אריק זאבי מסביר בטור אישי מדוע בחר דווקא בכתבה הזו
גם אריק זאבי, עורך וואלה! ספורט לחג סוכות ויוזם הכתבה הזו, חש מקרוב את דילמת הקריטריון הישראלי לאולימפיאדה. אחרי הכל, רק לפני שנה גם הוא עצמו היה על קו התפר שבין קביעת הקריטריון הישראלי שהיה שולח אותו ללונדון 2012 לבין קביעת הקריטריון הבינלאומי שהיה משאיר אותו בבית בשנת הפרישה שלו. בסופו של דבר, מדליה אחת בתחרות הגרנד סלאם היוקרתית בטוקיו הקפיצה אותו משמעותית בדירוג העולמי, כך שלעצמו הוא כבר לא יצטרך לדאוג.
מצד שני, יש ספורטאים ישראלים אחרים שככל הנראה יחמיצו את החלום רק בגלל שחלק מהמדיניות של הוועד האולימפי הישראלי היא לשלוח למשחקים האולימפיים רק את הטובים ביותר ולא לפרגן לספורטאים שאולי מגיע להם. קשה, למשל, להתווכח עם העובדה שלדודי סלע הגיע לייצג את ישראל בבייג'ינג 2008. יותר קשה להסביר למעטים שמוכנים להקריב המון כדי להיות אתלטים או שחיינים שבמדינה שלנו כבר לא מספיקה רק ההשתתפות ומה שהופך ספורטאים אמריקאים או אוסטרלים למספיק טובים כדי לצעוד בטקס הפתיחה של המשחקים האולימפיים, לא מספיק כאן בארץ.
ולמי שלא הצליח לעקוב עד עכשיו - הסבר קצר. שנה וחצי לפני משחקים אולימפיים נקבעים הקריטריונים להשתתפות בהם עבור כל אחד מענפי הספורט. ישנם קריטריונים בינלאומיים שנקבעים על ידי הוועד האולימפי הבינלאומי, וכאן בארץ מוסיפים אליהם קריטריונים ישראלים. בהרבה ענפים הקריטריון הישראלי זהה לבינלאומי, אבל לא בכולם. באתלטיקה ובשחיה, למשל, הוא הרבה יותר קשוח; בג'ודו המצב רגיש הרבה יותר מאחר ומדובר בהבדלים קטנים על הנייר, שנראים כל כך גדולים מול הג'ודאים שמתמודדים מולם במציאות. אז למה בעצם אנחנו עושים חיים כל כך קשים לספורטאים שבחרו להתרחק מחיי הזוהר, ולמה אי אפשר לשלב בין מדיניות של מדליה וגמרים בכל אולימפיאדה למוטו של "העיקר ההשתתפות"?
"מה שבסדר באוסטרליה וארה"ב לא טוב לנו?"
מאז שהונהגו הקריטריונים הישראלים בשנות התשעים, בכל פעם שהמשלחת שלנו יוצאת למשחקים האולימפיים היא משאירה אחריה מספר ספורטאים מאוכזבים שתפסו כותרות, רבו עם אנשי מקצוע ועסקנים, הגיעו עד לבתי הדין - ושום דבר לא עזר להם לצאת ולהגשים את אחד החלומות הגדולים ביותר שלהם. בקיץ 2008 עמד בראש הרשימה הזאת דודי סלע, שמבחינת התאחדות הטניס הבינלאומית הרוויח את מקומו בבייג'ינג, אבל לא מבחינת הוועד האולימפי הישראלי. בעוד שהקריטריון הבינלאומי דרש ממנו להיות מדורג במקום ה-65 בעולם לפי חישוב של שלושה טניסאים ממדינה, הקריטריון הישראלי דרש שיהיה במקום ה-50, ובזה הוא לא עמד. אל סלע הצטרפו שני שחייני המים הפתוחים, דניאל קציר ואולגה ברנסייבה, שסיימו בין 10 הראשונים בתחרות הקדם-אולימפית, אבל לא עמדו בקריטריון הישראלי שדרש מקום בין 16 הראשונים באליפות העולם. ברסנייבה הפגועה חזרה למולדתה אוקראינה ולאחר מכן זכתה במדליה באליפות אירופה. קציר ספג פגיעה מנטאלית קשה, ולא הצליח לחזור ליכולות של קיץ 2008.
"אני זוכר שלא הייתי מסוגל לצפות בטקס הפתיחה. במשך חצי שנה הגעתי לאימוני הבוקר אחרי שלא ישנתי כל הלילה", מספר היום דניאל קציר, שכנראה פספס את ההזדמנות היחידה בחייו להופיע במשחקים האולימפיים. "הייתי בהלם מוחלט מזה שישראל הייתה המדינה היחידה מבין 23 שעמדו בקריטריון שבחרה לא לשלוח נציגים לענף שהוצג בפעם הראשונה במשחקים האולימפיים. השחיין שהחליף אותי סיים במקום ה-12 והיה לאחר מכן סגן אלוף עולם, ואני הייתי יותר טוב ממנו. מדובר בספורט שהכל יכול לקרות בו".
על חברתו לנבחרת דאז אולגה ברסנייבה, שב-2010 הוכתרה לאלופת אירופה במשחה ל-25 קילומטרים, סיפר קציר: "את אולגה החליפה שחיינית שוויצרית בשם סוון אוברסון. היא סיימה במקום השישי בבייג'ינג ולאחר מכן זכתה באליפות העולם למרחק של חמישה קילומטרים. כשהיא הגיעה לא מזמן לאליפות אירופה באילת, היא סיפרה שהיא מודה לישראל עד היום, כי בזכות המדינה שלנו היא התחרתה בבייג'ינג והפכה לשחיינית צמרת אחרי שכבר התכוונה לפרוש. מה שבסדר מבחינת קריטריון באוסטרליה, רוסיה וארצות הברית לא בסדר אצלנו? אי אפשר להגיד שזה משהו נורמלי".
"לא כל אחת היא אליס שלזינגר או ירדן ג'רבי"
גם בג'ודו, אחד משני ענפי הספורט האולימפיים היותר מוצלחים בישראל, לא קיימת חפיפה בין הקריטריון הבינלאומי לישראלי. בעוד שהשני דורש מקום בין 20 הראשונים בעולם (גברים) או 14 הראשונות (נשים) בכל משקל (לפי חישוב של ספורטאי מכל מדינה), הקריטריון הראשון פחות קשה ומאפשר חלוקה של 11 עד 14 כרטיסים נוספים לכל משקל עבור הג'ודאים מאירופה. אריק זאבי יהיה בלונדון 2012 וכך גם אליס שלזינגר או ירדן ג'רבי (מי שתדורג גבוה יותר). מי שעדיין לא בטווח הקריטריון הישראלי אבל עומדת בבינלאומי היא רוני שוורץ, המתחרה בקטגוריית המשקל של עד 48 קילוגרם. מדובר בספורטאית למופת, שרק בגיל 23 החליטה לנתב את כישורי הג'ודו שלה לרמה המקצוענית וללכת עד הסוף. נכון להיום, מבחינת הקריטריון הבינלאומי, היא יכולה לנסוע ללונדון 2012 בגיל 27 ולהצדיק את הדבקות שלה במטרה ואת הספורטיביות המטורפת שהיא מייצגת. מבחינת הקריטריון הישראלי, היא ככל הנראה תיאלץ לפרוש ללא הופעה במשחקים האולימפיים. במקרה כזה, מה יגידו הילדות מהמועדון שלה כשיראו שכל כך קשה להגיע לאולימפיאדה?
מאמנה של שוורץ, שני הרשקו, אומר בעניין הזה: "לא מדובר רק בילדות, אלא גם בנשים מנבחרת הג'ודו שרואות את ההילה של הענף הזה נעלמת. אף אחד לא נשאר בג'ודו בגיל מאוחר בשביל הכסף, אלא בגלל התקווה להופיע במשחקים האולימפיים". הרשקו, שהוא גם מאמן נבחרת הנשים בג'ודו, מסביר כי בענף שלהם גורם ההפתעה יכול להיות משמעותי. "אורשקה זולנר הסלובנית שמתחרה בקטגוריית המשקל של ירדן ג'רבי ואליס שלזינגר הגיעה למשחקים האולימפיים באתונה ללא קריטריון. היא קיבלה כרטיס חופשי למדינות שאין להן נציגות בענף וסיימה את התחרות עם מדליית ארד. יש עוד הרבה מאוד דוגמאות לכך שאלמנט ההפתעה בג'ודו הוא גדול. רוני שוורץ הוכיחה את עצמה והיא מדורגת בטופ 30 כבר יותר משנה. היא ניצחה במיאמי ספורטאית רוסיה שהייתה אלופת אירופה, והיא גם ניצחה קנדית שהייתה חמישית במשחקים האולימפיים. לפי הקריטריון הישראלי היא צריכה להיות מדורגת באיזור המקום ה-17 בעולם וזה קשה מאוד, כי לא כל אחת היא אליס שלזינגר או ירדן ג'רבי. בכל מקרה, אני לא מכיר אף מדינה אחרת בעולם שבה הקריטריון המקומי קשה יותר מהבינלאומי".
אגב, בתחרות הגברים במשחקים האולימפיים בבייג'ינג אפשר היה למצוא עוד דוגמאות לג'ודאים שלא עשו יותר מקריטריון בינלאומי ובכל זאת זכו במדליות אולימפיות. מדובר, לדוגמה, במובלוד מיראלייב מאזרבייג'אן שהתחרה במשחקים בגיל 34 ועמד על הפודיום בקטגוריית המשקל של עד 100 ק"ג, ובסרגיי אשוונדן השוויצרי שזכה במדליית הארד במשקל עד 90 ק"ג.
"תוצאות לא טובות פוגעות בספורטאים אחרים"
גם לצד השני יש היגיון, וחייבים לקחת אותו בחשבון. מנהל היחידה לספורט הישגי, גילי לוסטיג, מסביר בהקשר הזה שבוועד האולימפי הישראלי לא חושבים על התקציב כשעוסקים בקריטריונים. אחרי הכל, גם הספורטאים שמתכוננים למשחקים האולימפיים ובסופו של דבר לא מגיעים - מקבלים את אותה תמיכה כלכלית. לוסטיג טוען כי הקו המנחה אותו ואת אנשי המקצוע האמונים על הספורט האולימפי בארץ הוא כזה - "בזמן המשחקים האולימפיים, כשספורטאים משיגים תוצאות חלשות, זה משפיע לרעה על הספורטאים האחרים במשלחת באופן חד משמעי. במיוחד כשמדובר במשלחת ישראלית שהיא יותר מאוחדת משאר המשלחות. כמובן שאין חוקים ברורים בעניין הזה וקורה שהרבה ספורטאים בכירים לא מצליחים, אבל אנחנו רוצים לשלוח ספורטאים ברמה גבוהה".
נושא הקריטריונים עולה מחדש כל ארבע שנים, ובכל פעם לוסטיג או אחד מאנשי הוועד האולימפי נאלצים להתמודד מול התקשורת, שעומדת לצידם של ספורטאים כמו דודי סלע או דניאל קציר. מצד שני, אותה תקשורת היא זו שגם יודעת לבקר את הכשלונות של הספורטאים הישראלים במשחקים האולימפיים, מבלי להבין יותר מדי מה עומד מאחוריהם. ובכל זאת, לוסטיג מתעקש שפחד מהתקשורת, שרגילה לעשות מטעמים מכשלונות של ספורטאים אולימפיים, הוא לא סיבה להקשיח את הקריטריונים. "הקריטריונים הם דרך לדעת שספורטאי עומד בלחצים. אנחנו רוצים שספורטאים שיגיעו יוכלו לעשות את המקסימום, ואלה בסופו של דבר הספורטאים במשלחת. כדי לפרגן לספורטאים קיימות אליפויות עולם ואירופה". על ג'ודאים ממדינות אחרות בעולם שזכו במדליות אולימפיות אחרי שקבעו קריטריון בינלאומי בלבד אומר לוסטיג: "אני לא יכול להשוות בצורה כזאת. תבדוק עם ג'ודאי הצמרת שלנו אם מישהו מהם החמיץ אי פעם אולימפיאדה - אין אף אחד כזה". אגב, אריק זאבי קבע את הקריטריון הבינלאומי להשתתפות במשחקים האולימפיים כבר בגיל 19, אבל זה לא הספיק לו כדי לנסוע לאטלנטה 1996 - אולי זה יכול היה לעזור לו במשהו במשחקי סידני 2000, שם סיים במקום החמישי.
כמו כל ענף קרב, הג'ודו הוא קצת יותר רגיש בכל מה שקשור להבדלים בין הקריטריונים, אבל בכל מה שקשור לענפים המדידים, אתלטיקה ושחיה, קיימת בארץ מדיניות ברורה שלטענת לוסטיג היא אימוץ של מודל מהרבה מדינות באירופה. בענפים האלו יש בעולם שני קריטריונים, A ו-B. באופן תאורטי B מספיק כדי לשלוח נציג אחד למקצוע (שני נציגים צריכים לקבוע A), אבל הרבה מדינות דורשות מהספורטאים שלהן תוצאת A. לדוגמה, שיאה הישראלי של דניאל פרנקל בקפיצה לגובה הוא 1.94. קריטריון B עומד על 1.92 והיה יכול להבטיח את מקומה. כאן בארץ היא תהיה חייבת לקבוע את קריטריון A וזה אומר 1.95. למעשה, יתכן מצב תאורטי שבו היא "תתקע" עם תוצאה של 1.94 ולא תגיע לללונדון, ובסופו של דבר נגלה שתוצאה כזו היתה יכולה להספיק לגמר. יוחאי הלוי, שהיה הכוכב הגדול באליפות ישראל האחרונה באתלטיקה, היה רחוק בסופו של דבר בשבעה סנטימטרים מהקריטריון להשתתפות באליפות העולם. אותה תוצאה בקפיצה משולשת, 16.85, היא גם קריטריון B למשחקים האולימפיים בלונדון, אבל כדי להגיע לשם בתור ישראלי הלוי יצטרך לקבוע 17.20.
