מה המרחק מברצלונה?

אריק זאבי מסביר בטור אישי מדוע בחר דווקא בכתבה זו

באפריל 2010 נשלח כתב "דיילי מייל" רוב דרייפר לדווח מאחד המקומות השמורים בעולם הכדורגל, אקדמית הכדורגל של ברצלונה. במהלך ביקורו, חזה דרייפר במשחק שביעיות של הקבוצה הצעירה ביותר במועדון המורכבת מילדים בני שמונה, ונדהם. הנעת הכדור, המסירות המדויקות, יצירת השטחים והיריבה המתוסכלת שכמעט ולא נוגעת בכדור. בדיוק כמו הקבוצה הבוגרת שבדיוק באותה תקופה דרסה את ארסנל בליגת האלופות וסחטה מתיאו וולקוט את האמירה: "הרגשנו כאילו מישהו מחזיק שלט פלייסטיישן ומניע את הדמויות על המגרש".

ובחזרה לילדים. עם השריקה הם מודים מרחוק לקהל, אבל המשימה לא הושלמה. רק אחרי שעברו תדריך סיכום משחק מקצועי אצל המאמנים ותרגלו ראיונות לתקשורת מול מצלמות הטלוויזיה של האתר הרשמי הם מקבלים אישור לחבור להורים ביציע.

המטרה המוצהרת של ברצלונה היא שמחצית משחקני סגל הקבוצה הבוגרת יהיו בוגרי האקדמיה של המועדון, שהיא מושא הערצה ומודל לחיקוי בכל העולם. היא גם זו שנתנה לנו את ההשראה לבדוק איך מגדלים כדורגלנים צעירים בכלל וספורטאים בפרט במדינת ישראל. אין כאן שום ניסיון יומרני להשוות בין המועדונים המקומיים לאימפריה בסדר גודל של ברצלונה, אלא רצון להבין את הפער הארגוני ובעיקר התפיסתי בין ישראל לאירופה בכל הקשור לבניית הספורטאי במטרה לענות על השאלה: מה אנחנו עושים לא בסדר ובאיזה שלב נפתח הפער הגדול בינינו לבין העולם?

פרויקט מיוחד בוואלה! ספורט: אריק זאבי עורך ליום אחד

שמעון גרשון מסביר איך מתמודד ספורטאי עם פרישה

מאמנו של זאבי: "לא נותנים לבנות כאן ספורטאים"

האם הקריטריון הישראלי הקשה להגיע לאולימפיאדה מוצדק?

כמה ספורטאים שלנו צפויים להגיע ללונדון?

לפני כשלושה חודשים, בטקס מרגש וצנוע, נסגרו דלתות "לה מאסיה" והילדים שהתגוררו שם עברו למתקן האימונים החדיש "עיר הספורט" על שם חואן גאמפר. למרות זאת, צמד המילים לה מאסיה ייחרטו לעד כסמל למקצוענות. "לשחקן שעבר בלה מאסיה יש משהו שונה מאחרים", אמר פפ גווארדיולה. "זה פלוס שמגיע רק לשחקן שלובש את החולצה של ברצלונה מילדות".

לה מאסיה (החווה) הוא מבנה עתיק מהמאה ה-18 שנרכש על ידי ברצלונה ב-1954 במטרה לשכן בו את הפועלים שבנו את הקאמפ נואו. בהמשך המבנה שופץ ושימש כמשרדי המועדון. בהמלצת יוהאן קרויף, שכמובן ייבא את הרעיון מאייאקס, החליט הנשיא ז'וספ נונייס להפוך את המבנה ב-1979 לבית שישמש את שחקני האקדמיה הצעירים של המועדון.

מדי שנה, לה מאסיה הפכה לבית של כ-60 שחקנים (מתוך 300 שחקני מחלקת הנוער של ברצלונה). ילדים מגיל 13-14 שהגיעו לקבוצה ממקומות רחוקים חיו יחד, ישנו יחד, אכלו יחד והכינו את שיעורי הבית יחד. סדר היום פחות או יותר קבוע: הסעות לבתי הספר בבוקר, ארוחת צהריים וסייסטה, אימון של שעה וחצי ואז לימודים ושיעורים פרטיים. בזמן הפנוי, מקפידים אנשי הצוות של המועדון על יחס אישי חם לילדים שחיים ללא הוריהם. כולם חוגגים יחד באווירה משפחתית בחגים ובימי ההולדת של כל שחקן. המוטו של המקום: "תנו לי את הנער ואתן לכם את הגבר".

"אנחנו מאמנים את הילדים להיות אנשים טובים עם אורח חיים בריא ועוזרים להם להיות מרוצים מסגנון החיים שלהם", אמר בעבר אלברט קפייאס מראשי האקדמיה. "במשחקים אנחנו דורשים מהם שלוש מטרות: ראשית, להיות הקבוצה הספורטיבית יותר, לבצע פחות עבירות ולהיות פחות אגרסיביים. שנית, להציג כדורגל התקפי יפה יותר ויצירתי יותר מהיריב ולסיכום, לנצח. אבל אנחנו לא רוצים ניצחון בלי שהושגו שתי המטרות הראשונות".

שיטת העבודה ברורה. כל קבוצות המועדון, מהילדים ועד המילואים, משחקות באותה שיטת משחק - 4-3-3 - ובסגנון ה"טיקי-טקה" המפורסם. "מגיל 7 עד 15 הכל סובב סביב עבודה עם הכדור", מסביר קפייאס. "עם הילדים הקטנים, הדבר החשוב ביותר הוא שליטה טובה בכדור, יכולת לרוץ עם כדור ולמסור כמו שצריך. אנחנו משקיעים המון זמן במסירות והבנת סגנון המשחק שהוא אחיד לילדים בני שמונה ולקבוצה הבוגרת".

"הסוד של לה מאסיה הוא ביצירת פילוסופיה אחת, מנטאליות אחת לכל המועדון מלמטה עד למעלה. סגנון המשחק ומהות הכדורגל נקבעת לפי מה שאתה עושה בכל יום. כשאתה רואה את צ'אבי ואינייסטה אתה יודע שיש להם כישרון, אבל גם סגנון והסגנון הזה מגיע מהאקדמיה", הסביר פפ סגורה, לשעבר המנהל הטכני של האקדמיה.

אחוזי ההצלחה של ברצלונה מדהימים. בלמעלה מ-30 שנות פעילות, למעלה מ-500 שחקנים עזבו את בתיהם כדי להצטרף ללה מאסיה ו-10 אחוז מהם הגיעו לקבוצה הבוגרת. "זה לא מזל, זה המודל שלנו. אנשים מקצוע ומומחים רבים עובדים במשך שנים במטרה אחת: ליצור שחקנים לקבוצה הבוגרת", קובע קפייאס.

"הרגשת השייכות לבארסה צריכה להתחיל מגיל צעיר, כשאתה יודע שאתה נמצא בבית עם המשפחה שלך", טען צ'אבי. "חיוני שיהיו שחקנים שבאים מתוך המערכת ומגיל צעיר לומדים את סגנון המשחק ההתקפי עם החזקת הכדור והמסירות הקצרות. שחקני בית הם היסוד של כל קבוצה. יש להם מחויבות ותחושת זהות שאין לשחקנים אחרים. חשוב שיהיו לנו 5-6 שחקנים שהגיעו ממחלקת הנוער. זו הדרך של לה מאסיה".

האקדמיה בברצלונה נחשבת בימינו לטובה בעולם והיא תפסה את מקומה של אייאקס כיצרנית הכדורגלנים הבכירה ביבשת. המודל ההולנדי כמעט זהה. כל הקבוצות משחקות בשיטה זהה ומאומנות באותה צורה, כשפילוסופית המועדון ברורה. באייאקס פיתחו מודל אימונים שנקרה TIPS (טכניקה, תובנה, אישיות, מהירות) וכל שחקן מחזיר ב"דרכון אייאקס" שמציין את ההישגים שלו.

דווקא בימים בהם סכומי ההעברה המשולמים על שחקנים חורגים מכל פרופורציה, בעולם צמאים ללמוד את סגנון המשחק של ברצלונה ודרכי העבודה של המועדון בכל הקשור לבניית צעירים. מאמן נבחרת אנגליה, פאביו קאפלו, הודה לאחרונה: "מאמני האקדמיה של אנגליה למדו סגנונות אחרים כמו של ספרד, הולנד וברצלונה. כדי להשתפר, אנחנו צריכים ללמד את הסגנון החדש של החזקה בכדור, נגיעות וטכניקה ברמה גבוהה".

