עונת ה-NBA עברה את נקודת האמצע, והסיפור הגדול של חצי העונה הראשונה הוא הבוננזה ההתקפית. גם ברמה הקבוצתית, אך עוד יותר ברמה האישית. 19 שחקנים קולעים השנה יותר מ-25 נקודות למשחק, 55 קולעים יותר מ-20, אלה מספרים חסרי תקדים. אפשר להמשיך להתלונן על רמת ההגנות בעונה הרגילה, אבל זה לא הסיפור. כמות הכישרון בליגה כיום פשוט בלתי נתפסת, כוכבים צעירים נהיים בשלים מוקדם מתמיד וכוכבים וותיקים מאריכים את הקריירה יותר מתמיד. הכוכבים כיום אתלטיים מתמיד וקולעים מכל טווח באחוזים מצוינים. הקבוצות לומדות למקסם את היכולות של הכוכבים שלהן, לרווח עבורם את המגרש, ליצור תרגילים ייחודיים לכל סקורר.
סיכום אמצע העונה יוותר הפעם על שאר התארים, גם כך ברובם קשה להצביע על מועמד בולט וצריך עוד זמן לבחון את האפשרויות, כדי להתמקד בדירוג המצטיינים. רשימת המועמדים ארוכה מאוד, תהליך הסינון היה לא פשוט, אז לפני עשרת הגדולים שלי אתייחס ללא מעט שחקנים נוספים שנשקלו, בחלוקה לכמה קטגוריות.
ביידן התבדח, קרי הודה לו על השבת גריינר: הווריירס חזרו לבית הלבן
יוקיץ' שוב הדהים את הליגה, לילארד זעם: "השופטים הכריעו את המשחק"
"אבא שלי שיחק נגדך": ההערה שגרמה ללברון "הזקן והקטלני" להתפוצץ
לא שיחקו מספיק
סטף קרי: האלופה מקרטעת, אבל לא סטף. לפני שנפצע היה בעיצומה של אחת מעונות הקליעה הטובות בקריירה, עם 4.9 שלשות למשחק ב-42.1 אחוזים, יחד עם כל השכלולים שהוא הכניס למשחק שלו בשנים האחרונות. אל תתפלאו כשהריצה של הווריירס תגיע.
אנתוני דייויס: אחרי שנתיים בינוניות בסטנדרטים שלו, חזר להראות את הדומיננטיות בשני הצדדים שאפיינה אותו בעונת אליפות הבועה. חבל ששוב זה נגמר בפציעה ארוכה, בקבוצה שאין לה כרגע כלים להכיל את זה.
זאיון וויליאמסון: היו לו כמה שבועות אדירים בהם הגיע לטבעת מתי שהתחשק לו והוביל את ניו אורלינס לראשות המערב. אבל כמו במקרה של דייויס, גם אצל זאיון שאלת הכשירות תרחף מעל לכל עונה.
ג'ימי באטלר: כשהוא כשיר הוא בא לעבוד כל ערב, כמו תמיד, צובר את הנקודות שלו, שומר מצוין ועושה קצת מכל השאר. מיאמי היא עוד אחת ממקרטעות העונה הרגילה, אבל עם קפיצת מדרגה של טיילר הירו וסימני חיים מויקטור אולדיפו זאת לא קבוצה שיהיה כיף לפגוש בפלייאוף.
דווין בוקר: במשחקים בהם שיחק לפיניקס היה מאזן של קבוצת צמרת, בלעדיו היא התרסקה. הבעיה היא שהחזרה שלו לא נראית באופק והסאנס נראים בדרך הבטוחה מחוץ לעשר הראשונות במערב, בטח כשכריס פול נראה זקן ומחמיץ הרבה מאוד משחקים בעצמו.
ג'יימס הארדן: עונת התאוששות של המזוקן, הגיע בכושר טוב יותר ונראה שנהנה לקחת על עצמו את תפקיד מנהל המשחק. הוא מספק 11.5 אסיסטים למשחק על 3.5 איבודים (הרבה פחות מהרגיל עבורו), אני בטוח שרבים פספסו את העובדה שהוא מוביל בקלות את טבלת האסיסטים השנה.
פול ג'ורג': קוואי לאונרד החמיץ הרבה יותר ורק מתחיל להיכנס לעניינים לאחרונה, אבל גם PG13 צבר את ההיעדרויות שלו. מסביב יש לקליפרס כלים מעניינים, אבל לא ברור אם השניים האלה עדיין מסוגלים להוביל קבוצה לצמרת. מצד שני, גם לא ברור שלא.
מספרים יפים בקבוצות מאכזבות
לברון ג'יימס: הלייקרס במקום ה-13 במערב, בלי קליעה מבחוץ ומאז שדייויס נעדר גם בלי הגנה. לברון מחזיק את הקבוצה הזאת כמעט לבד ובין לבין מביע מרמור על הטרייד שלא מגיע (יכול להיות שההנהלה החליטה לא לוותר על בחירות עתידיות, גם במחיר של ויתור על העונה הזו?). בגיל 38 הוא קולע 29.2 נקודות למשחק ביותר מ-50 אחוזים מהשדה, ככל שהוא יתקרב לשיא הנקודות של קארים עבדול ג'באר זה יהפוך למוקד העונה של הלייקרס.
טריי יאנג: משהו בחיבור עם דז'ונטה מארי לא עובד עד הסוף, משהו בקבוצה הזאת לא עובד עד הסוף. אטלנטה נראית בדרך למתיחת פנים ואף אחד לא יופתע אם בעתיד לא מאוד רחוק תגיע גם בקשת טרייד של טריי. בינתיים הוא ממשיך לספק 27.5 נקודות ו-9.8 אסיסטים למשחק.
דמאר דרוזן: שיקגו היא עוד אחת מאכזבות העונה, קבוצה שנלחמת על מקום בפליי-אין, למרות שדרוזן ממשיך לעשות את מה שהוא עושה: 26.1 נקודות, קליניקה פרטית באיזור חצי המרחק, סחיטת הרבה מאוד עבירות וקליעת עונשין באחוזים מצוינים. הוא לא הבעיה, אבל גם לא הפתרון.
פסקל סיאקם: הניסוי של ניק נרס בטורונטו מתחיל למצות את עצמו, מה שאולי יוביל לשינויים בקרוב. סיאקם בולט בחבורת הפורוורדים הארוכים של הקנדים, עושה הכל מהכל ונראה כמו אולסטאר אמיתי. הוא כנראה לא בנוי להוביל קבוצה גדולה, אבל יכול להיות מספר 2 מצוין.
אנתוני אדוארדס: מינסוטה איכזבה לפני הפציעה של קארל אנתוני טאונס ודי מאכזבת גם אחריה. הפציעה לפחות אפשרה לאדוארדס לקחת בעלות על הקבוצה ולהתפתח כסקורר מוביל. עדיין לא מספיק יעיל ועקבי, אבל עושה עוד צעד בכיוון.
דמיאן לילארד: דיים חצי שייך לקטגוריה הקודמת, בעונת החזרה מפציעה הוא הספיק להחמיץ לא מעט משחקים. היו לו כמה משחקים גדולים וכמה רגעי דיים טיים קלאסיים, אבל בשורה התחתונה הוא לא מצליח להוביל חמישייה שעל הנייר נראית טוב מאוד.
מספר 2 הכי טוב
ג'יילן בראון: יש עוד כמה קבוצות ששני שחקנים שלהן מופיעים ברשימה הזאת, אבל בשילוב של בריאות ואיכות אין ספק שבראון הוא המספר 2 מספר 1 בליגה בעונה הרגילה הזאת. וזה לא מקרה שהקבוצה שלו היא גם זו שמובילה את הליגה. עם 27.2 נקודות ב-49.8 אחוזים מהשדה, בראון משכנע שהוא היה יכול גם להוביל קבוצה בעצמו, אבל התפקיד שלו בבוסטון נראה הכי נכון עבורו. לכן הוא מקבל רובריקה משלו.
