חרדת נטישה: הקיץ הקשה של קבוצות הצמרת

החיים של אוהדי הכדורגל בישראל נעו בשבועות האחרונים בשני יקומים מקבילים. באחד נרשם מעקב צמוד ומרגש אחרי ההתרחשויות של נבחרת הנוער בארגנטינה וכעת גם ציפייה ליורו הצעירות. האחר היה כאן, בביצה המקומית, עם שורה מרשימה של ספקולציות ומהלכים המאפיינים כל כך את תקופת חילופי העונות שבין יוני לאוגוסט.

התקף החרדה המתמשך והמפחיד ביותר אחז ועודנו תוקף בעוז את מכבי חיפה. עוד לפני הבטחת התואר הרשמית, האוהדים שלה נאלצו לקיים טקס פרידה ארוך ומייגע מברק בכר והתוודעו למינוי המפתיע של מסאי דגו. ההמשך כבר היה ברוטאלי - נטישה המונית על הפרק, כשבמרכז עומר אצילי ומוחמד אבו פאני, ובהמשך אולי גם דולב חזיזה ודיא סבע.

קשה לזכות בתואר רביעי ברציפות, ומכבי חיפה משלמת כעת בריבית דריבית את מחיר ההצלחה והעונה ההיסטורית. ספק אם מישהו דמיין שם שהתקווה שלהם לעונה הקרובה תהיה תלויה בהחלטה של סבע ובהחתמה של ליאור רפאלוב.

האתגר של האלופה יהיה כפול ומכופל. יחד עם גל העזיבות, במיוחד זו של אצילי, הישראלי הכי דומיננטי בליגה בשלוש השנים האחרונות, יש גם את עניין השובע והשחיקה. מכבי חיפה שברה מחסום עצום - היא הוכיחה שאפשר לקחת אליפות גם בעונת שלב בתים באלופות (עונת 2009/10 הייתה טובה יותר, למעשה הטובה ביותר של קבוצה ישראלית אי פעם, אבל הקיזוז אז הלחיץ אותה וגרם לאובדן האליפות). כעת עולה השאלה איך נשארים על האולימפוס. רפאלוב הגיע, אבל עם היצע דל של ישראלים בשוק וסימן שאלה גדול בעמדת השוער והמאמן, המשימה שלה תהיה קשה, הרבה יותר מאשר בשלוש העונות האחרונות.

יתרון: צ'ארון שרי, עבדולאי סק ופייר קורנו (בינתיים) מספקים שקט בעמדת הזרים, הניסיון של רפאלוב יתרום ובקבוצה שזכתה שלוש פעמים ברציפות בתואר אסור לזלזל, במיוחד כשהצוות בראשות גל אלברמן בנה תשתית מכובדת והראה שניתן ליצור המשכיות.

חיסרון: בלי בכר ואצילי יהיה הרבה יותר קשה לשחזר את ההישגים. גם העזיבה של מוחמד אבו פאני, כוח מניע על המגרש ובחדר ההלבשה, צפויה לפגוע. ניית'ן בקסטר היה אמור לחתום ולהיכנס לנעליים של ג'וש כהן, שגילה מנהיגות שקטה בשער. בינתיים בקסטר רשם פניית פרסה וכהן עשוי להישאר, אבל לכו תדעו מה מידת הרצון והכשירות שלו. חוסר הניסיון של דגו יעמוד למבחן מול קהל תובעני שלא ייתן יותר מדי זמן חסד.

לא ברור מה הכריע יותר, הפן המקצועי או המנטאלי, אבל הפועל באר שבע לא באמת רצה לאליפות בשנתיים האחרונות. כן, היא זכתה פעמיים בסגנות ואפילו הצליחה למתוח לכמה רגעים את מכבי חיפה העונה, אבל גם ייצרה תחושה, מוצדקת בדיעבד, של חוסר אמונה ביכולות שלה ללכת עד הסוף.

בינואר 2021 שבה אלונה ברקת לנהל באופן מלא את באר שבע וחזרה גם לתחביב האהוב עליה: פוזת "בעל הבית השתגע" בחלונות ההעברות, עם רכישות מכל הבא ליד, כשבגזרת הישראלים מדובר בשחקנים מוכחים אך מבוגרים. רבים מהמצטרפים החדשים בשנים האחרונות (שכטר, חמד, טיבי, גורדנה ועוד) חצו את גיל 30. נראה היה שהמגמה הזאת נשמרת גם בקיץ הנוכחי עם ההחתמה של אלון תורג'מן, חלוץ טוב שסבל מפציעות ומפיחות זוחל בהפועל חיפה, והשוער אופיר מרציאנו, אבל אנטוניו ספר והרכש הטרי גיא בדש מתווים כיוון קצת אחר.