באנגליה הדרישות להחזקת אקדמיה גבוהות מאוד בכל הקשור למספר מגרשי אימון ואנשי צוות, אבל האקדמיות לא מייצרות מספיק כישרונות ואחת הביקורות היא שהן שמות יותר מדי דגש על שחקנים פיזיים וחזקים בעוד המועדונים הגדולים מעדיפים ללכת על שחקני רכש. טרבור ברוקינג, האחראי על פיתוח הכדורגל בהתאחדות האנגלית, כתב: "אנחנו לא מייצרים מספיק עומק של שחקנים ברמה הגבוהה עם יכולות טכניות שמתאימות לרמה הבינלאומית. כדי להגביר את מספר השחקנים האנגלים שמשחקים ברמות הגבוהות, אנחנו זקוקים לשינוי קיצוני".

בחלק ממדינות מזרח אירופה הקימו אקדמיות לאומיות שמטרתן לגדל שחקנים ולייצא אותם לליגות בכירות בגיל צעיר (כך למשל הגיע מרטינס דפקוס הליטאי למכבי חיפה). גם אקדמית העילית "קליירפונטיין" מנוהלת על ידי ההתאחדות הצרפתית וייצרה את גדולי שחקני הטריקולור ב-20 השנה האחרונות. מודל האימונים מתבסס על טכניקה ויסודות בגילאים הצעירים, פיזיות וטקטיקה בשלבים מאוחרים יותר של גיל 15 ומעלה.

מחלקות הנוער בישראל נמצאות עדיין בשלב ההתפתחות. במועדונים הגדולים מכירים היטב את המודלים המקבילים מאירופה ובשנים האחרונות הושקעו בהן מיליונים כדי להרחיב את המעטפת סביב השחקן ולתת לו בית נוסף. הכוונה היא להוספה של אנשי מקצוע, מאמני כושר, תזונאים ומאמנים מנטאליים, עזרה בלימודים וכיתות ממוחשבות. רובם נמצאים בקשר עם פנימיות מה שנותן אפשרות לינה ולימודים לכישרונות שמגיעים מהפריפריה.

אלא שבחינה ראשונית של הדרך בה הכדורגל הישראלי מטפל בשחקנים צעירים מגלה מספר בעיות. חלקן אובייקטיביות כמו תקציבים או מתקנים. לא מעט אנשי מקצוע הגדירו את המתקנים כ"רעה החולה של הכדורגל הישראלי". לצורך ההשוואה, באנגליה מחויבת אקדמיה עם 10 קבוצות להחזיק לפחות שישה מגרשי אימונים מסוגים שונים, בעוד בארץ יש לא מעט קבוצות בוגרים בליגת העל שנאלצות להתאמן באצטדיונן הביתי או לנדוד למגרשי אימונים רחוקים. בנוסף, האיכות העלובה של מרבית מתקני האימון והמחסור במגרשים מסוגים שונים מקשים על בניית השחקן. בכל הקשור למתקנים, ישראל היא מדינת עולם שלישי ויכולה רק לקנא אפילו במתקנים של מועדונים קטנים בבלגיה, למשל.

ניר לוין, המנהל המקצועי במחלקת הנוער של מכבי תל אביב, טוען: "מבחינת תכני אימון, אין הרבה הבדלים. אני יכול להעיד על המחלקה שלנו שאנחנו משתפרים ומתעדכנים במה שנעשה בעולם ועובדים על פי הפרמטרים האלה. יש לא מעט מחלקות בארץ שעובדות יפה, משפרות שחקנים ומקדמות שחקנים. ישראל לא צריכה מהפכה, אלא להשתפר בבסיס. חשוב לזכור שכשעושים השוואה למדינות אחרות באירופה, כמות השחקנים שמגיעים לכדורגל כאן נמוכה בהרבה, כך שאפשרות הבחירה היא מתוך מספרים הרבה יותר קטנים ולכן קשה יותר למצוא כישרונות".