שחקנים מפתיעים בקבוצות מפתיעות
טייריס הליברטון: אינדיאנה הייתה אחת ההפתעות הגדולות של העונה עד הפציעה שלו, ובכלל לא בטוח שתצליח לשרוד אפילו היעדרות של מספר שבועות שלו. בגיל 22 הליברטון הוא כבר אחד הרכזים השלמים בליגה ומוכיח שניתן לבנות סביבו קבוצה. הוא קולע 20.2 נקודות באחוזים שמתקרבים ל-50/40/90 ומוסר 10.2 אסיסטים על 2.6 איבודים. זו יעילות יוצאת דופן.
דומנטאס סאבוניס: למי שפספס, סקרמנטו רביעית במערב כרגע. הקרדיט מתחלק בין סאבוניס לדיארון פוקס, בעונת פריצה בכל מה שקשור להתייעלות. אבל ככל שהשבועות נוקפים זהו הסנטר הליטאי שנראה כמו השחקן השלם והאיכותי ביותר בקבוצה, עם משחק פוסט נהדר ויכולת מסירה שיש למעט מאוד סנטרים.
ג'וליוס רנדל: למי שפספס, הניקס במקום השישי במזרח כרגע. גם כאן הקרדיט יכול להתחלק בין שניים, מגיעה מילה טובה לג'יילן ברונסון שיודע להגיע לצבע ולעשות שם דברים טובים מול שחקנים שגבוהים ממנו בשני ראשים. רנדל, בינתיים, ממשיך בזיג-זג שלו בין העונות. השנה הוא שוב נראה כמו סקורר איכותי שמשתמש בגודל שלו כדי ליצור מצבי זריקה גם בפנים וגם בחוץ.
עשרת הגדולים
10. לאורי מרקאנן (יוטה)
גם שני המקומות האחרונים בעשירייה שייכים לכוכבים מפתיעים של קבוצות מפתיעות. מרקאנן הגיע משום מקום, אחרי שלא ממש מצא את עצמו בשיקגו ובקליבלנד ועבר ליוטה שקיבצה אוסף מקרי של שחקנים ולא התכוונה להתחרות על משהו השנה. אבל וויל הארדי בנה שיטה מנצחת, בעיקר סביב היכולת של הפיני הגבוה לתפקד רחוק מהכדור. הוא יוצר מצבי זריקה דרך יציאה מחסימות ללא כדור, חיתוכים לצבע, משחק פוסט מול חילופים ושימוש כחוסם בפיק נ' רול. כל היכולות של סקורר שלא צריך את הכדור בשחקן אחד, מה שהופך אותו לשחקן אידיאלי לצד מוביל כדור דומיננטי. עכשיו יוטה צריכה למצוא אחד כזה.
9. שיי גילג'ס אלכסנדר (אוקלהומה סיטי)
עוד הפתעה שעוברת מתחת לרדאר. בשבועות האחרונים OKC מצאה נוסחה מנצחת, השיגה כמה ניצחונות מרשימים ונצמדה אל הנאבקות על מקום בפליי-אין במערב. זה מתחיל בשג"א, שהתנפל על העונה הזאת. הוא קולע 30.7 נקודות למשחק ב-50.3 אחוזים מהשדה ו-90.8 אחוזי עונשין על 10.4 זריקות. הוא החודר הבכיר בליגה, מגיע לטבעת בעקביות ומוצא את הדרך לזרוק או לסחוט עבירה בתוך צפיפות. שג"א מוכיח שהוא ראוי לקבוצה טובה, ויכול להיות שמתחילה להתגבש סביבו חבורה שיכולה להיות כזו בעוד שנה-שנתיים.
