רע במובן הטוב של המילה, ווינר שלא בורח או פוחד מאחריות, אחד שמאמין שאפשר גם כשהכול חסר סיכוי, מישהו שיזנק לכדור אבוד, אדם הנאמן למערכת שטיפחה אותו ויודע להחזיר לה באותה מידה, שחקן שיבכה אחרי הפסד כואב או ניצחון מרגש ויבהיר לך בדמעותיו שהוא משחק עבורך, עבור הקבוצה, עבור המשחק.
כשהאב אומר לבנו היושב לצדו ביציע, "אתה רואה את זה שנכנס במכבי, מספר 6, זה דרק שארפ, תסתכל עליו, תראה איך הוא משחק", זו המחמאה הכי גדולה וההכרה הנעלה ביותר שספורטאי יכול לקבל. כל התארים האישיים והקבוצתיים בהם זכה לאורך הקריירה המפוארת, יחד עם תכונותיו והדרך בה שיחק כדורסל יצרו פסיפס מרהיב, שמתוכו משקיפה אלינו דמותו של ספורטאי למופת: דרק שארפ.