אלא שלוסטיג רואה את הדברים אחרת וסבור שהשנה נעשה מעל ומעבר כדי לנסות ולעזור לאתלטים להגיע ללונדון: "הגמשנו את הקריטריון והוספנו לתוצאות גם מיקום של 1-16 באליפות העולם". אולי הוא צודק, אבל אסור לשכוח שבבייג'ינג 2008 ייצגו אותנו ארבעה אתלטים: אלכס אברבוך, ניקי פאלי ואיתי מגידי היו חלשים ונשרו במוקדמות בעוד שהיילה סטאין איכזב במרתון וסיים במקום ה-69 בלבד. האתלטים האלה קבעו את תוצאת A, אבל זה לא ממש עזר להם במשחקים.
"צריך לזכור שיש מקרים יוצאים מן הכלל"
אין ספק שהטיעונים של שני הצדדים מאוד עניניים. מצד אחד, הספורטאים טוענים כי יש להם רק פסגה אחת לשאוף אליה והיא האולימפיאדה - במובן התקשורתי הם צודקים כי בהיעדר תרבות ספורט ראויה בארץ, לא ממש סופרים כאן אליפויות עולם ואליפויות אירופה. מצד שני, בטיעון שלהם הם די יורים לעצמם ברגל ואולי מפחיתים בחשיבותן של אותן אליפויות. מהצד השני עומדים אנשי הוועד האולימפי והיחידה לספורט הישגי. גילי לוסטיג משמש כמנהל המקצועי של המשלחת הישראלית למשחקים האולימפיים מאז סידני 2000, והוא לא עסקן, לא אינטרסנט, ובמסגרת תפקידו הוא דואג "לשמור" על הספורטאים מכל סוג של פגיעה. אם הוא אומר שכשלונות של ספורטאים מפריעים לספורטאים האחרים בכפר האולימפי, הוא אכן משוכנע בכך. לוסטיג גם דואג לציין: "צריך לזכור שיש מקרים יוצאים מן הכלל שאנחנו מתחשבים בהם ויש גם קריטריונים לספורטאים צעירים כמו דימה קרויטר שאם יקבע תוצאת B היחס אליו יהיה שונה".
אז מה המסקנה שלנו? אם בודקים לעומק את כמות הספורטאים שעמדו בקריטריונים הבינלאומיים ולא בישראליים באולימפיאדות האחרונות, לא מגלים פער גדול מדי. מקבלים רשימה של ספורטאים בודדים, שחלקם יכלו אולי לנצל את אלמנט ההפתעה, וחלקם השני היו מסיימים במקרה הרע בתחתית הרשימה, בדיוק כמו הרבה ספורטאים אמריקאים שאף אחד לא שם לב אליהם במשחקים האולימפיים בגלל שהמשלחת האמריקאית היא הגדולה ביותר. אז כנראה שאף אחד מהספורטאים האלה לא היה מתקרב למדליה, אבל כן היו יוצאות לנו מזה כמה חוויות חשובות עבור אלו שהקדישו את חייהם לספורט. זה נכון שהתקשורת הייתה קוטלת יותר במקרים כאלה, אבל בהרבה מובנים היה יכול להיעשות כאן צדק ומספר ענפים היו נהנים מתנופה נוספת. אחרי לונדון 2012 תהיה לנו הזדמנות לחשוב על כל זה מחדש.
הכתבה הזו נוצרה ביוזמתו של אריק זאבי כחלק מפרויקט 'אצלנו בסוכה אורחים עורכים את וואלה!'. במסגרתו, הערוצים המרכזיים של וואלה! נערכים על ידי הכישרונות הגדולים בתחום. כל אחד מהם קיבל הזדמנות ליום אחד לעבור אל אחורי הקלעים של העיתונות הישראלית ולהעביר לקהל פיסה מהעולם כפי שהוא רואה אותו, עם כל הסודות, הידע והניסיון. בכיסא העורך של וואלה! ספורט התיישב אריק זאבי, ואליו מצטרפים -
גורי אלפי בוואלה! תרבות,
גל אוחובסקי בוואלה! סלבס,
מיקי בוגנים בוואלה! אופנה
ותירסקסואל בוואלה! ZONE.