סיכום הסדרות דרך התגובה לפציעות
אי אפשר לסכם את הגמרים האיזוריים בלי להתייחס לתופעה הבולטת של הפלייאוף הזה: ריבוי הפציעות, בעיקר של שחקנים בכירים. בשתי הסדרות שוחקו משחקים בהם הכוכב הגדול של שתי הקבוצות נעדר, בלא מעט משחקים אחרים אחד הכוכבים שיחק כשהוא לא בכשירות מלאה. זה המשך ישיר של כל הפלייאוף. בכל פוסט סיזן יש פציעות, על כל עונה ניתן לשאול מה אם X לא היה נפצע, אבל הכמות השנה חסרת תקדים לחלוטין. מה זה אומר על האלופה שתהיה ועל עתיד הליגה? את השאלות האלה נשמור לסיכום הגמר והעונה. בינתיים נתמקד באופן בו הפציעות השפיעו על שתי הסדרות שהסתיימו בימים האחרונים.
לפני הכל, זה פשוט מבאס. אנחנו מחכים כל השנה, והקבוצות נבנות כל השנה, עבור הרגעים בהם הכוכבים הגדולים מתמודדים ראש בראש כשהם מגובים בקבוצות איכותיות. אבל מנקודת מבט אחרת, ריבוי הפציעות דווקא יוצר לא מעט עניין מסוג שונה. אם עד השנה ההנחה הייתה שלקבוצה שמאבדת שחקן בכיר בשלב מתקדם של הפלייאוף, אפילו לשבוע, אין סיכוי להתמודד עם יריבות בריאות, כאשר זה קורה לכולן כולל כולן אופן ההתמודדות עם הפציעה הופך להיות קריטי. בשבועות האחרונים כל ארבע האחרונות שנשארו בחיים נאלצו לתפקד בסיטואציה חריגה, להמציא את עצמן מחדש ברגעים הכי חשובים של העונה. וזה היה מרתק.
ברמה האינדיבידואלית, כמעט כל שחקן נדרש לעשות יותר מכפי שהוא רגיל ורבים מאוד קפצו על ההזדמנות. פול ג'ורג' נהנה מאוד לקחת על עצמו את תפקיד הכוכב הראשי של הקליפרס ורג'י ג'קסון הרגיש מצוין כמספר 2 פתאומי, כוכבי המשנה של מילווקי לא נבהלו מאור הזרקורים, בוגדן בוגדנוביץ' נראה במשחקים האחרונים כמו סקורר בכיר לגיטימי. אבל יפה במיוחד היה לראות את ההתעלות של השחקנים שנכנסו לחמישייה במקום הפצועים, שחקנים שוליים/אלמוניים/גמורים שידעו להתעלות בסיטואציות הכי מלחיצות ולא צפויות שיש. טרנס מאן נחקק בספרי ההיסטוריה עם משחק 39 הנקודות שלו נגד יוטה והמשיך להיות שחקן חמישייה חשוב גם מול פיניקס; קמרון פיין סיפק הצגה כריס פולית לכל דבר במשחק השני של גמר המערב (29 נקודות, 9 אסיסטים, 0 איבודים) כחלק מפלייאוף איכותי שלו; בובי פורטיס כיכב בניצחון של מילווקי במשחק החמישי עם 22 נקודות והשתתפות מפתיעה במאמץ ההגנתי; לו וויליאמס השאיר את אטלנטה בחיים עם משחק כמעט מושלם במשחק הרביעי בסדרה. הארבעה האלה עבדו קשה כל השנה כדי להרוויח את ההזדמנות הזו, והתנפלו עליה כשהיא הגיעה.
ברמה הקבוצתית, כל קבוצה נאלצה לחשב מסלול מחדש בדרכה. המעניינת ביותר הייתה מילווקי, שההיעדרות של יאניס אנטטוקומפו הפכה אותה לקבוצה שנראית אחרת לגמרי. מייק בודנהולצר בנה קבוצה שהמטרה המרכזית שלה בהתקפה היא לפנות את הצבע ליאניס. כאשר במקומו נכנס לחמישייה פורטיס, גבוה שקולע מבחוץ, הצבע התפנה לשחקנים אחרים. שני הנהנים המרכזיים מהשינוי היו ג'רו הולידיי, שהתכונה ההתקפית החשובה ביותר שלו היא היכולת לחצוב את דרכו לטבעת, וברוק לופז, שפעם היה סנטר התקפי בכיר עם נוכחות דומיננטית בצבע.
הפיק נ' רול בין שניהם, מהלך שכמעט לא היה בשימוש לאורך העונה, פירק את הגנת ההוקס בשיטתיות במשחק החמישי. לופז הפתיע מאוד לטובה בתזמון התנועה לטבעת ומציאת החרכים שההגנה השאירה. אם נייט מקמילן חשב שבלי יאניס הוא יוכל למתן את העזרה בצבע ולהשאיר שומרים על קלעי החוץ, הולידיי ולופז הכריחו אותו לחזור לצופף ולהמר על השלשות של מילווקי מהפינה במשחק השישי. היכולת של שניהם אפשרה גם לכריס מידלטון להתחמם בקצב שלו ולהשתלט על שני המשחקים בדקות הטובות שלו, בלי להצטרך לקחת על עצמו יותר מדי בשאר הזמן. הולידיי ולופז למדו לתרום למילווקי בשני הצדדים בלי להביא לידי ביטוי את מלוא הפוטנציאל שלהם, היכולת שלהם להשיג נקודות קלות בצבע כשהוא פנוי הופכת את הבאקס לקבוצה שבנויה טוב במיוחד להתמודד עם היעדרות הכוכב הגדול שלה.
פרידה מהמפסידות
אטלנטה היא אחת המפסידות השמחות ביותר שיכולות להיות, זו קבוצה שבשום שלב של העונה לא דמיינה למצוא את עצמה בשוויון 2:2 בגמר האיזורי השנה. השמחה היא לא רק בגלל הקמפיין המפתיע, אלא בעיקר בגלל מה שהוא אומר לגבי העתיד של הקבוצה הזאת. טריי יאנג הוכיח שמעבר לכישרון, יש לו אופי של שחקנים גדולים. את כל אחת משלוש הסדרות השנה, שלוש הסדרות הראשונות בקריירה שלו, הוא פתח עם הצגה גדולה שהובילה את אטלנטה לניצחון חוץ לא צפוי, הצהרת כוונות שערערה יריבה בטוחה בעצמה. בהמשך הסדרות, כל פעם שההגנה חשבה שהיא למדה להתמודד איתו הוא מצא דרכים חדשות לפרק אותה, כסקורר וכמוסר. אף יריבה לא הצליחה לתקוף אותו בשיטתיות בהגנה. יאנג נראה כמו פרנצ'ייז פלייר בהתהוות, וזה המרכיב החשוב ביותר בבניית קבוצה גדולה.
ויש סביבו גם קבוצה בהתהוות. בוגדנוביץ', קלינט קאפלה וג'ון קולינס נראו כמו שחקני חמישייה טובים בקבוצה פלייאוף, קווין הרטר ודנילו גלינארי כמו שחקני רוטציה מצוינים. כמעט לא שמנו לב שאטלנטה הסתדרה רוב הפלייאוף בלי דיאנדרה האנטר, שחקן השנה השנייה שאולי כבר כיום הוא השני באיכותו בקבוצה. גם קאם רדיש, שהראה את הפוטנציאל שלו במשחק האחרון, וכריס דאן, שיכול להיות מומחה הגנה חשוב, היו פצועים רוב הפלייאוף. הרוקי אונייקה אוקונגוו רק מתחיל לגלות מה הוא מסוגל. כל השחקנים האלה, פרט לקולינס שיהיה שחקן חופשי מוגבל וההוקס יוכלו להשוות כל הצעה שיקבל, חתומים לשנה הבאה, רובם לשנתיים. טרוויס שלנק בנה סגל עמוק ואיכותי שימשיך לדבר חזק בפלייאוף בשנים הקרובות, הוא עשה את זה בלי לוותר על בחירות דראפט ועם פוטנציאל להתחזק איפה שצריך בהמשך.
על פניו, גם הקליפרס אמורים לצאת מהפלייאוף הזה מרוצים מאוד. אחרי ההתפרקות בבועה, היכולת לחזור מפיגור פעם אחרי פעם הביאה לידי ביטוי אופי חדש לקבוצה ולמועדון. טיירון לו מצא כל סדרה מחדש את הפתרונות הנכונים לכל יריבה, כל שחקני הרוטציה שלו התעלו לאחר הפציעה של קוואי והם הצליחו להחזיק מעמד עד ההתפוצצות של CP3 במשחק השישי גם לאחר פציעה של איביצה זובאץ, שהשאירה אותם בלי סנטרים הגנתיים בכירים דווקא בסדרה בה לסנטרים היה תפקיד חשוב. ניתן בהחלט לצאת מהפלייאוף הזה עם תחושה שבסגל מלא הקליפרס מסוגלים להתמודד עם כל יריבה בליגה.
אבל המועדון מגיע לקיץ הזה כשהוא תלוי לחלוטין באחת הדמויות המסתוריות בליגה. לקוואי לאונרד יש אפשרות להשתחרר מהחוזה ולהפוך לשחקן חופשי. מבחינה מקצועית, הקבוצה שלו נתנה לו את כל הסיבות להישאר, להרגיש שיש סביבו צוות מסייע שניתן לקחת עד הסוף, בטח עם בעלים מיליארדר שלא תהיה לו בעיה לשלם מס מותרות ככל שיידרש. גם מבחינה כלכלית זו האופציה הטובה ביותר עבורו, וככל הידוע לוס אנג'לס זו עיר שהוא מעוניין להשתקע בה. אבל קוואי הוכיח לאורך השנים שהשיקולים שלו יכולים להיות מאוד אישיים ונתונים לגחמות, לא רק שלו. עם קוואי זו מועמדות לאליפות בשנים הקרובות, בלעדיו יהיה קשה מאוד לבנות קונטנדרית אמיתית ואין כמעט אופק עתידי. לא בטוח שתהיה החלטה חשובה יותר הקיץ בליגה.
מבט לגמר
כראוי לעונה הזו, אנו מתחילים להתכונן לגמר כשלא ברור אם הכוכב הגדול ביותר שנותר יהיה כשיר. אבל הדיווחים יחסית מעודדים, לכן אצא כאן מהנחה שיאניס ישחק בגמר, אם לא מההתחלה אז לפחות ברובו. ואם יאניס משחק, את ניתוח הגמר נכון להתחיל בכך שהוא יפגוש את ג'יי קראודר, ששמר עליו נהדר בפלייאוף שעבר במדי מיאמי. עם הזמן מתחוור שהשומרים המוצלחים ביותר על יאניס הם שחקנים עם פלג גוף תחתון חזק, כאלה שהוא מתקשה להזיז, שגם זריזים מספיק כדי להגיב להטעיות שלו. החלק השני בהגנה על יאניס הוא בניית קיר מול החדירות שלו עם גוף גדול נוסף, דיאנדרה אייטון יקבל את התפקיד הזה. כסנטר עם מיקום מושלם שיודע להימנע מעבירות, הוא יכול להיות הקיר האידיאלי.
בצד השני, למילווקי יש מספיק שומרים איכותיים כדי להקשות על כריס פול ודווין בוקר בעקביות. סביר להניח שהולידיי יהיה השומר העיקרי על פול, ומעניין אם קואוץ' באד ייתן לפי ג'יי טאקר לשמור על בוקר. הקלע המחונן של פיניקס אוהב לקבל כדור אחרי שהוא יוצא מחסימות, היכולת של טאקר להילחם בחסימות עשויה להקשות על הסאנס להתחיל מהלכים עבור הסקורר המוביל שלה. החלק המעניין ביותר יהיה האופן בו פיניקס תתקוף את ברוק לופז והאופן בו מילווקי תגיב. בהגנת פיק נ' רול סטנדרטית, ללופז יש נטייה להתמקם קרוב לטבעת ולהזמין את היריב לזרוק מחצי מרחק. זה לא משהו שמומלץ לעשות נגד פול ובוקר, לופז יהיה חייב להתמקם שני צעדים קדימה ולהכריח אותם לנסות לעבור אותו בכדרור. אך במשחקים האחרונים מול אטלנטה בודנהולצר השתמש בעיקר בחילופים אוטומטיים בהם לופז נשאר מול מובילי הכדור. זה עבד טוב כשיאנג לא שיחק או כששיחק לא כשיר, זה יהיה הרבה יותר מסוכן מול פיניקס.
אני מסוקרן במיוחד מדו קרב הסנטרים. לופז ואייטון, הראשון לאורך קריירה ארוכה והשני תוך שנים בודדות, למדו לקחת על עצמם תפקיד משלים בעולם בו משחק הפוסט הפך לאופציה משנית. שניהם ביצעו את תפקידם על הצד הטוב ביותר בפלייאוף הזה, ומדי פעם קיבלו הזדמנות לעשות יותר. בגמר, האופן בו כל אחד מהם יבצע את התפקיד המשלים שלו יהיה מכריע. לופז יתמקם על קו השלוש כדי לנסות להרחיק את אייטון מהצבע בהגנה, לאחר כמה סדרות בהן חגג בצבע היכולת שלו להעניש מבחוץ תחזור להיות משמעותית במיוחד. אייטון יחכה למסירות לוב בצבע אם לופז ייצא רחוק מהרגיל עבורו בהגנת הפיק נ' רול וינסה לנצל מיס-מאצ'ים אם מילווקי תבצע חילופים.
אבל גמר ה-NBA הוא, קודם כל, קרב בין הסופרסטארים. השנה מדובר בכוכבים ראשיים וכוכבי משנה שמעולם לא היו במעמד וקשה לנחש כיצד יגיבו לגודלו. כל אחד בא עם סימן השאלה שלו: יאניס לא כשיר כרגע ובעיית הקליעה שלו מבחוץ, כולל עונשין, רק החריפה; פול כבר בן 36, הוא שוב סוחב פציעות קטנות ותמיד נראה שעוד רגע הוא לוקח על עצמו יותר מדי וקורס פיזית; בוקר קלע באחוזים רעים מאוד מאז הנוגרה שקיבל מפטריק בברלי; מידלטון מאוד לא עקבי ויצטרך להתמודד עם מיקאל ברידג'ס שבנוי מושלם כדי לשמור עליו; הולידיי יצטרך להראות שקפיצת המדרגה בעקבות הפציעה של יאניס יכולה להימשך גם כשהוא יחזור. היתרון של מילווקי הוא שהרשימה הזו כוללת שלושה שחקנים שלה מול שניים של פיניקס, ושיש לה את השחקן שעל הנייר אמור להיות הכי טוב בסדרה. היתרון של פיניקס הוא שהצוות המסייע שלה טוב ויציב יותר לאורך הפלייאוף. ואולי היתרון הכי חשוב של פיניקס הוא שמבין כל השחקנים על הפרקט, אף אחד לא יבין עד כמה ההזדמנות הזאת נדירה יותר מ-CP3.