אל תהרוס את הפנטזיה

היכולת המאכזבת של ליאו מסי בקופה אמריקה שואבת את כל ההילה של מלך הכדורגל. פז חסדאי מחזיק לו אצבעות, משווה בין עמוס לוזון לז'ואן לפורטה ותוהה האם דן אדלר מבין מה המשמעות של חרא אמיתי

פז חסדאי

ליאו מסי

מי שמבסס את כל הידע האקטואלי שלו על "חדשות הספורט", עלול היה לחשוב השבוע שהמשחק בין ארגנטינה לאורוגוואי הוא האירוע החשוב ביותר בעולם. לא זכור לנו שבמהלך השנה ערוץ הספורט גילה כזאת מחויבות לכדורגל הדרום אמריקני (כמובן בלי קשר לעובדה שהליגות מארגנטינה ומברזיל משודרות בצ'רלטון), אך לפתע מתברר שמירי ואלי מכורים לקסם הלטיני, שהמשחק בין ארגנטינה לאורוגוואי הוא הקרב לו כל העולם חיכה, ושכנראה גם הגבול הישראלי עובר על גדות נהר הריו דה לה פלאטה, שם חיילי צה"ל מאזינים למרסדס סוסה תוך כדי לגימת מאטה ואכילת צ'וריצ'וס.

(תוכן מקודם)

פיתוח מהפכני לטיפולי אנטי אייג'ינג בבית יחולל שינוי בעור הפנים שלך

בשיתוף נומייר פלוס
לכתבה המלאה
הורגים לנו את הילד. מסי (צילום: AP)

מסי משיב לכל הטענות נגדו

אבל אין זה מענייננו ללגלג על הערוץ (לפחות עכשיו כל המשחקים מווימבלדון הם בערוצים פתוחים), הדאגה הגדולה היא לגורלו של ליאו מסי. מאחר שהמעקב הישראלי אחרי ריאל מדריד וברצלונה הוא כבר מעבר לגבול הנורמלי, גם המעורבות הרגשית שלנו בחייו של מסי היא חולנית. ואם בישראל עוקבים בכזאת אובססיביות אחרי כל מהלך שלו, מנתחים את היכולת שלו אחרי כל משחק ובונים תלי תלים של תיאוריות על הפרצוף המופנם שלו בזמן שירת ההמנון - אפשר רק להעריך מה עובר על הילד בארגנטינה.

אחרי התיקו מול קולומביה שרקו לו בוז מהיציעים. האוהדים קיללו אותו ושלחו אותו בחזרה לספרד. העיתונאים טענו שהוא לא ארגנטינאי. ובאמת, קשה שלא לרחם עליו. עצוב לראות אותו ככה. אחד הדברים שמאפיינים את מסי זה החיוך המבויש והצנוע על פניו, אבל הוא איבד אותו לחלוטין. אין לו שמחת חיים, רק לחץ ומועקה. גם אחרי הניצחון על קוסטה ריקה הוא התקשה לחייך, ובעיקר הביע הקלה. מה עשיתם לו?

אפשר להבין את האכזבה שלהם. אם (להבדיל אלפי הבדלות) אני עדיין זוכר את הטינה שלי כלפי חיים רביבו על הפערים ביכולת שלו בספרד לבין זו שבנבחרת, אפשר להבין מה עובר על הארגנטינאים. אבל הם גומרים לנו את הילד. יותר מזה, הם הורסים לנו את הפנטזיה. אחרי שכבר הפנמנו שמדובר בכוכב על, אחרי שהכתרנו אותו לשחקן השנה, אחרי שכבר השלמנו עם גדולתו ההיסטורית, פתאום הלחץ שלהם משתק אותו. פתאום הוא נראה עדין ומוגבל. פתאום נשאב ממנו כל הכישרון, ונותר רק ילד רך ושביר.

מעולם לא רציתי בהצלחתו כמו עכשיו. אני מזהה את התסכול שלו, ומת שהוא יפרוק אותו. אני שומע איך הם מבקרים אותו, ומפלל שהוא יתפוצץ מול אורוגוואי ויסתום להם את הפה. בנינו לעצמנו אליל, יהיה מאוד מאכזב לראות אותו קורס תחת הלחץ. חשבנו שהוא המלך, יאכזב לגלות שהוא רק הרץ. היו לנו חלומות גדולים לילד, הלוואי שהוא לא ינפץ אותם.