אלא שלמרות השיפור היחסי, נראה שמקור הבעיה העיקרית הוא בתפיסה הלא נכונה של המחלקות. ויקי גלאם, שניהל בעבר את מחלקת הנוער של בית"ר טוברוק, מסביר: "באירופה הגישה היא להטמיע בשחקן הצעיר כמה שיותר ידע בדברים שמסביב למשחק כמו: קואורדינציה, כושר גופני וטכניקה. הדגש בגילאים הצעירים הוא על הפרט ולא על הקבוצה. כלומר, קודם מעצבים את הילד כשחקן ואחר כך מחברים אותו לפאזל הקבוצתי. אצלנו הגישה הפוכה. מתייחסים לקבוצה כדי להשיג תוצאות. בארץ מבקשים מילדים 'לשחק בנגיעה' או 'לשחק קבוצתי', באירופה אף אחד לא יגביל ילד עם יכולות אישיות והתוצאות פחות מעניינות. בגלל זה הרבה קבוצות שלנו חזקות מהאירופאיות בגילאים הנמוכים, אבל למעלה זה מתהפך".

אחת הבעיות הגדולות הנובעות מהמרדף אחר התוצאות היא מעמד המאמן. בעוד במועדונים כמו אייאקס וברצלונה, מאמני הילדים בגילאים הצעירים יותר הוא תפקיד מאתגר, שמוחזק לא אחת על ידי שחקני עבר בכירים שמשתכרים בהתאם. בארץ מדובר בתפקיד לא נחשק לרוב עם שכר נמוך שלא מאפשר למאמן להיות מקצוען ומחייב אותו להחזיק בעבודה נוספת. המאמן נבחן כמובן לאור מבחן התוצאה. "מאמן טוב" מוגדר כמי שהביא תארים, מה עשוי "לקדם" אותו לשנתון גיל מבוגר יותר. כשהדגש הוא על תוצאות ולא על בנייה, לא מעט שחקנים מתפספסים בדרך.

מאמן הכדורגל איתי מרדכי, שעבד שנים במחלקת הנוער של מכבי חיפה, מרחיב: "בכל מה שקשור לדרך שבה המערכת רואה את המאמנים אנחנו נופלים מאירופה. הייתי בכמה מועדונים בגרמניה ושם המאמנים עובדים במשרה מלאה, מהבוקר עד הערב. זו העבודה שלהם לשנים ארוכות והם מתמקצעים בה. הם רואים בגידול ילדים מקצוע ואתגר והמועדון רואה בהם אבני יסוד. בארץ, זילות המאמנים במחלקת הנוער, מבחינת המערכת ולא המאמנים שרוצים לעבוד ולהתמקצע, הוא גדול בהרבה מקבוצות בוגרים".

גם חוסר היציבות במועדונים עצמם מונע כל אפשרות להשתית מדיניות ומסורת של מועדון לאורך שנים. כשההנהלות לא יציבות ומאמנים מתחלפים בקצב קבוע, בלתי אפשרי להשתית שיטת משחק אחת, תורה ברורה לכל קבוצות המחלקה שעוברת מדור לדור ומלווה את השחקן מהרגע הראשון שהוא דורך על הדשא ועד העלייה לבוגרים. "באירופה, אנשי מקצוע באים והולכים והדרך נשארת קבועה. פה כל מאמן עובד איך שהוא רוצה. לא למדו פה שאי אפשר להמציא שיטה חדשה כל שנה. למרות השיפור, אין היום בארץ שום מועדון שעובד באותה הדרך לאורך זמן. היו ניסיונות לעשות את זה במכבי חיפה ומכבי תל אביב, אבל הכל נזיל", מסביר גורם שעבד במחלקות נוער בכדורגל הישראלי.

ההורים תורמים אף הם למעגל הלחץ לתוצאות. "בארץ ההורים תלויים על הגדרות באימונים, הגישה שלהם דומיננטית מדי ויש אטרף סביב בילד. כל משחק הוא גורלי ולא מעט הורים מגשימים עצמם דרך הילד", טוען גלאם. "הייתי בהשתלמויות בגרמניה, הולנד ואנגליה ולא ראיתי הורים באימון. יש בית קפה בכל מתקן אימונים וההורים יושבים שם ואוספים את הילד בסוף המשחק או האימון, ואין המולה. יותר מזה, בהולנד, במשחקים של 11 על 11, הורים או אנשים מצוות הקבוצה הביתית משמשים כקוונים, כי מדובר בקטע ספורטיבי ולא חיים ומוות".

