שחקן מעולה. לא גדול

המחזור האחרון בליגת העל קטל עוד שני צעירים, שני סיפורים מלבבים, מפתיעים – אבירם ברוכיאן ושמעון אבוחצירא. לכל אחד תקלה אחרת, אבל השורה התחתונה דומה. השאלה היא כיצד מטפלים בהם: מעט מאוד אנשי מקצוע היו מעיזים לעלות את אבוחצירא ליציע אחרי ההתנהגות שלו מול קריית שמונה. רובם חושבים לטווח הקצר, בטח כמדובר בשחקן שכבש יותר מ-50 אחוזים משערי הקבוצה. אלא שזאביק זלצר חושב אחרת. הוא מוכן להקריב את המשחק הבא של הפועל פתח תקווה למען המשחקים הבאים. הוא מוכן להתעלם מתחנוני ההתנצלות של אבוחצירא כדי שהפועל תקווה לא תמצא את עצמה פתאום מתמודדת עם שחקן שהוא יותר גדול מהקבוצה. יכול מאוד להיות שאבוחצירא לא יפנים את המסר וימשיך לחשוב רק על הגולים, אבל הפועל פתח תקווה תפנים גם תפנים שרגע לפני שהיא מגדלת גיבורים חדשים, היא צריכה לשים להם גבולות. שלא יהיה בטעות מנור חסן.

מדהים לראות איך כל שנה התסריט חוזר: מכבי תל אביב מפסידה, ומאיימת על השחקנים. מכבי תל אביב שוב מפסידה, ושוב מאיימת על השחקנים. כל שבוע הצעקות רמות יותר, האיומים מפחידים יותר, אבל התוצאות הופכות רעות יותר. השחקנים נראים כמו שלדים מהלכים על המגרש, אבל ההנהלה ממשיכה לפרש זאת כחוסר אכפתיות וחוסר מחויבות, ושולחת מסרים חריפים לכל עבר. מספיק להביט בהצלחה של אלישע לוי בשנתיים האחרונות, כדי להבין שכל מסע ההפחדות של הנהלת מכבי תל אביב רק מחריף את הבעיה ומעמיק את חוסר הביטחון של השחקנים. מה, הם לא רוצים לנצח? הם לא משוועים לפרמיות? הם בזים לתהילה? אולי במקום לצעוק עליהם, תקשיבו להם. תראו כיצד אלישע לוי התגבר על המשברון הקטן שהוא חווה לא מזמן – נקודה משני משחקים. את השקט, את הרוגע, את חוסר הלחץ, את המסר הקבוע בהפסדים ובניצחונות, לפיו שחקניו רצו לנצח באותה מידה גם מול מכבי נתניה וגם מול אשדוד. אלישע לוי הוא דוגמה מצוינת לא רק למכבי תל אביב, אלא לכל הכדורגל הישראלי שדוגל עדיין בשיטת המקל והמקל, שיטת ה"בכדורגלן הישראלי צריך תמיד להתעמר". מתברר שיש דרך אחרת להגיע לנפש של השחקן המקומי. שהוא מחויב, שהוא ממושמע, אם רק יודעים איך לתקשר איתו.

הקורבן השני של המחזור הוא השחקן שסיפרו לו שהוא יותר גדול ממה שהוא באמת – אבירם ברוכיאן. כי כמה שברוכיאן הפך העונה טוב יותר, זה לא עשה אותו שחקן גדול יותר, כזה שבית"ר יכולה לבסס את עצמה עליו אפילו סתם כקבוצת צמרת. הוא לא לומד מהטעויות שלו בהתקפה – אלו שהופכות לא מעט את בית"ר לקבוצה לא תכליתית, הוא לא יודע לזוז הצידה כשדברים לא מתחברים לו, הוא עושה דברים שלא ממש מתאימים לו וחוטא לא מעט במשחק ההגנה – לא חוטף, לא סוגר, לא מתנפל. כשיכולת של שחקן כדורגל נקלעת למשבר, זה הרגע בו האופי, הבגרות והווינריות צצים החוצה. התנאים שמפרידים בין שחקנים מצוינים לשחקנים גדולים, כאלה שלוקחים קבוצות על הגב לתארים. בדיוק כמו שזנדברג, בנאדו, גרשון ועידן טל עשו בשנתיים האחרונות, ומה שכנראה שברוכיאן (ובן דורו, ברק יצחקי) עדיין לא מסוגל. גם בגיל שבו חשבנו שברוכיאן (ויצחקי) כן יוכל להפוך לשחקן שלם, שוב התברר לנו כמה הוא תלוי בשחקנים אחרים שייקחו עליהם את האחריות. אין כאן כפירה בקסם שמלווה כל טאץ' של ברוכיאן. הוא ימשיך להשתפר במחזורים הבאים ובשנים הבאות, אבל האם ברוכיאן יכול להיות העוגן של מועדון גדול ולחוץ כמו בית"ר? זאת עכבה שקשה לראות אותו כבר מתגבר עליה. כמו שהכישרון שלו הוא מולד, כך גם האופי.

ראובן עטר, בצורה שאין להתעלם ממנה, הצליח להחזיר לשחקני בית"ר את הביטחון. רק מה, יותר מדי ביטחון. ממשחק למשחק, בית"ר לא לומדת מהטעויות שלה, ונדמה כי היא מתרגלת מדי שבוע את הטעויות שהיא עשתה במשחק מול הפועל תל אביב. משחק מצוין לכל הדעות, אבל גם משחק שבו בית"ר הפסידה. עטר, נאמן לרוח הקבוצתית, עדיין לא טיפל במה שלא עבד מול הפועל תל אביב וטיפח יותר מדי את מה שכן עבד שם. עוד כדור לאגף – בדרך כלל אגף ימין. עוד דאבל פס בסיומו ברוכיאן מכניס כדור לרחבה, עוד הגבהה לתיבת ה-16 שם טובעים החלוצים הנמוכים של בית"ר. במסגרת הביטחון שחזר, בית"ר ממשיכה לשחק כמו אלופה. היא מכתיבה את הקצב, היא שולטת, היא תמיד טובה יותר מהיריבה, אבל כל שער שלה נראה כמו לידת עכוז. במקום לסגת אחורה, לחכות ליריבה, לחטוף כדור ולצאת מהר קדימה, בית"ר משחקת עם הגאווה של העונה שעברה. כמו צבא רומא, היא צועדת קדימה ומנסה להכריע את היריבה באמצעות המספרים ולא דרך השכל. אני לא יודע בדיוק כמה כדורים בית"ר חילצה מסכנין, אבל זה בטח לא מספיק. חילוצים מביאים שערים קלים, בדיוק מה שבית"ר חייבת. יכול להיות שעטר צריך לקחת כמה כלים של אנדרדוג שעבדו לו מצוין במכבי נתניה ולהעניק אותם לבית"ר, אם יצחקי וזנדברג יואילו בטובם להתחיל לרדת לגליץ'.

עטר, כפי שמוכיח הסקר בתחתית העמוד הראשי של וואלה! ספורט, הוא קורבן של השובע והבלגן במערכת. קורבן של מה שקרה בקרקוב, של מה שאמר ועשה ארקדי גאידמק, אבל זה גם הקרדיט שמאפשר לו לטעות. קרדיט שלא הרבה מאמנים בבית"ר נהנו ממנו. עטר מוציא מכל הקרקס הזה לא מעט, אולי אפילו הרבה כשמשקללים כמה עבודה פסיכולוגית חיכתה לו כשהוא נכנס באמצע העונה, אבל זה ממש לא מספיק. דוגמה קטנה לכך היא בואטנג: עטר עבד צמוד בחודשים האחרונים עם הקשר הגנאי והצליח להחזיר אותו למסלול. אך באותה מידה, שיטת המשחק של בית"ר כאילו מצפה מבואטנג לעשות הכל - שגם יחפה על החורים של ברוכיאן, שגם יחלץ כדורים, שגם יוציא מתפרצות, שגם יסדר את המשחק, וזה כשרוב השחקנים מסביבו נמצאים במרחקים גדולים מאוד. אם פרננדז מאבד כדור, והוא מאבד הרבה – בואטנג אבוד. הכל נופל עליו, וזה מאוד קשה כאשר אתה נמצא ב-30 אחוז יכולת מהעונה שעברה. אז עטר העיר את בואטנג ופתר לו כמה פלונטרים בראש, אבל הוא חייב לדאוג ששחקנים אחרים יעזרו לו ולא יהיו רחוקים כל כך אחד מהשני.

