גאידמק בחוץ, אדלר ולוין בפנים

דן אותם לשינוי

הרכישה של דן אדלר ואדם לוין מביאה את אוהדי בית"ר ירושלים לצומת שבו יצטרכו לבחור באחת משתי אפשרויות: קבלת הדין והפנמה שתמו ימי הגזענות ביציעים או מרד שיוביל לסופו של המועדון

דוד רוזנטל

עד לפני ארבע שנים רווחה כאן הדעה שאוהדי ספורט, בעיקר הקיצוניים שבהם, הם לא ישות שאפשר לשנות. אף אחד גם לא נלחם מספיק, עד שרימון הלם של חוליגן אחד ביציעי מלחה גרם לכמה אנשים לחשוב. הדימוי האלים של אוהדי הפועל חולון פשט אל מחוץ למדורי הספורט, וזה היה גם הרגע שבו המלחמה החלה, מלחמה של כל העולם בהם ושלהם בעצמם. חולוניה עשתה רוויזיה מוחלטת בגישה, השילה את קליפת הבריונות ותיעלה את הפנאטיות למקומות אחרים. התוצאה הייתה שנתיים נפלאות שהסתיימו באליפות ובגביע ושהבהירו יותר מתמיד שחולון היא צלע חשובה במיוחד בענף הדועך שנקרא כדורסל ישראלי.

גם בית"ר ירושלים אמורה להיות נכס גדול, לספורט בכלל ולכדורגל בפרט. אלא שכשהיא הגיעה אל עברי פי פחת וניצבה כפסע מהתהום, התברר שהחשיבות שלה פחותה בהרבה משנדמה היה בתחילה. כל מי שאינו אוהד של הקבוצה היה מוכן לפלוט "ברוך שפטרנו" בעוד איציק קורנפיין עושה את דרכו למשרדי בקרת התקציבים ומכריז על הליכה לפירוק. מינוס תשע נקודות בליגה ללא קיזוז היה בבחינת מכת מוות למועדון. להלוויה היו מגיעים מעט מאוד אנשים.

מה שכל כך חמור בסיטואציה שבה בית"ר הייתה הוא לא המיאוס של אוהדי הכדורגל ממנה, אלא התיעוב של האוהדים שלה מהקבוצה. יותר מעשרים שנה עברו מאז הכניסו משה דדש ואלי אוחנה לז'רגון הכדורגל את המושג "הקומץ", ובעונות האחרונות נראה היה יותר מתמיד שהקומץ הזה אכל כל חלקה טובה במועדון. היציעים הריקים בטדי לא היו רק תולדה של תוצאות עלובות, האוהדים הביעו בעיקר תחושה של ייאוש והבנה שמה שקרה למועדון כבר מעבר ליכולתם. רוב האוהדים של בית"ר ירושלים הם אנשים שפויים שבסך הכל רוצים לראות כדורגל. תטענו שכל עוד היו הישגים החוליגניזם לא הפריע להם? נכון, אבל אווירה כל כך קיצונית ביציעים הופכת את הדרך החוצה לקלה עוד יותר במקרה של כישלון.

שתי סיסמאות ליוו את דן אדלר, אחד הרוכשים של בית"ר, לאורך קמפיין הבחירות שלו לקונגרס. האחת – מיעוטים צריכים לדבוק יחד. השנייה – He gets shit done (את זה אי אפשר לתרגם). התחושה הראשונית היא שמדובר בחיבור מוזר ביותר, כזה שאפילו הסאטיריקנים הטובים ביותר לא היו מעלים על דעתם. הספקולציות לגבי הכוונות של אדלר כבר החלו: הוא יביא שחקן ערבי לקבוצה, הוא יארח קבוצת ילדים ממחנות פליטים ביציע המזרחי, הוא יגרום לזאב לגור עם כבש ממש באותה טריבונה. מצחיק, הזוי ובעיקר מסקרן.

אחרי שהשתעשענו ונרגענו, הגיע הזמן לבחון מה יקרה פה עכשיו. אוהדי בית"ר ירושלים לא אוהבים יזמי שלום ודו קיום כמו אדלר, אבל בעבר הם הפגינו תמיכה בלתי מסויגת בכל מי שהציל את הקבוצה רגע לפני קריסה, אם היה זה מאיר פניג'ל, ארקדי גאידמק או גומא אגייאר, שלכל אחד מהם הייתה דרך עקומה משלו. כשהבחירה שלך היא בין חיים למוות, אתה לא שואל שאלות. התגובה הראשונית של האוהדים בפורומים הייתה חיובית, והפעם נראה כי לא מדובר בהקלה אלא בתקווה אמיתית. נמאס להם לראות טיפוסים משיחיים שמחפשים הכרה ואהבה, הם רוצים מישהו שיעניק להם יציבות. אנחנו עדיין לא מכירים את אדלר ואדם לוין כדי לדעת שהם אכן אלה שיביאו סופסוף קצת שקט תעשייתי לבירה, אבל דבר אחד ברור אצל האמריקאים: הם שמים יותר דגש על התהליך ופחות על התוצאה. עבור בית"ר צמאת ההישגים, לעתים קרובות ללא ביסוס ממשי, זו יכולה להיות בשורה מצוינת, על ומחוץ למגרש.

הפנטזיה על בית"ר חדשה ונקייה עדיין רחוקה ממימוש. שנים של אלימות וחוסר סובלנות לא יימחו ברגע בגלל שני רוכשים שעדיין איננו יודעים מה טיבם ומהן כוונותיהם, אבל הישג אחד כבר נרשם פה: בכל פעם שהגרעין הקשה של אוהדי הקבוצה ינסה לחבל או להפריע לרוכשים החדשים, הוא ייזכר כיצד ביולי 2011 בית"ר ירושלים כבר הייתה בדרך להיעלם מהמפה. אם הפלגים הקיצוניים של הקבוצה יפנימו שהפעם באמת אין ברירה ושמדובר בהכל או כלום, תיסלל הדרך לשיפוץ הפנים הגדול ביותר בהיסטוריה של הספורט הישראלי. אם זה לא יקרה, בפעם הבאה קורנפיין כבר לא ימצא רוכש.

ברגע האחרון: בית"ר ירושלים נרכשה
הכירו את דן אדלר ואדם לוין, הרוכשים החדשים
רגשות מעורבים בין אוהדי בית"ר

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/הלתנאי שימוש
    לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

    התרעות פיקוד העורף

      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully