הזכייה של נבחרת הנוער במקום השלישי במונדיאליטו והחשיפה האדירה שקיבלו השחקנים והמאמן המקסים אופיר חיים שיבשה את תהליך הזרימה של הכדורגל הישראלי, בעיקר בגלל חשיפה גדולה מדי של הציבור לתהליך ייצור השחקנים בנבחרות הגילאים. ההישג בלבל אותנו. אליפות אירופה לנבחרות צעירות היא אמנם "המפעל השני של אופ"א ברמת הנבחרות", כמו שאמר המאמן גיא לוזון, אבל לא רק שזה לא נכון (מוקדמות מונדיאל באזור האירופי חשוב יותר, ליגת האומות חשוב יותר), זה בעיקר מרמה: באף מדינה באירופה לא ישדרו בערוץ הציבורי - ובעצם בשלושה אפיקי שידור - את אליפות אירופה לנבחרות צעירות, כמו בישראל.
מי שמנסה להנמיך ציפיות, שלא יבנה אותן מלכתחילה. העם פה צמא להישגים ברמת הנבחרות הצעירות, בדיוק כמו ברמת נבחרות הנוער, והוא פחות מודע לכך שהנבחרת הצעירה חלשה משמעותית מנבחרת הנוער, בגלל מספר מרכיבים ובראשם: התהליך שעובר השחקן הצעיר ממסגרת של נוער למסגרת של שחקן בן 22-23, כפי שהאליפות הזו משקפת. השחקן הישראלי - בגלל צבא, חוסר אמון של מסגרות בוגרות שמעדיפות זרים, ופיגור באלמנטים גופניים רבים - הולך בין הגילאים 19 ל-23 ומעמיק את הפער מעמיתו האירופי.
לכן גם התירוצים של גיא לוזון למרות ההבטחה ש"לא יהיה כל תירוץ או אליבי", יכולים להטריף כל בר דעת. הנבחרת הצעירה של ישראל מגיעה לאליפות אירופה לנבחרות צעירות כאילו היא מנותקת מהנעשה בנבחרות האחרות: לא מבחינת שיטת משחק, לא מבחינת סגנון משחק, לא בבחינת מה נכון ומה לא נכון.
אליפות אירופה לנבחרות צעירות היא אליפות אירופה לשנתונים 2000 ו-2001, כלומר אליפות אירופה לבוגרים עד גיל 23. בגלל הפער בין סיום המוקדמות לאליפות עצמה, נוהגות הנבחרות לצרף גם שחקנים ילידי 2002, כיוון שהם סיימו מסגרת גילאים והם שחקני בוגרים. מעטות מאוד הנבחרות שמצרפות ילידי 2003 או 2004 שרק סיימו מסגרת עד גיל 20 לאחרונה, בוודאי לא ילידי 2005, כי הפער הוא גדול מדי. צריך להיות עילוי בשנתון נוער כדי לקבל זימון לנבחרת הצעירה, בוודאי לנבחרת הבוגרת.
ישראל, כהרגלה, עושה פריש-מיש לכל מה שנהוג. המוח היהודי עובד. אם אנגליה, גרמניה וצ'כיה, יריבותיה של ישראל בבית המוקדם מביאות 15-16 שחקנים מתוך ה-23 בסגל מהשנתונים התקניים לאליפות, ישראל תביא רק 13. אם הן מביאות 9 שחקנים - יחד - משנתוני הנוער, ישראל תביא לבדה 8, מה שיהפוך אותה לנבחרת צעירה משמעותית מהיתר. אם הן מביאות 11-15 שחקנים משנתונים 2001-2002, ישראל תביא רק 5, כאילו השנתונים האלה לא קיימים בישראל.
בישראל בוחרים לנבחרת הצעירה שחקנים שהתחנכו במועדוני נוער מובילים, כאילו זה תנאי קבלה לשייטת. היריבות שלנו לא מהססות לזמן שחקנים גם בלי הרקע המתאים, בוודאי שחקנים שמשחקים כרגע בליגה שנייה ואפילו שלישית, רק כי הם הכי טובים שאפשר למצוא. ישראל, שמאמנה מבכה על אובדן שחקנים, זימנה את מוחמד אבו רומי, שחקן נוער ממחזיקת הגביע עירוני קרית שמונה, שאפילו לא היה בסגל של אופיר חיים למונדיאליטו, ולמעשה אין לו הופעה בינארצית אחת. בחוץ נשארו אושר דוידה, אמיר ברקוביץ', מופלח שלעאטה, אור רויזמן, סתיו נחמני - שחקנים מוכחים בליגת העל, חלקם אפילו נגע בקבוצה בחו"ל.
