בסופו של דבר הכל זה עניין של גישה. אתה מסתכל על הנבחרת הצעירה, ולפניה על נבחרת הנוער, ואפילו על הנבחרת הבוגרת שנקלעה לברוך מול בלארוס ויצאה ממנו איכשהו, ואתה רואה משהו אחר.
הכדורגלן הישראלי אותו כדורגלן: לוקה בתבנית משחק, לוקה בעמידה טקטית, לוקה בתנועה בלי כדור, מאוד לא תכליתי וכל זה מלווה במורשת מחורבנת ושק של ציפיות על הכתפיים ומשקולות ברגליים ואינספור משחקים מכריעים שנגמרו במקרה הטוב בתיקו, משחקים שבהם לא תקפנו ויצאנו בכלל בנס. ופה, ברצף בלתי מוסבר שמתחיל בנבחרת הנוער לפני שנה, ממשיך במכבי חיפה בבלגרד בדרך לליגת האלופות, בשער הניצחון של תאי בריבו על הבאזר מול אלבניה, שמעלה את ישראל לדרג א' בליגת האומות, ונבחרת הנוער מול יפן, ואוזבקיסטן וברזיל ועכשיו זה.
יותר מדי משחקים - אפילו רצף לא הגיוני למדינות כדורגל גדולות מישראל - שהכדורגל הישראלי צריך תוצאה והוא משיג אותה. וזה קורה בדקות האחרונות, במשולש ברמודה של הכדורגל הישראלי, הדקות הכושלות הללו. שם, הכדורגל הישראלי מנצח עכשיו. וזה לא שאברם גרנט בסביבה כדי שנגיד שוב שזה התחת של אברם. הוא בזמביה, התחת שלו מאוד רחוק.
והכדורגלן הישראלי מתגבר על הכשל במאמנים, על הכשל של המערכת, על הכשל של מחלקות הנוער ושל ההשקעה המינימלית באקדמיות, ועל השירות הצבאי שתקוע בתחילת הקריירה, והוא מצליח במקומות שאין שום מפתח לוגי כדי להבין את גודל ההישג שם. ישראל מדיחה את צרפת בחצי גמר יורו הנוער, את ברזיל ברבע גמר המונדיאליטו, את גרמניה וצ'כיה באליפות אירופה לנבחרות בוגרות עד גיל 23, וכל זה תוך שנה. 47 שנה מאז רבע הגמר האולימפי מחכה הכדורגל הישראלי לאיזה הישג לאומי אמיתי, ופתאום שלוש פעמים תוך שנה, פעמיים תוך שבועיים וחצי. כאילו מישהו שחרר פקק שישב על הכדורגל הישראלי.
וזה לא שניצחנו במקרה. הנבחרת הצעירה הייתה אתמול ביי פאר טובה מהצ'כים: בעמידה בהגנה, בדרך שבה היא דחפה לעומק, חיפשה לכבוש, ובגישה למשחק: צריך לנצח כדי לעלות - אז מנצחים. זה לא היה כדורגל מטריף, שוב כדורים מאוד ארוכים שסיכוייהם אפסיים, שוב כדורגל של לוזון שהוא שילוב בין אגרסיביות בקישור ויתרון מספרי בהתקפה, שוב מערך שמשתנה, ועוד ורסטילי. ועדיין, לא היה ספק לרגע מי הקבוצה הטובה במגרש, זו שרוצה יותר, זו שנחושה לנצח, וזו שתנצח. וזו כבר פעם מי יודע כמה ברציפות שהתחושה היא אותה תחושה: שננצח בסוף. כדורגל משחקים 90 דקות ובסוף ישראל מנצחת. ובדרך משאירים את גרמניה בחוץ. גארי ליניקר צריך לרענן את הלקסיקון שלו. זה לא הם, זה אנחנו.
עוד בנושא
לראשונה אי פעם: נבחרת ישראל הצעירה עלתה לרבע גמר היורו עד גיל 21
לוזון: "כל בן אדם הגיוני היה אומר שזה לא שפוי שנעלה מהבית הזה"
"תן לי לתת לך בוסה": צפו בשידור השער הדרמטי של ישראל
זוארץ: "נכון לכדורגל שלנו עתיד מזהיר". יונתן כהן: "התינוקות של לוזון - ווינרים"
גם באופ"א מזהים את המהפך של ישראל: "גלוך מעל כולם"
בגלל המצב בבתים: הנבחרת הצעירה תשתתף באולימפיאדה בפריז רק אם תעלה לחצי הגמר
הדהימה את כולם: הכירו את גאורגיה, היריבה הבאה שלנו
קל לחבוט בגיא לוזון, גם המקלדת הזו חבטה בו לא פעם ולא פעמיים. בדקה ה-82 הוא עושה גלגול על הדשא, חוגג שוב רבע שעה לסוף המשימה או הרבה אחריה, וגם מקבל צהוב. אתה משתגע ממנו לפעמים. מהאמביציה, והדיבור הלא ברור, והתנועות בידיים וכל הפמליה ביציע והסט ההוא של "הלה פוטה מאדרה". אבל הוא זה שהעלה את מכבי פתח תקוה לשלב בתים באופ"א אחרי שהפסיד בבית 2:0 וניצח 2:5 את פרטיזן בבלגרד, ולקח את הפועל תל אביב לבתים בעונת זוועה אחרי ניצחון בשטוקהולם, והפסיד אליפות בבלגיה בגלל קיזוז - לא בבלומפילד, בבלגיה - ואימן בצ'מפיונשיפ, וניצח את אנגליה ביורו ובפלייאוף את אירלנד ובמשחק מכריע את צ'כיה. תגידו מה שתגידו, יש פה מלא מאמנים שאין להם אפילו רבע רקורד כזה.