גם בכל הקשור לעבודה בנושא כושר גופני יש פערים גדולים. "בכל הקשור לתנועתיות של בני הנוער, מה שהם עושים בשעות הפנאי וכמה זמן הם מקדישים לפעילות ספורטיבית יש ירידה משמעותית", אומר לוין ומוסיף: "הדור של השחקנים היום צריך להתחיל מנקודה פחות טובה מזו שאנחנו התחלנו או ממה שקורה באירופה. למשל, בכל הקשור לשעות חינוך גופני שילדים מקבלים בבית ספר אנחנו במקומות הנמוכים בעולם".

ד"ר איציק בן מלך, מומחה לכושר גופני ומי ששימש בעבר כמאמן הכושר במכבי תל אביב ויו"ר מחלקת הנוער במכבי נתניה, מסביר את גודל הבעיה: "בתי הספר לא עושים את מה שעשו פעם וגם הילדים לא משחקים בשכונה, ולכן הספורט צריך לתת תשובות למצב החדש והתשובות הן אגודות חזקות ומאמנים טובים. הכוונה היא למועדון שהילד מגיע אליו בצהריים ומתנסה בכמה ענפי ספורט, מכין שיעורים, או בקיצור - בית. לפני כמה חודשים הגיע לכאן מומחה ועשינו לו סיור במתקנים של מכבי חיפה, מכבי תל אביב ואשדוד. הוא אמר לי: 'אבל איפה יש מועדון אמיתי בישראל?'. אם תשאל את אלכסנדר אובארוב הוא יגיד לך שעד גיל 14 הוא החליק על הקרח, שיחק כדוריד ולא ידע מה זה כדורגל. אצלנו ילד משחק שעה וחצי וקובעים שהוא מגן שמאלי".

בן מלך מציין גם סיבה סוציולוגית לפערים: "בעולם יש מגמה ש-70-75 אחוז מהספורטאים באים מרקע סוציו-אקונומי קשה. למשל, בנבחרות גרמניה הצעירות כמעט כל השחקנים הם בני מהגרים. ילד שמשחק כדורגל מגיל 13 וגר בשכונת יוקרה, עושה 6-7 שעות של פעילות גופנית בשבוע בקבוצה שלו. מעבר לזה, הוא משחק במחשב ואמא שלו מסיעה אותו לבית ספר. מנגד, ילד שבא משכונת מצוקה הולך לבית ספר ברגל ומשחק בשכונה וגם יש לו יותר מוטיבציה ורעב להצלחה". אגב, הנתון הזה בא לידי ביטוי גם בליגת העל עם ההצלחה המקצועית של שחקנים מהמגזר הערבי ומשכבות חלשות יותר.

המצב בכדורסל לא שונה בהרבה. להיפך, קיץ כושל נוסף עבור נבחרות ישראל השונות הבהיר כי גידול הצעירים בענף בנסיגה. המאמן הוותיק יורם חרוש מונה מספר סיבות יסודיות: "הילדים הישראלים לא נולדים עם גנים של שחקנים מארה"ב, ליטא או סרביה ואפשר היה לשפר את זה בצורה משמעותית אם הייתה מערכת חינוך גופני טובה. אלא שאצלנו מספר שעות החינוך הגופני בבתי הספר מינימאלית והאיכות של השיעורים איומה.

"גם מבנה האגודות לא מוסיף. בשנים האחרונות מחלקות הנוער חושבות קודם כל על התנהלות כלכלית. יש ליצור בסיס רחב שהילד מקבל גירויים של כמה ענפים, מקצועות כדור והתעמלות. אצלנו לא רק שאין בסיס רחב, אלא יש תעשיית כסף של פתיחת בתי ספר לכדורסל. בנוסף, מאמנים במחלקות נמדדים לפי הישגים. מאמן שניצח 20 משחקים והוא מאמן מצוין והוא יקודם ואם לא, הוא לא מאמן טוב. יש זמן לעודד תחרותיות, אבל בגילאים הצעירים צריך להקנות יסודות ולשפר יכולות גופניות, לא לשחק בליגה לקט-סל שהיא פטנט ישראלי ייחודי ולא להביא את המאמן הכי זול".

