רק אל תדברו על לב ונשמה: ההישג במונדיאליטו הוא קודם כל מקצועי

מהרגע הראשון מדברים על נבחרת ישראל למונדיאליטו כעל נבחרת שמצליחה בזכות לב ונשמה. זה לא דבר רע, אפילו טוב ומחמיא, אבל ישראל לא ניצחה אתמול (שבת) את ברזיל רק בזכות חוסן מנטלי. היא אמנם הוכיחה אופי כשחזרה פעמיים מפיגור ועשתה מהפך, אך המשחק אתמול היה כל כולו עליונית מקצועית ברורה ברוב הדקות. ישראל פשוט נראתה כמו נבחרת חכמה יותר, מאומנת יותר, שמבינה את המשחק הרבה יותר מיריבתה הברזילאית.

אפשר היה לראות את זה על הפנים של אופיר חיים כשהוא הגיע לריאיון בסיום המשחק. בדרך כלל עם המאמן האמוציונלי זה הולך ישר לרגש, אבל הפעם הרגש היה קשור לפיגוע שאירע בשעות הבוקר, לא לנבחרת ולמשחק. לחיים היה חשוב לבוא ולדבר מקצועית נטו על היתרון הברור של נבחרתו על ברזיל, עד כמה שזה נשמע הזוי. כשאופיר חיים הרגיש את הנחיתות המקצועית במשחק נגד יפן, הוא הגדיר את הניצחון כנס ומיד פנה לרגש. כך היה גם במשחקים אחרים. אבל אתמול הוא הרגיש בטופ של הכדורגל אחרי עדיפות כל כך ברורה וניצחון אחרי מהפך על נבחרת ברזיל. האמת, הוא ראוי לזה.

פעם בחיים: ישראל ניצחה את ברזיל 2:3 אחרי הארכה ועלתה לחצי גמר המונדיאליטו
תורג'מן הקדיש את הניצחון לזכר נרצחי הפיגוע, חיים: "לב ענק"
עכשיו באמת הכל אפשרי: כל מה שצריך לדעת על חצי גמר המונדיאליטו
דייגו "תורג'מן" מראדונה: ברשת לא האמינו לביצוע המרהיב
נתניהו: "עשינו היסטוריה!". הרצוג: "איזה ניצחון ענק"
"זה לא חלום": צפו בשידור השער ששלח את ישראל לחצי הגמר
התקשורת בברזיל: "החלום נשבר! תורג'מן - כמו שחקן ברזילאי"

כמובן שהעליונות הזאת לא לוקחת כלום מהחוסן המנטלי של הנבחרת, שבא לידי ביטוי בעת הצורך. זו לא רק החזרה מפיגור, זה גם לא לתת לברזילאים לפתח מומנטום ולהגיע להזדמנויות אחרי שמחמיצים שני פנדלים. כשמחמיצים שני פנדלים שיכולים לגמור משחק הכל יכול להתהפך, אבל שחקני הנבחרת לא נתנו לברזילאים אפילו הזדמנות אמיתית כדי לנצל את זה.

יש מי שתוהה עד כמה יותר טובה הייתה הנבחרת עם אוסקר גלוך ועידן טוקלומטי, שני הכוכבים שנעדרים מהאליפות. יכול להיות שהיא הייתה מוכשרת יותר, אבל בכלל לא בטוח שמוצלחת יותר. אפשר לראות כל כך הרבה כישרון בטורניר הזה הולך לאיבוד, ארבע הפייבוריטיות לזכייה כבר בחוץ, ברזילאים שעוד יגיעו לליגות הבכירות באירופה לא מתפקדים ולצידם אילי מדמון אחד, שלא מוצא דקות בליגת העל, שולט מולם במרכז השדה. אולי גלוך וטוקלומטי היו עוזרים, אבל מה שמביא כאן כל שחקן מעצמו ברמת האופי, הריכוז, השקט והחכמה, זה מה שסחב אותנו לחצי הגמר.

לקראת סיום 90 הדקות הנבחרת התעייפה. אופיר חיים העיר אותם עם נאום מוטיבציה לפני ההארכה, אבל הכניסה של רן בנימין עשתה את ההבדל. הקשר הצעיר של הפועל תל אביב, שהורחק במשחק הקודם עם שני צהובים מהירים, היה בכל מקום במגרש. הניידות והאגרסיביות שלו נתנו תחושה של עוד שחקן על המגרש, הוא לא נתן לברזילאים לנשום, רדף אחרי כדורים אבודים וחיפה על חבריו בכל פינה במגרש. הוא היה מכונת החמצן של אופיר חיים.

אחרי יום כזה שעבר על עם ישראל עם הפיגוע בגבול מצרים, יפה מאוד שאופיר חיים והשחקנים ידעו לחבר בין הדברים. כשהם שמעו על כך בפעם הראשונה, כולם היו מדוכדכים, אך באסיפה המאמן כבר ידע לעשות את השינוי ולהפציר בחניכיו להרים את רוחו של העם. בואו נקווה שלא יהיו לו עוד סיבות דומות בעתיד. לעלות לגמר? עם מה שהנבחרת הזאת עושה, פשוט נתאכזב אם לא. ממשחק למשחק אנחנו מרגישים שהם פשוט יותר טובים - וראויים ללכת עד הסוף.