איך שהתקשורת אוהבת לסמן אשמים מהסוג הזה: שחקן שמסיים חוזה והסוכנים בונים לו את החוזה הבא. שחקן מרוויח הרבה מאוד כסף ונותן מעט מאוד במגרש. שחקן שפעם היה משהו והיום לא דומה לכלום. התקשורת יכולה למצוא שפע של סיפורים כאלה בית"ר, אז למה היא בוחרת להיטפל רק לזר, דרק בואטנג? מיכאל זנדברג כבר שנה וחצי "חושב על מכבי תל אביב", וכך גם גרשון, עידן טל, אבל לפרשנים בצ'רלטון וערוץ 10 יש רק מטרה אחת: בואטנג. כבר כמעט שנתיים שזנדברג מגרד את התחתית שבואטנג נמצא בה בחודשים האחרונים, רק שלידידיו בעמדת השידור נוח יותר לבעוט במי שלא מבין עברית.

איזי שירצקי: "מכבי תל אביב נוהגת בחוסר סבלנות עם מאמנים"

אלי גוטמן: "יכול להיות שנכשלתי בבניית הסגל העונה"

ג'קי בן זקן: "אשדוד לא נופלת מאף אחת הקרויות גדולות"

את העונה של הפועל תל אביב אפשר לחלק לשניים בכמה צורות, אחת מהן היא עד הרגע שבו גוטמן התחיל להאמין בקבוצה ומה שקרה מאותו רגע. בסיום המשחק המשובח של הפועל תל אביב מול הכח, גוטמן דיבר על תהליך שבו הוא בישל את הקבוצה, אמירה שהיה אפשר לקבל אותה במלואה לולא גוטמן עצמו אמר שהוא כנראה נכשל בבניית הסגל, אחרי אחד ההפסדים של הפועל תל אביב העונה. זה לא גורע מהקרדיט שמגיע לגוטמן על המהפך של הפועל תל אביב. על משחק המסירות המהוקצע בקישור שמורכב ברובו מבנאים נמוכים – בדומה במעט לנבחרת ספרד, סגנון שמדחיק את העובדה שלהפועל תל אביב אין ממש שחקני אגף קלאסיים. על החופש והמיקום הנכון של ורמוט בקישור, ועל שני החלוצים במרכז.

גוטמן, כך נראה, הפסיק להתעסק במה אין לו, ודאג לשפר את מה שיש לו. גוטמן התחיל לתת לכל הבעיות שהוא התבכיין עליהן פתרונות. כמו המאמן היסודי שהכרנו פעם, הגרמני מהפועל חיפה. יתרה מזאת, אחרי הרבה מאוד שנים גוטמן גם מוכן להקשיב למבקריו: לתת חופש פעולה לשחקני החלק הקדמי, להאמין בכוחה של התקפת שני החלוצים. אני זוכר חלוצים ששיחקו תחת גוטמן שכמעט קרסו תחת המשימות ההגנתיות שהוא נתן להם, וזה לא דומה לחופש שסמואל יבואה מקבל. עכשיו נראה איך הוא יגיע לקרית אליעזר: האם שוב הוא ייסוג לאחור, יתבצר ב-16 ויחפש לעקוץ, הוא שהוא ישלח את הקבוצה שלו לנצח.