מה ההבדל בין ישראל לאירופה מבחינת חרוש? "לפני שנה נפגשתי עם מאמן נבחרת הנוער של ספרד והוא אמר לי שההכנה שלהם מאוד קצרה. הם מקבלים שחקן מוכן מהמועדון ונותר לעבוד רק על הקטע הטקטי. לא על אתלטיקה, לא על בנייה גופנית ולא בדיקות רפואיות, כי הכל נעשה במועדונים. באירופה הגנים שונים, אין בתי ספר לכדורסל ויש בסיס רחב שאחרי שהילד מתנסה בכמה ענפים, מחליטים מה מתאים עבורו. בנוסף, אם יש שחקן צעיר ומוכשר הא עולה לבוגרים ואז מחליטים לא להביא שחקן זר ונותנים לו לשחק גם אם הוא לא טוב בשנה הראשונה. אצלנו מאמנים בליגות הבוגרים נמצאים בחשש תמידי למשרה ולכן הוא לא נותנים לשחקנים צעירים לשחק".

חרוש טוען שהאקדמיה של איגוד הכדורסל שהוקמה לפני שנתיים היא פתרון בכיוון הנכון: "היא אמורה לפתור חלק מהתחלואים שתיארתי. זו מעבדה שמטרה לנסות ולתקן דברים שאי אפשר לעבוד עליהם כשהילד נמצא בקונפליקט שבין בית הספר, האגודה והמאמן. גם העובדה שחלק מהאגודות הכריזו מלחמה על האקדמיה טובה ומעודדת תחרות שאמורה להרחיב את העומק. צריך להבין, כל ילד באקדמיה מושקע בכ-70 אלף שקל בשנה ואין אגודה בישראל שמסוגלת להשקיע 10 אחוז מהסכום הזה. אנחנו יודעים לייצר מקל, אוחיון ואפילו כספי, אבל לא יודעים לייצר 3-4 כאלה בשנה כמו בליטא, סרביה או קרואטיה. האקדמיה היא הדבר הכי טוב שקרה לכדורסל הישראלי וכבר רואים תוצאות".

הבעיות המהותיות שמוזכרות בכתבה - תקציבים, יחס למאמנים, עבודה לא נכונה מבחינת כושר גופני וראייה לטווח הקצר, משפיעות באופן ישיר על לא מעט ענפי ספורט ומביאות למצב של דילול ספורטאים ומאמנים. "בשביל הצלחות, צריך להשקיע קודם כל במאמנים ולדאוג שיהיה להם יותר ידע. המאמנים אומללים, אין להם מעמד ולכן הספורט דליל כי כשאין מאמנים, אין ספורטאים", טוען בן מלך ומוסיף פרטים: "בישראל יש פחות מ-100 אלף ספורטאים מתחרים מתוכם 30 אלף כדורגלנים רשומים (כולל מחלקות נוער) ב-254 מועדונים. למדינות של 7.5 מיליון תושבים בעולם יש פי 10 ספורטאים ופי 10 מועדונים".

מורן בצר-תייר, מנהלת האקדמיה למחוננים של מכון וינגייט, מזהה בעיה נוספת שקשורה במבנה הבירוקראטי. "במדינות מערב אירופה ובארצות הברית יש גוף אחד שמרכז את הספורט מלמטה למעלה. בין אם זו המדינה ואז הוועד האולימפי אחראי רק על המשלחת לאולימפיאדה או להיפך, ואז המדינה היא המסייע. כלומר, במדינות הללו יש גוף אחד שמלווה את הספורטאי מיום האיתור ועד שהוא זוכה במדליה אולימפית.

"בישראל ילד, לא משנה מאיזה ענף, מתחיל בבית הספר ואז הוא ת"פ משרד החינוך, עובר לאגודה שאין לה קשר לבית הספר ואם הוא מגיע לאקדמיה או לנבחרת הוא הופך לספורטאי בגוף אחר. הזרימה לא חלקה. התפיסה האישית שלי היא שבמדינת ישראל רק תחת פירמידה אחת אפשר לבנות ספורטאי הישגי. בנוסף, המדינה צריכה ליצור מצב שלמאמן יש מעמד. מאמן שעובד עם ילדים ונוער חייב לדעת שהוא בא לעבודה ארוכת טווח. גם הניהול באגודות ברוב ענפי הספורט לא מספיק מקצועי או מתמקצע במשמעות של גידול ספורטאים. צריך להחליט כאן מי אחראי ברמת המדינה על טיפוח הספורטאים משם לחלחל את זה לרמת האגודה, המנהל והמאמן".

לטענת בצר-תייר, ענף שבולט לחיוב בעבודה עם צעירים הוא ענף השחייה. זאת מכיוון שהאגודות התמקצעו מאוד בניסיון להתחרות באקדמיה של וינגייט. באקדמיה גדלו שחיינים כמו גל נבו ויעקב תומרקין לעומת נמרוד שפירא בר אור שהצליח מאוד למרות שבחר בדרך אחרת. "ענף השחייה הוא יוצא דופן כי יש בו הרבה ידע ואנשים מצליחים, אבל בסופו של דבר, גם בשביל טאלנט אחד צריך מערכת שלמה של איתור, שיטות עבודה וחינוך", טוענת בצר-תייר.

השאלה המתבקשת העולה מהניתוח היא פשוטה: באיזה שלב אנחנו מפספסים ונוצר הפער מעמיתינו שמעבר לים? האם הבעיה היא בגידול הספורטאי או שהיא נוצרת בשלב מאוחר יותר? רוב המומחים מצביעים על האופציה הראשונה: "כשאתה מחפש לנצח בגיל 10-14, אתה שוכח ללמד טכניקה, יסודות של אתלטיקה ואת כל הבייסיק וזה מה שמאוחר יותר עושה את הספורטאי שונה מאחרים", עונה בצר-תייר.

"אנחנו אומרים שיש לנו ילדים מצוינים, אבל זו שגיאה", ממשיך בן מלך לגבי ענף הכדורגל. "אי אפשר לעשות חיזוי תוצאות לפני גיל 15 ונדיר שקלעת בול לגבי כישרון של ילד בגיל 12. אנחנו מנצחים בגילאים האלה כי לא עובדים נכון. עובדים על טקטיקה בגיל צעיר, אבל מבחינת פוטנציאל אנחנו בנסיגה והאירופאים טסים קדימה כי הם בנו את עצמם ועשו אימון יותר נכון ורב גוני. ילד צריך קודם כל להיבנות מבחינה הרמונית".

"הפספוס הוא במעבר בין הנוער לבוגרים", קובע מרדכי. "המעבר בעייתי כי מבחינת הרבה שחקנים המדרגה גבוהה והטראומה גדולה מדי. אין כאן שלב ביניים כמו ליגת מילואים או ליגה עד גיל 21 בה השחקן נשמר וממשיך להתפתח בקבוצה. ניסו לעשות את זה עם חריגי גיל בליגה לנוער, אבל זה לא מספיק. בנוסף, יש חוסר סבלנות של ראשי הקבוצות בגיל בוגרים. מעלים שחקן ומקום להריץ אותו שנה-שנתיים מורידים אותו לספסל לטובת כוכב מזדקן, משאילים אותו או מחליטים שהוא לא מספיק טוב. רוצים לפתח שחקן? תנו לשחק גם על חשבון ההצלחה של הקבוצה. לא מסתכלים פה לטווח הרחוק וזו הבעיה".

חרוש מסכם: "בעבר הייתי אומר, במעבר מגיל נוער לבוגרים, אבל היום הבעיה היא מוקדם יותר, לכיוון הגילאים הצעירים. אנחנו מפספסים את בניית השחקן בגילאי 12-14 שם הילד מתעצב, הוא יודע לאיזה ענף הוא הולך ומתחילה העבודה על הטכניקה. אנחנו מדינת כוכב נולד, של קיצורי דרך במקום לעשות עבודה. בליגת הקט-סל אתה רואה תרגילי פיק אנד רול של פיני גרשון. אלה תרגילים מבריקים, אבל בקט-סל? מה זה שייך?"

הכתבה הזו היא חלק מפרויקט 'אצלנו בסוכה – אורחים עורכים את וואלה!'. במסגרתו, הערוצים המרכזיים של וואלה! נערכים על ידי הכישרונות הגדולים בתחום. כל אחד מהם קיבל הזדמנות ליום אחד לעבור אל אחורי הקלעים של העיתונות הישראלית ולהעביר לקהל פיסה מהעולם כפי שהוא רואה אותו, עם כל הסודות, הידע והניסיון. בכיסא העורך של וואלה! ספורט התיישב אריק זאבי, ואליו מצטרפים -

גורי אלפי בוואלה! תרבות,
גל אוחובסקי בוואלה! סלבס,
מיקי בוגנים בוואלה! אופנה
ותירסקסואל בוואלה! ZONE.