יושבות על הגדר: מיאמי, אטלנטה וקבוצות מעמד הביניים במזרח

את העונה החולפת של מיאמי, אליה היא הגיעה כסגנית האלופה, ניתן לקטלג תחת נזקי הבועה והפגרה הקצרה אחריה. פציעות, מחלות ועייפות מצטברת הקשו על הקבוצה של אריק ספולסטרה להתרומם, והפלייאוף הסתיים עם טאטוא על ידי האלופה שבדרך ממילווקי. פט ריילי לא חיכה יותר מדי זמן כדי להחזיר את הקבוצה שלו לרלוונטיות. הוא הנחית בפלורידה את קייל לאורי, השחקן הבכיר ביותר שהיה פנוי להצעות, כדי שישלים שלישיית כוכבי צווארון כחול עם ג'ימי באטלר ובאם אדבאיו. גם פי ג'יי טאקר ומרקיף מוריס הצטרפו הקיץ, וכך ריילי הביא שחקן מכל אחת משלוש האלופות האחרונות. אפשר להבין לאן הוא מכוון.

מילת המפתח של מיאמי החדשה היא קשיחות. לאורי, באטלר, טאקר ובאם יוצרים את הרביעייה שליריבות יהיה הכי פחות חשק לשחק נגדה. אם ויקטור אולדיפו יחזור במהלך העונה מהפציעה הלא נגמרת שלו לכושר סביר, הוא יוכל להשלים חמישייה הגנתית מפלצתית. אלה שחקנים שיילחמו בחסימות, יסתדרו בחילופים כמעט עם כל שחקן ולא יוותרו על אף פוזשן. סימן השאלה יהיה בהתקפה, כי הרביעייה הזאת כוללת שני שחקנים שלא זורקים שלשות ואחד שזורק רק מהפינה עם שחרור איטי, יהיה קל מאוד להתכווץ מולם. אבל התקפה היא הרבה מעבר לקליעה מבחוץ, וכל שלושת הכוכבים הם שחקנים מוכשרים, חכמים וקבוצתיים שיודעים לקחת על עצמם את המשחק כשצריך ולהיות חלק מהשיטה בשאר הזמן. השיטה של ספולסטרה מוציאה את המקסימום משחקנים חכמים, בטח כשלידם נמצא דאנקן רובינסון, מכונת ריווח של איש אחד.

הבעיה האמיתית של מיאמי היא המחסור בעומק. הסגל הנוכחי, ללא אולדיפו שצריך להתייחס אליו כבונוס, כולל רק שמונה שחקני רוטציה מוכחים ב-NBA, ארבעה מהם הם שחקני פנים. טיילר הירו יכול לפרוץ ולהזכיר את השחקן מהבועה, אבל גם איתו הסגל קצר ויהיה קשה להתמודד עם כל היעדרות של שחקן חוץ. ריילי וספולסטרה התרגלו לגלות ולגדל שחקנים שלא נבחרו בדראפט, השנה תהיה הזדמנות לעוד כמה כאלה להוכיח את עצמם. כרגע נראה שגייב וינסנט ומקס סטרוס ייכנסו לרוטציה, כדאי לשים לב גם לסנטר הטורקי עומר יורצבן שבלט בליגת הקיץ, אבל אולי דאנקן רובינסון הבא מסתתר בכלל בין האלמונים שנלחמים כרגע על מקום ברוטציה. אך גם אם לא תהיה שליפה כזאת השנה, בעיית העומק אמורה להשפיע בעיקר על העונה הרגילה, בכל מה שקשור לפוסט סיזן מדובר באחת הקבוצות המבטיחות בליגה. למיאמי אין כישרון ברמה של שתי הגדולות במזרח, אבל אני בטוח ששתיהן יעדיפו לא לפגוש אותה בפלייאוף.

בסוף פברואר אטלנטה הייתה עוד קבוצה צעירה ומוכשרת שלא יודעת לנצח, סקרמנטו פינת קליבלנד כזאת. אך מהרגע שנייט מקמילן קיבל את תפקיד המאמן הראשי התרחש אחד המהפכים המפתיעים והמרשימים ביותר שנראו בליגה בשנים האחרונות, החלה דהירה שנעצרה רק בגמר המזרח. הילדים של מקמילן נראו גדולים מאוד בפלייאוף, בעיקר טריי יאנג שהשתלט על משחקים מול שלוש מההגנות הטובות בליגה, וקיבלו עזרה מהצוות המסייע האיכותי שטראוויס שלנק קיבץ בקיץ שעבר. אחרי פלייאוף כזה כל סימני השאלה הופכים לסימני קריאה, המטרה היחידה היא לשמור על הקיים, על החבורה שגדלה ביחד תוך חודש. המרוויח העיקרי היה ג'ון קולינס, שלפני הפלייאוף שלנק היסס להציע לו חוזה ארוך טווח ואחריו הוא קיבל חוזה של 125 מיליון דולר לחמש שנים.

על פניו, קבוצה שהגיעה לארבע האחרונות אמורה להתייחס לעצמה כקונטנדרית עכשווית. אבל אטלנטה עוד לא באמת נמצאת שם, ויהיה נכון יותר מבחינתה להמשיך לראות בעצמה קבוצה צעירה בתהליך בנייה מואץ. זה אומר שהדגש עדיין צריך להיות על פיתוח הצעירים לא פחות מעל ההצלחה העכשווית. שחקן המפתח בהקשר הזה הוא דיאנדרה האנטר, שהיה פצוע חלק גדול מהעונה שעברה ורוב הפלייאוף, אך הראה ניצוצות של שחקן כנף שלם ואיכותי בהתהוות. האנטר הוא השחקן עם הסיכוי הגדול ביותר להפוך למספר 2 ראוי לצד יאנג, וגרף ההתקדמות שלו עשוי להיות הגורם החשוב ביותר בעונה הזו של ההוקס, בעיקר במבט לעתיד. הגווארדיה הצעירה כוללת גם את קולינס, את קווין הרטר וקאם רדיש שמוכיחים שהם יותר מרק קלעי חוץ טובים, את הסנטר אונייקה אוקונגוו, ששוב פותח עונה פצוע אבל אמור להצטרף יחסית מוקדם, ואת הרוקי ג'יילן ג'ונסון שכיכב בליגת הקיץ (המהדרין יוסיפו את שריף קופר, אבל זה דורש הוכחה).

הסגל של מקמילן עמוס גם בשחקנים מנוסים: קלינט קאפלה ובוגדן בוגדנוביץ' תקעו יתד בחמישייה, דנילו גלינארי ולו וויליאמס מספקים נקודות מהספסל, סולומון היל הוא מומחה הגנה סביר, דילון רייט וגורגי ג'נג הצטרפו כשני שחקני רוטציה יעילים שסותמים חורים. יחד עם שבעת הצעירים, מדובר ב-14 שחקני רוטציה פוטנציאליים. זה הופך את אטלנטה לקבוצה העמוקה בליגה, כזו שתוכל לשרוד מכת פציעות של כולם פרט לטריי יאנג, מה שיכול להפוך אותה לקבוצת עונה רגילה איכותית מאוד. אבל זה גם יוצר למקמילן דילמות של הווה מול עתיד. כי אם רייט, גלינארי וג'נג יעילים יותר כרגע מג'ונסון, רדיש ואוקונגוו, האם נכון לדחוק את הצעירים מחוץ לרוטציה ולמנוע מהם נסיון הכרחי? לדעתי המחשבה על עוד שנתיים-שלוש צריכה להנחות את ההחלטות האלה, במהלך העונה נראה מה חושבים על כך בקבוצה.

בראדלי ביל השתחרר, סוף סוף, מהצל של רכזים דומיננטיים. אין יותר ג'ון וול, אין יותר המתנה לחזרה של ג'ון וול מפציעה, אין יותר גם ראסל ווסטברוק, שהפך את העונה החולפת לרכבת הרים מטורפת בצלמו. אחרי שתי עונות בהן קלע יותר מ-30 נקודות למשחק, אין ספק שביל הוא סופרסטאר שניתן לבנות סביבו קבוצה. השנה אולי נקבל מושג איך נראית קבוצה של בראדלי ביל, מה קורה כשבאמת נותנים לו את המפתחות. האם הוא יאפשר לשחקני משנה לבוא לידי ביטוי? האם הוא יעבוד בהגנה (בשנה שעברה זה לא קרה)? האם הוא יודע להנהיג? יכול להיות שגם ביל עצמו צריך להבין מה קורה כשהוא מקבל את המפתחות, האם הוא בנוי לכך, שנה לפני שהוא מסיים חוזה ויכול לבחור איך ייראו שנות ה-30 שלו בליגה.

החוזה המסתיים של ביל הוא גם העננה שמעיבה על העונה הזאת של הוויזארדס, הגורם שהכל בנוי סביבו. ביל יכול לחתום על הארכת חוזה לפני פתיחת העונה, אך כבר הבהיר שהוא מתכוון לקחת את הזמן. אם ביל יעדיף לחכות לקיץ הבא (מה שעדיף לו מבחינה כלכלית), הג'נרל מנג'ר טומי שפרד יצטרך להחליט אם להמר על כך שהוא יחתום מחדש או להעביר אותו בטרייד כדי לא להסתכן בלאבד אותו ללא תמורה. המטרה המרכזית של הוויזארדס כרגע היא לשכנע את ביל שיש סביבו סגל שניתן לרוץ איתו למעלה, שכדאי להישאר עבורו. הבעיה היא שזה לא נראה הכיוון. הסגל של וושינגטון עמוק מאוד, אבל מורכב מאוסף שחקני משנה (כולל דני אבדיה, שעל העונה שמצפה לו אפשר לקרוא כאן) שכרגע קשה לראות איך הם מתחברים לקבוצה מצליחה.

פרט לביל, שלוש דמויות מפתח יכולות לשנות את התמונה ולמשוך את וושינגטון גבוה מהצפוי. הראשונה היא המאמן החדש ווס אנסלד ג'וניור, שהיה אחד מעוזרי המאמן המוערכים בליגה בתקופתו בדנבר. קשה מאוד להעריך האם לעוזר מאמן מוצלח יש מה שצריך כדי להפוך למאמן ראשי מוצלח. אנסלד מגיע לסיטואציה לא קלה, בה הציפיות לא תואמות למציאות, אבל כן מקבל סגל עמוק ומעניין לעבוד איתו. הדמות השנייה היא הרכז החדש ספנסר דינווידי, שהתפתח לשחקן מוביל לפני שעבר קרע ברצועה הצולבת בתחילת השנה שעברה. דינווידי בשיאו הוא סקורר איכותי שיודע להגיע לטבעת ולהפעיל שחקני פנים בפיק נ' רול, אך השיא הזה היה קצר ולפני הפציעה. וושינגטון זקוקה לאיכויות שלו כסקורר משני, אין מישהו אחר שיעשה זאת. הדמות השלישית היא הסנטר דניאל גאפורד, שנראה מצוין מאז שהצטרף באמצע העונה שעברה. לגאפורד נוכחות משמעותית בצבע בשני הצדדים, והדקות בהן הוא שיחק בעונה שעברה היו היעילות ביותר של הוויזארדס. הבעיה היא שהוא הצליח לשחק רק במקבצים של דקות בודדות, השנה אנסלד זקוק ממנו ל-30 דקות יעילות כל ערב.

בהינתן שזו הקבוצה של מייקל ג'ורדן, די מדהים ששארלוט הצליחה להיות הקבוצה המשעממת ב-NBA מאז...ומתמיד, פחות או יותר. עד ששחקן אחד הצליח לשנות הכל. רגע לפני שנמאס לכולנו סופית ממשפחת בול, התברר שלאמלו הוא הדבר האמיתי שיצא ממנה. אף אחד לא היה יכול לדעת, כי הוא העביר את שנות ההתבגרות שלו בקטסל ג' בלטביה או משהו כזה, אבל מיץ' קופצ'אק החליט לנסות והרוויח בענק. לאמלו הוא מהשחקנים האלה שפשוט יש להם את זה, שמבינים את המשחק טוב ומהר מאחרים, שיודעים למקסם כל פוזשן. לאמלו הוא גם מכונת היילייטים מהלכת, שרשימת המהלכים המרהיבים שלו בעונת הרוקי יכולה לפרנס עשור של שחקנים אחרים.

לאמלו לא לבד בגרסה החדשה של שארלוט. טרי רוז'יר פרץ בעונה האחרונה כסקורר, גורדון הייוורד התמקם כיוצר משני ומייסון פלאמלי הסולידי הצטרף כדי לסגור חור עתיק בעמדת הסנטר. בעונה שעברה שארלוט שיחקה כדורסל קבוצתי במיוחד והובילה את הליגה באחוז הסלים מאסיסטים, פלאמלי רק יוסיף ליכולת המסירה של החמישייה הראשונה. אבל מעבר לארבעה האלה, הרוטציה תורכב בעיקר מפורוורדים אתלטיים שלאמלו יוכל להפעיל. מיילס ברידג'ס, שכבר יש לו תיאום נפלא עם בול, יוקפץ לחמישייה, כשמהספסל יעלו פי ג'יי וושינגטון וקלי אוברה. גם הרוקיס שקופצ'אק בחר הקיץ הם אתלטים לא מלוטשים שעשויים לקבל דקות בסגל הקצר של ההורנטס. הרכבים בהם לאמלו יוקף בשניים-שלושה פורוורדים אתלטיים שירוצו מהר ויחתכו לטבעת בכל הזדמנות יהיו נפוצים ומלהיבים, השנה ועוד יותר בעתיד.

שארלוט תהיה השנה קבוצה אטרקטיבית גם לעכברי הכדורסל. עושה רושם שהמאמן ג'יימס בורגו מתכנן להשתמש בוושינגטון כסנטר המחליף שלו, מה שאומר דקות ארוכות של הרכב נמוך ומסקרן עם חמישה קלעי חוץ. הרכבים נמוכים כאלה התקשו מאוד בריבאונד בשנה שעברה, אבל ניצחו את הדקות שלהם בזכות היכולת לבצע חילופים, לרוץ מהר ולנצל מיס מאצ'ים בהתקפה. בורגו הוא גם המאמן שמשתמש בהגנה איזורית יותר מכל אחד אחר בליגה, והשילוב הלא אינטואיטיבי בין הגנה איזורית להרכב נמוך יוכל להיות מעניין במיוחד. באופן כללי, יש כאן פוטנציאל לקבוצה טובה. אם לאמלו יבצע את קפיצת המדרגה המצופה ממנו בשנה שנייה, שארלוט יכולה להיות אחת מהפתעות העונה.

אורלנדו היא מועמדת חזקה להחליף את שארלוט כקבוצה המשעממת בליגה. אחרי שנים של בינוניות ודריכה במקום, באמצע העונה שעברה החליטו בפלורידה לפרק את החבילה, להעביר את רוב השחקנים הבכירים ולהיכנס לתהליך של בנייה מחדש. אך לעומת שאר הקבוצות ששמות השנה שלט 'כאן בונים', לאורלנדו אין כוכבים וודאיים בהתהוות או שחקנים מלהיבים מזן הפוקושבסקי. אבל זה לא אומר שתהליך הבנייה של ג'ף וולטמן וג'ון האמונד לא מוצלח. יש לאורלנדו יותר סיבות לאופטימיות לגבי העתיד ממה שנדמה במבט ראשון.

קודם כל, בזכות הכמות. בסגל של המג'יק יש כרגע לא פחות מתשעה שחקנים מעניינים, כאלה שצריכים לקבל דקות בקבוצה בבנייה, בני 23 ומטה, שמתפרשים בצורה יפה על פני עמדות ויכולות: מרקל פולץ, קול אנתוני, ג'יילן סאגס, אר ג'יי המפטון, פרנץ וגנר, צ'ומה אוקיקי, ג'ונתן אייזק, וונדל קרטר ג'וניור ומו במבה. גם אם אין בחבורה הזאת פרנצ'ייז פלייר עתידי, סביר להניח שמכמות כזאת ייצאו לא מעט שחקני רוטציה לגיטימיים שהם הבסיס לקבוצה טובה. הסיכוי הכי טוב כן למצוא כוכב עתידי באורלנדו נמצא אצל ג'יילן סאגס, הבחירה החמישית בדראפט. סאגס הוא גארד סקורר שיודע ליצור מצבי זריקה, אבל לא בטוח שהוא מסוגל לקלוע מספיק טוב מבחוץ ולסיים מספיק טוב בצבע כדי להיות שחקן שבונים סביבו התקפה, יכול להיות שהוא יתאים יותר לתפקיד סקורר משני. לאורלנדו לא ממש תהיה ברירה אלא לבחון את זה השנה, כי הסגל דליל מאוד בשחקנים יוצרים.

הסיבה השנייה לאופטימיות סביב תהליך הבנייה היא הפוטנציאל ההגנתי של הסגל. שמונה מתשעת הצעירים הם שחקנים עם פוטנציאל הגנתי גבוה (יוצא הדופן הוא קול אנתוני), חלק מהם כבר הוכיחו את זה ב-NBA, עם דגש על אייזק שלפני שקרע את הרצועה הצולבת היה אחד משחקני ההגנה הטובים בליגה, לא פחות. גם המאמן החדש, ג'מאל מוזלי, עוד עוזר מוערך, נחשב למומחה הגנה וכבר הדגיש את הרצון שלו לבנות הגנה אגרסיבית ולוחצת, האימונים שלו עד כה עוסקים בעיקר בהגנה. מכיוון שגם הוותיקים הרלוונטיים ביותר בסגל - גארי האריס וטרנס רוס (שחייב לעבור בטרייד עם החוזה הנוח שלו), הם שחקני הגנה טובים, יש לאורלנדו סיכוי להיות קבוצת הגנה לא רעה כבר השנה, לעומת ההתקפה שתהיה אחת החלשות בליגה. בקיצור: אורלנדו בונה את עצמה מהיסודות, עם סגל צעיר ועמוק של שחקני הגנה טובים, כדי שאם יתמזל מזלה להשיג כוכב בדראפט באחת מהשנים הקרובות יהיה לו בסיס טוב לגדול איתו.