כשמוחמד סלאח הבקיע את השער השישי של ליברפול נגד מנצ'סטר יונייטד במשחק הענק באנפילד ביום ראשון האחרון, נפל דבר בספר דברי הימים של האדומים, של הכדורגל האנגלי, ועד אפריקה והמזרח התיכון. השער הזה השווה את הפער הכי גדול שליברפול אי פעם ניצחה את יונייטד לפני יום ראשון (7:1, אי אז ב-1895, כשליונייטד עוד קראו ניוטון הית'), אבל יתרה מכך, הוא היה השער הליגה ה-129 של סלאח במדי ליברפול, אחד יותר מרובי פאולר, מה שהפך אותו לגדול הכובשים של מועדון הפאר האנגלי מאז הליגה האנגלית הפכה ל'פרמייר ליג', בשנת 1992. אם לא די בכך, בהשוואה לפאולר, סלאח עשה את זה בהרבה פחות משחקים (205 לעומת 266 של פאולר).
המשחק עצמו הסתיים גם כן בתוצאת שיא של 0:7 לליברפול — ההפסד הכי מוחץ ביריבות המרה הזו מאז ומעולם — ומיצב את סלאח סופית, כאפריקאי והערבי הגדול ביותר ששיחק באנגליה, ואחד השחקנים הגדולים בתולדות הליגה. אבל עבור סלאח עצמו, שיא השערים הזה, סימל משהו הרבה מעבר. כי למרות העובדה שתמונתו ושמו התנוססו השבוע בכל מקום, כמו ליברפול העונה, סלאח איננו בשיאו כבר תקופה, ומשהו במורשת היוקרתית שבנה לעצמו בשנים האחרונות כאילו הלך ודהה, וקצת הטשטש. עד שהגיע יום ראשון, והציע התפתחות אחרת לסיפור הקריירה של מוחמד סלאח, ואולי גם לאיך שכולנו נזכור ונחווה אותו, כאוהבי כדורגל, וגם אולי, כישראלים.
אחרי השער השני היה נראה שהוא שוב סלאח של העונות הראשונות בליברפול. במקום הנכון ובזמן הנכון, מוריד את החולצה, וחוגג עם הקהל כשכל השחקנים באים אליו. מעבר לעובדה שבאותו רגע הוא עלה למקום השביעי בטבלת מבקיעי כל הזמנים של ליברפול בכל המסגרות, ושעוד מספר שערים בודד רק אגדות מועדון כמו רוג'ר האנט ואיאן ראש יהיו לפניו — מעטים זוכרים שכשהחלוץ המצרי רק חתם במרסיסייד ב-2017 עלו לא מעט סימני שאלה סביבו, וסביב יכולתו להפוך להיות שחקן משמעותי בשורות המייטי רדס.
סלאח הוא איננו כדורגלן רגיל. הילד שגדל בכפר קטן במורדות דלתאת הנילוס, נסע באוטובוסים שעות הלוך-חזור למתחם האימונים, ואיכשהו, בין השאר בזכות אסון פורט סעיד שעצר את הכדורגל במצרים לשנתיים, הצליח לעבור לחו"ל מוקדם. בדרך הוא עבר גם בבלומפילד, זרח, נכשל, עבד קשה, נכשל שוב, עבד עוד יותר קשה, זרח שוב, עד שהגיע לליברפול. אז היו ספקות, והיו מי שטענו ש40 מיליון הדולר ששולמו עליו אז היו סכום יקר מדי, אבל דקות אל תוך הבכורה שלו כדי להוכיח לכולם שהם טעו.
מפה לשם, זה תכף שש שנים שסלאח מנפץ שיאים קבוצתיים ואישיים בליברפול ובאנגליה, זוכה בפרסים, ופורץ דרך. מלכות שערים, זכייה בליגת האלופות והפיכתו לכובש המצטיין של המועדון במפעל, אליפות אנגליה אחרי 30 שנה, האפריקאי שכבש הכי הרבה באנגליה, וכמובן שגם לשחקן הערבי הכי טוב שדרך באירופה, כנראה אי פעם. אם זה לא מספיק, כל שער שהבקיע גם הוביל לשינויים מרחיקי לכת גם מחוץ למגרש: במחקר בפרינסטון הוכח כי ההצלחה שלו בפרמיירליג הובילה לירידה בפשעי שנאה נגד מוסלמים בבריטניה בין 2017 ל2019, ושההשפעה של הצלחת סלאח היא הרבה מעבר לכדורגל, ומשנה את יחסי "המזרח" ו"המערב".
ועדיין, למרות כל מה שהשיג עד עכשיו, השנה האחרונה היתה מהקשות בחייו, ברמה המקצועית. לכן מה שקרה ביום ראשון, הוא כה קריטי. כי השערים האלו הצילו לו את המורשת, את הסיפור, ואת מה שנזכור מהקריירה המדהימה שלו. למה? התשובה לזה, טמונה בבית. במצרים, ובעולם הערבי.
זה לא סוד ששנת 2022 היתה קשה עבור סלאח. הכישלון עם נבחרת מצרים בגביע אפריקה לאומות בקמרון, עם הפסד בגמר בפנדלים לסנגל וחברו לקבוצה בליברפול סאדיו מאנה, שהמשיך עם כישלון נוסף בפלייאוף מוקדמות המונדיאל, שוב בפנדלים, שוב מול מאנה וסנגל, הכניס את הכוכב לסחרחורת, לכושר רע, הפך את היחסים שלו עם מאנה לרגישים מאוד, והוא עצמו הפך למטרה לחיצי ביקורת כמעט אינסופית במצרים. מאז שסחב את הנבחרת על גבו למונדיאל 2018, סלאח הוא התקווה של מצרים. הוא מי שם אותה על המפה הבינלאומית ומי שאפשר לאומת 100 המיליונים להאמין שהכל אפשרי.
המונדיאל ברוסיה למרות שסלאח שיחק פצוע וכבש פעמיים, הסתיים במפח נפש עבור המצרים, שהפסידו את כל המשחקים. ב2019 בגביע אפריקה הביתי זה נגמר בהדחה מפתיעה בשמינית הגמר מול דרום אפריקה, כשבדרך מתפוצצת פרשה שכללה את הדחתו של חברו הטוב של סלאח, עמר וורדה, אחרי ששלח הודעות מטרידות לנשים באינסטגרם. שם נפער הסדק הראשון בין סלאח לעם המצרי.
צריך להבין, עד אז סלאח היה קונצנזוס עצום במצרים. בקהיר אין כמעט רגע שהפנים או השם שלו לא מופיעים ברקע. בין אם זה בפרסומת, בשלט חוצות, בגראפיטי כזה או אחר, מסיכות של ילדים, או פשוט בחולצות נבחרת או ליברפול עם שם שלו על הגב. חוץ מסלאח יש עוד אחד שזוכה במצרים לכבוד דומה - מוחמד אבוטריקה, כוכב העבר של אל אהלי והנבחרת, שהביא למצרים שלושה גביעי אפריקה, ובעיקר נחשב למוסלמי אדוק, פרו-פלסטיני ואנטי ישראלי.
מאז שהיה צעיר סלאח הושווה לטריקה. אבל בניגוד לשחקן העבר, סלאח מעולם לא היה בעל דעה פוליטית נחרצת. נהפוכו. כבר שנים שבכל חג מולד הוא מעלה תמונות של משפחתו מציינת החג תחת עץ אשוח, דבר הגורר דיונים, גידופים וביקורות במצרים ובעולם הערבי: "האם הוא באמת ערבי?". וזה לא רק בעניין הדתי. גם בנושא הפוליטי יש עליו ביקורת שהוא אינו נחרץ מספיק.
בארץ סלאח נחשב ל"עוין" ו"ועוכר ישראל" בגלל אמירות שיוחסו לו לגבי "השטחים הכבושים בפלסטין" (שהוא ואנשיו מכחישים עד היום שנאמרו), ועל כך שלא לחץ ידיים לשחקני מכבי ת"א כששיחק עם באזל במוקדמות ליגת האלופות בשנת 2013, אלא עשה רק מחווה משונה של אגרוף. אממה, שבמצרים זוכרים את הדברים בזווית קצת אחרת.
הופעל עליו לחץ כבד מאוד מצד הציבור המצרי והאחים המוסלמים שלא להגיע למשחק, ואם להגיע אז לא ללחוץ ידיים. אבל סלאח כן הגיע, כן עשה מחווה, כן שיחק, ואפילו כבש. מה שבעיני הישראלים נתפש כהתרסה, במצרים נחשב כמעט בגידה, והשחקן מצא עצמו בעין הסערה שכמעט עלתה לו במעבר לצ'לסי מאוחר יותר, כשרומן אברמוביץ' הבעלים היהודי-רוסי של המועדון הלונדוני בזמנו, דרש הבהרות על התבטאויותיו.
מאז סלאח מנסה להתרחק מפוליטיקה כמו אש, עד כדי כך, שבמאי 2021, בזמן מבצע שומר חומות, כשכל כדורגלן ערבי ומוסלמי שני בערך העלה פוסט הזדהות עם הפלסטינים, כשחלקם אף מתעטפים ומנופפים בדגל הפלסטיני לאחר משחקים - כמו ריאד מחרז, פול פוגבה ועוד - סלאח הגיב באיחור רב, בחר להעלות תמונה ממסגד אל אקצא בלי לציין במפורש את ישראל או את הפלסטינים, וקרא להפסיק את "הרג החפים מפשע", דבר שגרר ביקורת חריפה מאוד מצד קהל הבית הכי קרוב שלו.
חוסר ההצלחה עם הנבחרת והעובדה שהוא אינו מדגיש את עמדותיו הפוליטיות בצורה ברורה, פגעו בפופולריות של סלאח. וזה שהוא ומצרים פספסו את ההזדמנות לשחק במונדיאל הראשון בעולם הערבי, רק הרעו את המצב.
ולכן, השערים ה128 וה129 שלו בפרמיירליג, ועוד בניצחון כל כך היסטורי ואדיר של ליברפול על מנצ'סטר יונייטד, היו כל כך חשובים עבורו. הם היו התזכורת, האשרור, החיבוק, הגושפנקא, ה"סטמפּה", שהוא, עדיין, האפריקאי הכי גדול ששיחק באנגליה, הערבי הגדול בהיסטוריה של המשחק, ואחד השחקנים הגדולים ביותר בהיסטוריה של מועדון הכדורגל ליברפול, אם לא הכי גדול בדור האחרון. וכשזה המצב, אז פתאום הביקורת שיש סביבך בבית, כבר הרבה פחות פוגעת.
"אני לא אשקר זה מאוד מיוחד", סלאח אמר אחרי המשחק בהתייחסו לזה שעבר את רובי פאולר בטבלת כובשי המועדון בליגה האנגלית. "אני חלמתי על השיא הזה מאז העונה הראשונה שלי פה". אז, הוא סיים עם 32 שערים כמלך שערי הפרמיירליג. אגב, סלאח הוא גם הראשון מאז איאן ראש לכבוש לפחות 20 שערים בעונה במשך שש עונות רצופות עבור המועדון. אין איך להפוך את זה הוא כבר לא אגדת מועדון בהתהוות, הוא אגדה חיה שלו. "הוא מאוד מיוחד. מה שהוא השיג זה דבר מיוחד, וזה מגיע לו", אמר עליו יורגן קלופ, מאמנו בליברפול, אחרי המשחק; "הוא בלי ספק אחד הגדולים ביותר ששיחקו עבור המועדון הזה", הוסיף אנדי רוברטסון, מגן ליברפול.
ברביעי בערב ליברפול השיקה טיזר להפקה חדשה "כשסטיבי פגש את סלאח", במעין מפגש דוקומנטרי בין שתי אגדות מועדון, סטיבן ג'רארד וסלאח. ההצבה של הכוכב המצרי לצד ג'רארד, בדיוק אחרי שסלאח הפך לשיאן ההבקעות של ליברפול בפרמיירליג מעלה שאלה: מיהו שחקן גדול יותר? מוחמד או סטיבי? זה שגדל במועדון, אוהד אותו, שמר עליו בשנים החשוכות, שהיה שותף בכיר לנס איסטנבול, והיה לקפטן והמנהיג הבלתי המעורער שלו, או דווקא זה שמנפץ כבר שש שנים את כל שיאי הכיבושים של המועדון בליגה ובאירופה, שהוביל אותו לזכייה באליפות אחרי עשורים של בצורת (מה שג'רארד לא עשה), ובגביע עם האוזניים הגדולות?
הדעות מן הסתם חלוקות. על הפופולריות של ג'רארד בקרב הקהל האדום, והחשיבות שלו בהיסטוריה של ליברפול אין עוררין, אבל אם מבחינת כדורגל, נטו, סלאח כבר די עבר אותו. ובניגוד לג'רארד שכבר פרש והתחיל לנסות את מזלו באימון, לסלאח יש עוד כמה שנים לשחק, ולמרות שאחת לכמה זמן עולות שמועות על ריאל מדריד או פריס סן ז'רמן, מקורבים לשחקן מודים בשיחות סגורות שמבחינתו הוא רוצה לסיים את הקריירה כאדום.
ומה עם הזווית הישראלית? איך הישראלים צריכים לזכור את סלאח? כאחד שכן הגיע לפה למרות עליהום של עשרות מיליונים שלא להגיע, כאחד שכן עשה מחווה לשחקנים למרות שאיימו על משפחתו אם רק ילחץ יד, וזה שכשהדם היה חם, שמר על איפוק, בניגוד לכל הדמויות המשפיעות בעולם ובתרבות ממנה הוא בא. באקלים של היום, בטח אחרי שומר החומות, אחרי מונדיאל 2022 והמצב ההולך ומסתבך בסכסוך הישראלי פלסטיני, הצעדים האלו של סלאח יכולים להתפס כתקדימיים, ניטראליים, ואפילו מסמלים פתיחות. אז אולי בעצם התדמית של "שונא ישראל" שדבקה בו פה, לא כזו מוצדקת כי בעצם, הוא לא כזה 'אנטי ישראלי' כמו שהכותרות באתרים בישראל ובמצרים ב2013 עשו ממנו?
לכאן או לכאן, אחרי השבוע האחרון נראה שטוב יהיה אם נתחיל לזהות את סלאח יותר כמו מה שהוא. אז נכון, העונה ליברפול כבר לא תזכה בתואר באנגליה, ובליגת האלופות המצב נראה אבוד לקראת הגומלין עם ריאל מדריד, וסלאח לא הצליח להצעיד את מצרים להצלחות, והוא אולי לא משתמש בפלטפורמה שלו כדי לקדם את האג'נדה הפוליטית הפופולריות — ואת זה, לצד ההערצה האדירה על פועלו הספורטיבי, בעולם הערבי לא שוכחים לו — אבל מוחמד סלאח הוא שחקן היסטורי על אמת, שהופך לנגד עינינו לשחקן הכי טוב, הכי משפיע והכי גדול של ליברפול בדור האחרון. כן, גם יותר מסטיבן ג'רארד. אז אולי גם אנחנו, בישראל, יכולים לשכוח מהתקרית ההיא, לפני 10 שנים, להתרכז ופשוט להנות ממנו. קלופ סיכם את זה לא רע מוקדם יותר השבוע: "אנחנו רגילים לזה שהוא כובש כל הזמן אז זה נראה לנו שזה 'רגיל', אבל אחרי שהוא יפרוש, סלאח ייזכר כאחד החלוצים הגדולים ביותר אי פעם".