הבכי הישראלי על היעדרותם של שחקנים - מובן ומוכח - כמו חמודי כנעאן, דורון ליידנר, ליאל עבדה, נועם מלמוד ועידו שחר, מייצר את התחושה כי ישראל מגיעה בהרכב טלאים, אבל מישהו שם לב מי מהשנתונים המותרים חסר בנבחרות האורחות? מכירים את פיל פודן ובוקאיו סאקה, אולי את קונור גלאגר או מרק ג'והל? אלה שחקני נבחרת אנגליה לחלון מוקדמות היורו לבוגרים שהיה לפני כמה ימים. הם לא ישחקו בנבחרת הצעירה באליפות הקרובה. גם לא ג'מאל מוסיאילה מבאיירן מינכן, מאליק ת'איוו ממילאן או פלוריאן וירץ מלברקוזן ששיחקו אצל האנסי פליק בנבחרת גרמניה השבוע או דויד זימה ואדם חולצ'ק הצ'כים.
גיא לוזון הוא המאמן היחיד בבית שלנו שהביא מהנבחרת הבוגרת את דניאל פרץ, רוי רביבו ואוסקר גלוך, והתלונן שקיבל אותם רק אתמול. באף נבחרת סטנדרטית כמעט ולא לוקחים שחקנים מהבוגרת לצעירה ובישראל, אם היה אפשר, היו לוקחים גם את ליאל עבדה, דורון ליידנר וחמודי כנעאן. ולמה לא לוקחים? כי תפקיד הנבחרות הצעירות הוא לספק שחקנים לנבחרת הבוגרים ולא להיפך. רק בישראל נדמה כי שחקן שכבר שיחק במסגרת בוגרים, יוכל לתפקד כהלכה במסגרת צעירה יותר. זה כמעט בלתי אפשרי, צריך להיות עילוי כדי לחזור ולרעוב במסגרות של 1,000 איש ביציע, לצד שחקנים שכמעט לא שיחקו בקבוצות בוגרות כמו דור תורג'מן, תומר צרפתי, ענאן חלאילי ואבו רומי שצבר 42 דקות במסגרת בוגרת.
לוזון לא אשם לבדו בכך שסגל הנבחרת הצעירה לא מאוזן, לא נותן דגש לשחקנים שהעלו את הנבחרת ליורו, נותן קרדיט מוגזם לשחקנים צעירים מדי שכבר קרעו הקיץ את התחת בארגנטינה, ולא נותן אשראי לשחקני לייט בלומר, שמגיעים מהרקע הלא נכון ומשחקים בקבוצות הלא נכונות. להגיד שאנחנו בוחרים ממבחר מצומצם יותר של שחקנים זה נכון עובדתית - כי אין פה תכנית אמיתית להגדלת מספרי השחקנים הפעילים - אבל כמונו יש עוד נבחרות באירופה, ממדינות קטנות יותר, והן לא משמיעות את הקולות האלה.
לנבחרת הזו יש מאמן אבל יש לה גם מנהלים, והם אלה שהסכימו לכך שרוי רביבו ישחק בשלוש מסגרות גיל שונות בתוך שבועיים, למרות שהתקבלה החלטה עוד בימי מנור סולומון, שזה לא יקרה; לנבחרת הזו יש מנהלים שמיהרו להחזיר הביתה מארגנטינה 5 שחקנים שפספסו את הרגע הגדול בחייהם - טקס הענקת המדליה - ואחד מהם, אור ישראלוב, בסוף לא זומן ובמקומו זומן ענאן חלאילי למרות "שלוקח שישה ימים למחוק ג'ט לג של 6 שעות", או מה שנאמר סביב אי שיתופם של החמישה במשחק ההכנה האחרון מול בלגיה.
אם היו אנשים שהיו מנהלים באמת את הנבחרות הצעירות ולא רק מחזיקים בתואר הזה, היה סדר בשנתונים, בזימונים, במעברים בין הנבחרות, ובעיקר מה הם הקווים האדומים שמאמנים בנבחרות צעירות לא חוצים.
לא צריך שגיא לוזון ינמיך ציפיות בקולו או במערך שיציב - 3 בלמים - או בסגנונו (כדורים ארוכים ודגש על משחק מעבר), אנחנו יודעים לבד שלעלות לרבע הגמר מבית עם אנגליה וגרמניה, זה לא סביר. ועדיין, זו הופעתה השלישית של נבחרת ישראל באליפות אירופה לנבחרות צעירות.
זו גם הופעתן השלישית של אוקראינה ונורבגיה והרביעית של בלגיה ורומניה. אוקראינה הגיעה לגמר ב-2006, נורבגיה פעמיים לחצי הגמר ב-1998 ו-2013, בלגיה ורומניה, כל אחת, לחצי הגמר, בשנים האחרונות. אם הן יכולות, גם אנחנו יכולים. רק צריך להכניס לראש של השחקנים שהם שווים, שהם טובים, ושהם מסוגלים, ולא להיתלות בשחקנים בני 19 ו-20, כאילו זה חבל ההצלה של הכדורגל הישראלי לדורותיו.