8. ג'ה מוראנט (ממפיס)
מבחינה סטטיסטית זו לא עונה גדולה של ג'ה, פחות טובה מהקודמת. אבל הוא ממשיך להנהיג את אחת הקבוצות הטובות בליגה, שנותרת כזו למרות שסבלה מפציעות של רוב השחקנים הבכירים. היכולת של ג'ה לרקד עד שהוא מוצא פירצה, ואז לשעוט לצבע ולסיים בדאנק מעל כל שחקן בליגה, הופכת אותו למכונת ההיי-לייטים הבכירה בליגה. הוא פשוט אחד השחקנים הטובים בעולם, גם בעונה בה הוא לא ביצע קפיצת מדרגה מיוחלת למועמד לגיטימי ל-MVP.
7. ג'ואל אמביד (פילדלפיה)
הסנטר הנפלא כמעט נכנס לרשימת השחקנים שלא שיחקו מספיק, אבל משחק-שניים יותר הספיקו כדי להזניק אותו לעשירייה. כי כשהוא משחק, הוא בלתי ניתן לעצירה. הקלילות בה הוא מבצע שינויי כיוון תוך כדי תנועה בגודל שלו הופכת אותו לתופעה שבימים טובים אין דרך לשמור עליה פרט לדאבל-טים. אמביד קולע 33.4 נקודות למשחק, שני רק לדונצ'יץ', ב-53.6 אחוזים מהשדה ו-85.5 אחוזים מהעונשין. מכונת נקודות, רק שיהיה בריא בפלייאוף.
6. דונובן מיטשל (קליבלנד)
לעומת רודי גובר במינסוטה ודז'ונטה מארי באטלנטה, שכמוהו עברו בקיץ תמורת חבילות רציניות במטרה לשדרג קבוצות צעירות ומבטיחות, ההשתלבות של מיטשל בקליבלנד הייתה מצוינת מהרגע הראשון. הוא מיד הפך לשחקן שההתקפה נבנית סביבו, לסקורר מוביל מהבכירים בליגה. התיאום שלו עם דריוס גארלנד מצוין, והוא אפילו עובד בהגנה השנה. מיטשל קולע 28.4 נקודות למשחק, כולל 3.7 שלשות, שניהם שיאי קריירה, באחוזים הגבוהים בקריירה מכל טווח. משחק 71 הנקודות הוא הדובדבן בקצפת של חצי עונה שהפכה את מיטשל משחקן שמעורר סימני שאלה למועמד בכיר לתואר השוטינג גארד הטוב בליגה.
5. יאניס אנטטוקומפו (מילווקי)
הגענו לחמשת הגדולים, שנמצאים בליגה משלהם. אלה חמשת המועמדים ל-MVP וכל אחד מהם יכול להיות זוכה ראוי ביותר. יאניס נמצא בתחתית החמישייה למרות שורה של 31 נקודות, 11.9 ריבאונדים ו-5.4 אסיסטים ולמרות שיש לא מעט רגעים בהם הוא נראה כמו השחקן הטוב בעולם. הוא נמצא בתחתית כי הוא החמיץ תשעה משחקים, כי הוא פחות עקבי מהרגיל ובעיקר בגלל הנתון שהוא קולע בפחות מ-30 אחוזים מהשדה בזריקות שלא ממש מתחת לסל, כולל 19.6 אחוזים איומים באיזור הרחוק של הצבע. מילווקי מסתדרת למרות שכריס מידלטון בקושי שיחק עדיין וגם ג'רו הולידיי החמיץ לא מעט משחקים, היא עדיין מועמדת בכירה לאליפות, ושאלת הקליעה של יאניס נראית כמו שאלת המפתח עבורה. אם משהו נשבר בקליעה שלו, יהיה קל יותר להתמודד מולו בפלייאוף.
4. ג'ייסון טייטום (בוסטון)
השחקן הכי טוב בקבוצה הכי טובה זה תמיד שיקול חשוב בדיוני ה-MVP. וטייטום הוא לא סתם שחקן טוב, הוא סופרסטאר שנכנס לשיא הקריירה וביצע קפיצת מדרגה השנה. הוא קולע 31.1 נקודות מתוך שטף המשחק של ההתקפה הנהדרת של הסלטיקס, לוקח את המשחק עליו רק כשבאמת צריך, נותן לסגל המוכשר שסביבו לבוא לידי ביטוי, שולט בניואנסים הקטנים של כל פוזשן, מביא לשיאים חדשים את רמת קבלת ההחלטות. הוא רק רביעי כי כשהפערים מזעריים, לשאלה מי השחקן הטוב בעולם יש חשיבות, וטייטום הוא היחיד בחמישייה שלא שייך לדיון הזה.
3. לוקה דונצ'יץ' (דאלאס)
לוקה שייך לדיון השחקן הטוב בעולם, לגמרי שייך. הוא הקלע המוביל בליגה עם 33.8 נקודות למשחק, לכך הוא מוסיף 9 ריבאונדים ו-8.8 אסיסטים למשחק. הוא קולע בכמעט 50 אחוזים מהשדה והקטין את כמות האיבודים, ההתייעלות הזאת העלימה חלק גדול מהחסרונות שלו כמאסטר התקפי חד פעמי. בגיל 23 השליטה שלו במשחק כבר קרובה לשלמות, וכשמגיעים למאני טיים הוא רק מתעלה. הקבוצה שסביבו לא מספיק מוכשרת וסובלת מלא מעט פציעות, אבל כשכל שחקני ההתקפה נמצאים לצידו זה נראה טוב יותר. הוא יהיה חייב לקבל לפחות שחקן בכיר נוסף לצידו, למארק קיובן צריך להיות עוד מהלך בקנה, אבל סביר שלא השנה.
2. קווין דוראנט (ברוקלין)
מאוד רציתי לתת ל-KD את תואר מצטיין האמצע. גם בגלל שהפציעה הטרייה כנראה תוציא אותו ממירוץ ה-MVP מול חבורת הצעירים הבריאים שסביבו וגם בגלל שהיכולת לחזור מפציעה קשה, בגיל כזה, לא פחות ממדהימה. ולמה לא לתת לו? הוא קולע 29.7 נקודות בשיאי קריירה מטורפים של 55.9 אחוזים מהשדה ו-93.4 אחוזי עונשין. אחוז הקליעה המשוקלל שלו (ה-TS) הוא 67.3, כאשר עד לעונה הזאת היה רק שחקן אחד שקלע יותר מ-20 נקודות למשחק ביותר מ-67 אחוזים משוקללים (סטף קרי ב-15/16). דוראנט חזר גם להיות שחקן הגנה איכותי מאוד ובעיקר הצליח לייצב את הסיטואציה הבלתי אפשרית בברוקלין ולגרום לה להיראות כמו מועמדת אמיתית לאליפות. זו הייתה חצי עונה היסטורית של KD, חצי עונה של MVP אמיתי. אז למה הוא רק שני?
ובמקום הראשון
1. ניקולה יוקיץ' (דנבר)
לא מצאתי דרך להזיז את הג'וקר מהמקום הראשון, בדרך לתואר MVP שלישי ברציפות, הישג שיש רק לבודדים בהיסטוריה של הליגה. דיברנו על אחוז הקליעה ההיסטורי של דוראנט? אז יוקיץ' נמצא בכלל בליגה משלו בקנה מידה היסטורי. נכון לאתמול, הוא קולע 24.7 נקודות למשחק באחוז קליעה משוקלל של 69.1, נתון חסר תקדים לחלוטין לכמות כזו של נקודות. ולכך הוא מוסיף 10.9 ריבאונדים ו-9.8 אסיסטים, מרחק 0.2 אסיסטים מממוצע של טריפל דאבל. לסנטר.
יוקיץ' מוביל את דנבר לפסגת המערב למרות שג'מאל מארי ומייקל פורטר ג'וניור רחוקים מאוד משיאם, השחקן השני בטיבו כרגע הוא בכלל ארון גורדון. הנט רייטינג בדקות של הג'וקר הוא 12.2, כולל רייטינג התקפי של 123.5. זו שורה של נתונים שאין דרך להתווכח איתה, ועדיף לא לנסות. נגמרו הסופרלטיבים לתופעה החד פעמית הזאת, עכשיו נשאר לחכות לפלייאוף.