בית"ר ירושלים

אבל היו גם כמה רגעים שמחים השבוע, או לפחות כמה הבלחות קומיות ופרצי צחוק בלתי נשלטים. הרכישה של בית"ר ירושלים על ידי שני אמריקאים ליברלים ונאיביים היא הפוטנציאל הקומי הכי גדול בכדורגל הישראלי. אפשר רק להעריך אילו דברים שמעו דן אדלר ואדם לוין על המועדון לפני שהחליטו לקנות אותו. אני משער שמונחים כמו "הקבוצה של המדינה" או "קהל רחב ועממי" נאמרו יותר מפעם אחת. אני משער שהוזכר גם הפוטנציאל הכלכלי, וכשהשיחות התלהטו אף הועלה המודל העסקי של מנצ'סטר יונייטד. "עם ניהול נכון והשקעה נבונה בתשתיות, אפשר להפוך את בית"ר לרווחית", אמר בוודאי קורנפיין, באופטימיות מהולה בנאיביות (במקרה הטוב) ובשקר מוחלט (במקרה הרע).

בהצלחה למיסטר דן אדלר. אוהדי בית"ר (צילום: מגד גוזני)

האלמנט המשעשע הוא הפער העצום בין הכוונות הטובות של אדלר ולוין לבין המציאות. לא ברור כמה פעמים השניים היו בישראל, לא ברור כמה פעמים הם היו במשחק של בית"ר, ספק אם הזדמן להם לבקר ביציע המזרחי, אבל גם אם הם קיבלו הסבר מפורט על המסורת של בית"ר – יהיה מסקרן לראות את המפגש הראשון שלהם עם הדבר האמיתי. הסלוגן של הקמפיין של דן אדלר לקונגרס היה "He gets shit done" (אפשר לתרגם את זה כ"הוא עושה את העבודה המחורבנת", או כ"הוא דואג שהחרא ייעשה"), אבל ספק אם בחייו הוא נתקל בשיט מהסוג הזה. נאחל להם בהצלחה, בתקווה שיביאו את השינוי המיוחל וינטרלו את המוטיבים הגזעניים מהקבוצה, אבל עד אז ניאלץ להסתפק בגיחוך.

מה עומד בפני בית"ר ירושלים החדשה?
איך יגיבו אוהדי בית"ר לרכישה של דן אדלר?

אלי טביב ועמוס לוזון

בסרט "סודות ברצלונה" נראה הנשיא לשעבר ז'ואן לפורטה יושב במסעדה מפוארת עם כמה חברי הנהלה של בארסה. בעודם לבושים בחליפות מהודרות, אוכלים טאפאס ולוגמים יין משובח, החבורה תכננה את מסע הרכש לעונה הבאה. הם תהו האם שחקן מסוים שווה 30 או 35 (הסכומים במיליוני יורו), דיברו על היריבה ממדריד, התמוגגו ממעמדם הנחשק כקובעי המדיניות, ובעיקר גרמו לכל אוהד כדורגל לקנא בקלאסה של מנהלי אימפריית הכדורגל, שיושבים על פסגת העולם.

להבדיל אלפי הבדלות, לאחרונה נחשפים עוד ועוד פרטים על ההתנהלות במשא ומתן בין אלי טביב לעמוס לוזון על רכישת עומר דמארי. הפעם בלי חליפות, אלא עם ג'ינסים של שלומי מדליני; בלי טאפאס ויין, אלא על צלחת חומוס וכוס עראק; ובלי עסקאות מרשימות, אלא בעיקר עם קומבינות ותככים וחשד לסעיפים נסתרים. אין פלא שהילדים בימינו הולכים לבית ספר עם חולצה של ברצלונה, ולא של מכבי פתח תקוה.

קלאסה. טביב (צילום: קובי אליהו)

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

    התרעות פיקוד העורף

      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully