עונת הקורונה המקוצרת מעט תסתיים מחר ותפנה את הבמה לטורניר הפליי-אין. כצפוי, שום דבר לא היה צפוי בעונה הזאת, וזה בא לידי ביטוי גם בקושי רב ליצור את דירוג מצטייני העונה. בסופו של דבר לא נותר יותר מדי ספק לגבי ה-MVP, אבל החל מהמקום השלישי (מבחינתי גם השני די קל) האיזון בין יכולת אישית, כמות משחקים והצלחה קבוצתית הופך למשימה כמעט בלתי אפשרית.
רשימת השחקנים שלא נכנסו לעשרת הגדולים שלי מרשימה בערך כמו אלה שכן נכנסו. היא כוללת את שלושת הכוכבים של ברוקלין: קווין דוראנט וג'יימס הארדן פשוט לא שיחקו מספיק (אני לא מתייחס לשמונת המשחקים של הארדן ביוסטון אלא רק ל-35 בברוקלין), קיירי אירווינג הוא צלע שלישית וגם הוא החמיץ לא מעט. גם מוליכת הליגה יוטה לא מיוצגת בעשירייה, דונובן מיטשל היה נכנס אלמלא הפציעה לפני חודש ואת רודי גובר היה לי הכי קשה להשאיר בחוץ. עוד נותרו בחוץ: ג'ימי באטלר ובאם אדבאיו, ג'ייסון טייטום וג'יילן בראון, בראדלי ביל וראסל ווסטברוק, דווין בוקר, טריי יאנג ופול ג'ורג'. על אנתוני דייויס רק אומר שהוא אפילו לא היה אמור להרוויח אזכור בפסקה הזאת.
עשרת הגדולים
10. לברון ג'יימס (הלייקרס)
43 המשחקים שקינג ג'יימס שיחק הם מעט, אבל גם רק שמונה פחות מג'ואל אמביד, למשל. וכאשר הוא שיחק הוא נראה, גם בגיל 36, כמו מועמד לגיטימי ל-MVP. בשנתיים האחרונות לברון מחויב מאוד בעונה הרגילה, המחויבות שלו סוחפת ויש לה חלק חשוב בכך שההגנה של הלייקרס הייתה הטובה בליגה בעונה הרגילה, גם כאשר הוא לא שיחק.
9. ג'וליוס רנדל (הניקס)
השם המפתיע ביותר ברשימה הוא הנציג של הקבוצה המפתיעה ביותר בפלייאוף. רנדל לוקח חלק במאמץ ההגנתי שהיה עיקר כוחה של הניקס השנה, ורוב הזמן מתפקד כהתקפה של איש אחד. אין יותר מדי שחקנים שמסוגלים ליצור מצב זריקה מכלום טוב יותר ממנו. הוא יקבל זרקור נוסף בהמשך.
8. קוואי לאונרד (הקליפרס)
עם 52 משחקים, שבחצי מהם נדמה שהוא משחק מתוך שינה, קוואי מוביל את הקליפרס למקומות 3-4 במערב, עם כמעט 25 נקודות למשחק בכמעט 50,40,90 באחוזים והגנה מצוינת כשמתחשק לו. הקליפרס לא היו יציבים מספיק לאורך העונה, העובדה שקוואי לא מנהיג כמו כוכבים אחרים ברשימה הזאת ממשיכה להיות בעיה, אבל כשהוא טוב והשחקנים סביבו חדים הקבוצה הזאת שוב נראית מפחידה מאוד.
7. לוקה דונצ'יץ' (דאלאס)
משהו בדאלאס חורק השנה. קריסטאפס פורזינגיס כל הזמן גורר פציעות ומחמיץ הרבה משחקים, הצוות המסייע ממשיך להיראות לא מספיק איכותי וגם לוקה עצמו לא הגיע לעונה הזו בכושר שיא. ובכל זאת החבורה של ריק קרלייל כנראה תסיים במקום החמישי במערב ולוקה רושם שורה של 27.9 נקודות, 8 ריבאונדים ו-8.6 אסיסטים. בעונה השלישית שלו דונצ'יץ' כבר שייך לקליבר של השחקנים שגם כשהם לא בשיאם הם בין הטובים בליגה ומובילים את הקבוצה שלהם להצלחות.
6. דמיאן לילארד (פורטלנד)
דיים נחלש בחצי השני של העונה, דווקא כאשר סי ג'יי מקולום ויוסוף נורקיץ' חזרו מפציעות והייתה הזדמנות לסגל המלא, כולל נורמן פאוול שהצטרף, להתחבר. אבל בחצי הראשון הוא שוב החזיק לבד קבוצה פצועה, היכולת שלו להשתלט על המאני טיים של משחקים רק הולכת ומשתבחת והמנהיגות השקטה שלו עושה טוב לכל מי שמגיע לקבוצה. לא ממש סופרים את פורטלנד לקראת הפלייאוף, אולי כדאי כן.
5. כריס פול (פיניקס)
בשבועות האחרונים קמפיין ה-MVP של CP3 תופס תאוצה, קמפיין מז'אנר "המנהיג הוותיק שמגיע לקבוצה צעירה ומשנה את אופי המועדון". פול אכן הוביל קבוצה ששכחה איך נראה פלייאוף למאבק על המקום הראשון במערב. אבל זו גם הקבוצה שסיימה את הבועה ב-0:8, קבוצה שהייתה מוכנה לקפיצת מדרגה עוד לפניו. ההשפעה של פול אכן ניכרת, ופרט למנהיגות הוא עדיין מנהל המשחק המשובח בעולם והוא הצליח לשחק 69 משחקים השנה. זה מספיק למקום חמישי בדירוג, יותר כבר יהיה קצת מוגזם.
4. סטף קרי (גולדן סטייט)
מלך הסלים המיועד נמצא בעיצומה של אחת התקופות הטובות בקריירה שלו, ובמקרה שלו זה אומר המון. ב-18 המשחקים האחרונים הוא קלע 36.7 נקודות למשחק, כולל 6.8 שלשות ב-44.5 אחוזים, זה מטורף אפילו בסטנדרטים שלו. הווריירס ניצחו 36 מ-62 המשחקים אותם שיחק, קצב של מקום 5-7 במערב, ורק שניים מהתשעה שהחמיץ (כולל הניצחון הלילה על השאריות של ניו אורלינס). אם גולדן סטייט תצלח את הפליי-אין, היכולת של סטף, יחד עם דריימונד גרין, להוביל צוות מסייע רעוע בפלייאוף תהיה מסקרנת במיוחד.
3. ג'ואל אמביד (פילדלפיה)
מי שאמור היה לתת את הפייט הרציני ביותר על התואר האישי הבכיר כנראה יצא מהמירוץ לאחר שהחמיץ 20 משחקים, חלק גדול מהם בעקבות פציעה שממנה הוא חזר מעט פחות מפלצתי. אמביד הוא סנטר קלאסי שהתאים את עצמו לעולם המודרני, והשנה שדרג משמעותית את הקליעה מחצי מרחק ואת היכולת לסחוט עבירות כדי להפוך לאחד השחקנים הכי פחות עצירים באחד על אחד. הוא עדיין מתקשה יחסית ליצור מצבי זריקה לאחרים כשמגיע דאבל-טים, וזה אולי ההבדל החשוב ביותר בינו לבין הסנטר שיופיע בעוד שני מקומות.
2. יאניס אנטטוקומפו (מילווקי)
ה-MVP המכהן נהיה בחירה משעממת השנה, וקל היה להתעלם ממנו כי מילווקי לא דרסה כמו בשנתיים הקודמות ונחלשה הגנתית. אבל יאניס המשיך להיות המפלצת הבלתי ניתנת לעצירה שהוא וברמה האישית די משחזר את השנתיים האחרונות. הוא שיחק תשעה משחקים יותר מאמביד והוביל את הקבוצה שלו למאזן הרבה יותר טוב מסטף, מה שהופך אותו לבחירה הדי מתבקשת במקום השני. מילווקי השתמשה השנה בעונה הרגילה כדי להתכונן טוב יותר לפלייאוף, אז אולי יאניס יוכל להתחיל לספק קבלות גם בפוסט סיזן, שזה הרבה יותר חשוב מעוד תואר בעונה הרגילה.
MVP - ניקולה יוקיץ' (דנבר)
לעומת רבים אחרים, הייתי בוחר ביוקיץ' גם אם כולם היו משחקים אותה כמות של משחקים. העונה הזו של הג'וקר היא עונה התקפית היסטורית של הסנטר המוסר הגדול בכל הזמנים. יוקיץ' לקח את עצמו בידיים מבחינה גופנית והגיע לעונה הזו עם מנטאליות של סקורר לא פחות מאשר מוסר. הוא הפך השנה למכונה ההתקפית המושלמת: הוא חוגג בלואו-פוסט על כל שומר, כולל שחקן ההגנה של העונה, הוא קולע באחוזים מעולים מכל טווח וכל סוג של זריקה, כולל זריקות תוך נפילה אחורה שהופכות אותו ליעיל גם בחדירות עם הפנים לסל, כל דאבל-טים הופך לזריקה פנויה של שחקן אחר, שלשה או ליי-אפ, והוא יודע לסדר לחברים זריקות טובות גם כשההגנה לא מתכווצת לכיוונו. יוקיץ' התפתח גם לסנטר הגנתי ראוי, שיודע להשתמש בחוכמת המשחק העילאית שלו גם בצד הזה. זו ממש לא ברירת מחדל, זו עונת MVP ראויה של אחד השחקנים הטובים והמלהיבים בעולם. אסיים בשורה הסטטיסטים הנהדרת שלו: 71 משחקים (לא החמיץ אף אחד), 26.4 נקודות ב-56.7 אחוזים מהשדה ו-86.7 אחוזים מהעונשין, 1.3 שלשות ב-39.3 אחוזים, 10.9 ריבאונדים, 8.4 אסיסטים על 3.1 איבודים, 1.3 חטיפות ו-0.7 חסימות. דנבר כרגע עם המאזן הרביעי בליגה, למרות שסבלה מלא מעט פציעות לשחקנים בכירים.
חמישיות העונה
העדפתי להתעלם מהיכולת להתייחס לאמביד כפאוור פורוורד ולהכניס אותו לחמישייה הראשונה, כי הוא מהסנטרים הטהורים בליגה. כן נעזרתי באפשרות להתייחס ללוקה כפורוורד, גם כי לפחות בהגנה הוא מתפקד כך וגם כי זה מפנה מקום לעוד גארד, ויש המון ראויים. לגבי החמישייה השלישית, פרט לגובר יש מועמדים לגיטימיים כמעט באותה מידה בכל עמדה.
חמישייה ראשונה: סטף קרי, כריס פול, לוקה דונצ'יץ', יאניס אנטטוקומפו, ניקולה יוקיץ'
חמישייה שנייה: דמיאן לילארד, דונובן מיטשל, קוואי לאונרד, ג'וליוס רנדל, ג'ואל אמביד
חמישייה שלישית: דווין בוקר, בראדלי ביל, לברון ג'יימס, ג'ימי באטלר, רודי גובר
שאר התארים
שחקן ההגנה: רודי גובר (יוטה)
באתר 538 התפרסמה לאחרונה כתבה שמראה שהעונה הנוכחית של גובר חריגה מבחינה הגנתית, בקנה מידה היסטורי, בשורה ארוכה של מדדים מורכבים שונים. אחת הסיבות לכך היא שכמו יוקיץ', גם גובר התמיד לשחק והחמיץ רק משחק אחד כל העונה. יוטה הנוכחית מזכירה את אורלנדו של דוויט הווארד בשיאו, בכך שהיא מרשה לעצמה להקיף את גובר בארבעה שחקני חוץ, לא כולם שומרים גדולים, ולדעת שהוא יאטום במו ידיו את הצבע. כך, האיכות יוצאת הדופן של גובר עוזרת גם להגנה של יוטה להיות השלישית בליגה וגם להתקפה להיות הרביעית. הסנטר הצרפתי עוד יצטרך להוכיח שהוא יודע להסתדר עם סנטרים שקולעים מבחוץ, ובעיקר שהוא מסוגל להתמודד עם יוקיץ' (הם עשויים להיפגש בסיבוב השני), אבל בכל מקרה לנוכחות שלו בצבע תהיה משמעות גדולה מאוד גם בפלייאוף, הפעם בקבוצה שאולי מסוגלת להגיע רחוק. אין לגובר מתחרים רציניים על התואר, אמביד ובן סימונס הם כנראה המתחרים המרכזיים והם לוקחים קולות אחד לשני.