בבאר שבע יש בוודאי מי שחושב שזו תהיה השנה שלהם, מסיבות הגיוניות - מכבי חיפה נחלשה ובמכבי תל אביב שורר משבר אמון כבד בין האוהדים להנהלה והצוות המקצועי. ועדיין, יש בה יותר מדי "האם": האם רמזי ספורי יחזור להיות הקשר שהיה לפני הפציעה? האם שגיב יחזקאל ישמור על היכולת המפתיעה בעמדת המגן הימני? ומה לגבי ההתקפה עם קלימלה, רותם חטואל ותורג'מן? ועדיין לא דיברנו על ההחלפה של עמרי גלזר במרציאנו וההתבגרות של מיגל ויטור, גדול הבלמים ששיחקו כאן. ויטור נתן עונה אדירה, אבל הוא לא נהיה צעיר יותר.

יתרון: הסגל של באר שבע נשמר ברובו, במיוחד ההגנה המתואמת, והקבוצה פשוט עובדת נכון בגזרת הרכש. החזרה של יוני סטויאנוב, אחרי עונה מצוינת בנס ציונה, אמורה להוסיף מחץ וקילר אינסטינקט להתקפה, ועל כל אלה הגיע גם בדש שבהחלט יכול להשלים את החלק החסר בפאזל. אליניב ברדה הוא המאמן שמקבל את התמיכה הרחבה ביותר ביחס לשניים האחרים, ונכון שגם זה זמני, אבל אתם יודעים - האוהדים של באר שבע לא היו בוחרים באלטרנטיבות שיש כרגע בקרית שלום וכפר גלים.

חיסרון: יותר מדי סימני שאלה שנובעים מגיל ועם שחקנים מועדים לפציעות כמו ספורי, חמד וגורדנה. גם ההגעה של מרציאנו היא סוג של חידה.

ההצטיינות של דור תורג'מן במונדיאליטו מייצרת כאב ראש חדש למכבי תל אביב: לאחר שנהנתה מאוסקר גלוך לפרק זמן קצר ולא משמעותי במיוחד, עולה השאלה כמה זמן תצליח להחזיק את היהלום התורן שלה, ומי יודע מה יעשה יורו טוב למניות של דניאל פרץ.

פרידה אפשרית מתורג'מן היא סיבה לדאגה, לאור העובדה שמחלקת הנוער המפוארת, זו שמושקעים בה עשרות מיליוני שקלים בשנה, לא הצליחה לייצר בשנים האחרונות את התשתית לקבוצה שתעלה על דרך המלך. המכירה של גלוך והפוקוס על תורג'מן מלמדים שהראייה הכללית במועדון נכונה, אבל קשה ליישם את החזון. התפקיד של מכבי תל אביב הוא גם להשביח טאלנטים ובמקביל לרוץ לאליפות. לא שילוב קל, תשאלו את פ.צ. באזל, ששלטה בליגה השוויצרית תוך כדי טיפוח כוכבים, אבל כבר שש שנים לא זכתה בתואר.

את העונה הקרובה מכבי תל אביב תפתח עם משבר אמון חמור בין האוהדים להנהלה והצוות המקצועי, אולי הגדול ביותר בעידן גולדהאר. הקאמבק של בן מנספורד הפיח תקווה מחודשת לשחזור ימים עברו, אבל הפרידה מאייטור קראנקה לא הגיעה, והספרדי צפוי לפתוח את העונה על הקווים למרות הביקורות והקולות.

האשראי שלו קצר עד לא קיים. תיקו במשחק הפתיחה, הפסד בעוד אחד - וההדים יישמעו עד טורונטו. ניהול המשחק שלו גבל לעתים בשערורייה. עם זאת, חייבים להיות הוגנים עם קראנקה: הוא בא באמצע העונה, לא בנה את הקבוצה, שיחק במערך שלא התאים בגלל מחסור חמור בשחקני כנף ועדיין לא ראינו אותו בגזרת הרכש. האם יידע להביא את החיזוק הנכון?האם יתנו לו בכלל הזדמנות להביא? אם יצלח שניים-שלושה משחקים ראשונים אולי אז, רק אז, תחזור התקווה בשער 11.

יתרון: כמועדון שסבל מלא מעט טלטלות בעמדת המאמן ואנשי מקצוע שרק ראו בה מקפצה, מכבי תל אביב פותחת את העונה עם איש מקצוע עם גישה חיובית, שמאוד רוצה לעבוד ולהישאר כאן. אם יפגע בזרים יוכל, אולי, לצאת מהבור התדמיתי שכרה לעצמו. גם החזרה של מנספורד נותנת את התחושה שהשדרה הניהולית הרעועה מתחילה להשתקם.

חיסרון: איפה להתחיל? האשראי הלא קיים, בצדק יש לומר, לקראנקה הביא לכך שאוהדים תלו שלטים פסימיים בקריית שלום וחלקם אפילו החלו, באקט ספק משעשע ספק מגוחך, לאסוף כספים לפיצויים להתרת חוזהו. כל אלה נראים כמו אות הפתיחה לסדרת מחאות עתידיות. השיבה של דור פרץ ויונתן כהן מאיטליה אשתקד לא נראית ככזאת שתוביל לאיזשהו מקום חיובי השנה, ואה, כן - דיברנו על ההחתמות של מכבי חיפה והפועל באר שבע, ומה עם מכבי תל אביב?

לפגרה שלה יש כרגע וייב של הקיצים מתקופת לוני הרציקוביץ' - על כל סיבה לאופטימיות יש חמש או שש לפסימיות.