יש רגע אחד שמתמצת את גיא לוזון ומקבע אותו בהיסטוריה של הכדורגל הישראלי. רגע אחרי שמכבי פתח תקוה הפסידה ב-GSP של ניקוסיה לא.א.ק לרנקה 3:0 במוקדמות גביע אופ"א ב-2004, התייצב לוזון בן ה-29 למסיבת העיתונאים באצטדיון ואמר את המשפט הבא: "אם מילאן הדיחה את לה קורוניה אחרי שהפסידה 4:1 במשחק הראשון, גם אנחנו יכולים לעבור שלב בשבוע הבא". העיתונאים הקפריסאים נקרעו מצחוק, אמרו לי שהאיש הזוי. שבוע מאוחר יותר הייתה התוצאה 0:4 למכבי פ"ת כבר במחצית. לא פחות הזוי מה-2:5, שנה אחר כך. לוזון מאמין, משדר אמונה, מחדיר אותה. לפעמים זה נכשל לו, ולפעמים - מתברר שהרבה לפעמים - זה ממש מצליח לו. אם המחיר הוא ציטוטים מופרכים וגלגולים על הדשא ותלבושת לחתונה ודודים ביציע, אז זה לא מחיר כבד. קנינו.
רק לפני שלושה ימים כתבתי שאוסקר גלוך קצת נעלם, בירידה, משהו השתבש, אולי טעינו והוא אוברייטד. אין כמו אוסקר גלוך לסתום פיות. לא היה לו משחק גדול אתמול, ממש לא. הבעיטות היו חלשות מדי, הרבה מסירות לא מדויקות, אבל הנחישות הזו לדחוף כל הזמן לעומק, לקחת את המשחק עליו, להיות בכל מקום ולנסות להשפיע, זה DNA שאנחנו לא מכירים, זה דבר שלא ראינו הרבה זמן. לנסות ולמצוא את ההזדמנות, לחפש את הפרצה, להעביר את כובד המשחק, לקחת את הנבחרת לניצחון, ולנצח.
זה יהיה יומרני מדי להשוות אותו לשחקנים שנגע בהם אלוהים, אבל זה מאוד מזכיר אותם, את אלה שלא משנה איך הם ישחקו, וכמה טעויות יעשו וכמה החמצות יצברו, הם ינצחו בסוף את המשחק. בפעולה אחת שהיא יותר שאר רוח מאשר כדורגל ויש בה הרבה מעבר לכדורגל. ואת זה עשה אוסקר. רק בן 19.
פעם היה קל להעפיל לאולימפיאדה. ב-1968 נדרשה התמודדות אחת כפולה מול ציילון (סרי לנקה היום), בבלומפילד, כדי להגיע לאולימפיאדה במקסיקו וב-1976 נדרשו 4 משחקים. מאז 1992 זו משימה כמעט בלתי אפשרית: גם להעפיל לאליפות אירופה לנבחרות צעירות בשנה טרום אולימפית, וגם להגיע שם לחצי הגמר, להיות בין 3 או 4 הגדולות ביבשת אירופה, לא אסיה. ועכשיו, אחרי 10 משחקים בשלב המוקדם, ועוד שניים בפלייאוף ועוד שלושה בשלב הבתים, אחרי 15 משחקים, חסר לישראל עוד ניצחון אחד (אפילו בפנדלים), על גאורגיה כדי לשלוח נבחרת כדור למשחקים האולימפיים לראשונה מאז 1976. להעפיל למונדיאל כבר יותר קל וגם לשם אנחנו לא קרובים.
אם ישראל תעשה את זה ותנצח בשבת את המארחת גאורגיה, לעיני יותר מ-50 אלף איש מוטרפים בטביליסי, זה כבר לא יהיה אמיתי. והמדהים הוא שישראל השיגה אתמול את ניצחונה השני בסך הכל באליפות אירופה לנבחרות צעירות. גאורגיה השיגה רק אחד, ביום רביעי שעבר מול פורטוגל.
בלתי אפשרי כבר להגיד שזה בלתי אפשרי. הכל בגישה, הכל בראש.