המאמן: קווין סניידר (יוטה)
טום תיבודו ומונטי וויליאמס נותנים פייט, אולי גם נייט מקמילן שלקח פיקוד באמצע העונה על אטלנטה וכנראה מוביל אותה ליתרון ביתיות בפלייאוף, מה שהופך את הקטגוריה הזו לצמודה במיוחד. אני מהמר שתיבודו יזכה, כי הבוחרים אוהבים סיפורי סינדרלה ובגלל שסיפור הסינדרלה הזה קרה בניקס. אבל מבחינתי, עבודת האימון המרשימה ביותר השנה הייתה של סניידר, שבמשך שנים שכלל את המכונה של יוטה עד שהשנה הביא אותה לשלמות. יוטה משחקת את הכדורסל המרשים ביותר השנה, בשני צידי הפרקט היא נראית כמו יחידה מתואמת שלא מבצעת טעויות, ככה נראית קבוצה מאומנת היטב. אלמלא הפציעה של מיטשל יוטה כבר הייתה מבטיחה מזמן את המקום הראשון בליגה, היא כנראה תעשה את זה גם בלעדיו. הירידה הקלה בחצי השני לא צריכה להקטין מגודל ההישג של הג'אז בעונה הרגילה הזו.
השחקן השישי: ג'ורדן קלארקסון (יוטה)
מוליכת הליגה משלימה טריפל של זכיות אישיות אצלי. לאחר חצי ראשון מצוין, קלארקסון נחלש בחצי השני ואחוזי הקליעה שלו ירדו משמעותית, אבל כמה הצגות בשבוע האחרון כנראה הבטיחו לו את התואר. חברו לקבוצה ג'ו אינגלס עשוי להיות יריבו העיקרי, אך האוסטרלי שיחק כמעט ממחצית המשחקים בחמישייה והיה הרבה יותר אפקטיבי כחלק ממנה, לכן לא נראה לי נכון לתת לו קרדיט על כך כמחליף. קלארקסון הוא השחקן השישי הקלאסי, הסקורר שנותן ערך מוסף מהספסל ומדי פעם תופס יום גדול ויכול לשנות משחקים, אף מחליף אחר לא התקרב השנה לתפוקה של 18.1 נקודות למשחק. קלארקסון, שדשדש רוב השנים שלו בליגה, מצא בגיל 28 את התפקיד בו יוכל להיות שחקן משמעותי ב-NBA לאורך שנים. היו עוד כמה מחליפים לא רעים השנה, אציין במיוחד את שני הוותיקים דרק רוז וכרמלו אנתוני שנראה שמוצאים לעצמם תפקיד לשלהי הקריירה.
המשתפר: ג'וליוס רנדל (הניקס)
את העונה הזאת רנדל התחיל כדוגמא טובה לשחקן שלא שייך ל-NBA כיום: הוא לא קולע מספיק טוב מבחוץ, קבלת ההחלטות שלו לא מספיק טובה, הוא לא מספק הגנה על הטבעת כסנטר וכבד מכדי לשמור על שחקני חוץ. הוא מסיים אותה כאולסטאר שיתפוס מקום באחת מחמישיות העונה וככוכב של קבוצת פלייאוף. רנדל השתדרג משמעותית בשני הצדדים. הוא יכול לתפקד כפוינט פורוורד עם ראיית משחק משופרת, כחוסם בפיק נ' רול שמתגלגל לכל כיוון וגם כשחקן המושלם לבידודים. הוא עלה משלשה למשחק ב-27.7 אחוזים ל-2.2 שלשות ב-41.2 אחוזים ושיפר את אחוזי העונשין מ-73.3 ל-81.5. בהגנה הוא התמסר לחלוטין לטירוף של תיבודו, עובד ללא הפסקה, משתמש בגודל שלו כדי להקשות על רוב הפורוורדים בליגה. הוא היה השחקן המשתפר של העונה גם לפני חודש, אבל אז ביצע קפיצת מדרגה נוספת וב-16 המשחקים האחרונים קלע 28.1 נקודות למשחק, כולל 3.1 שלשות ב-44.1 אחוזים, והוביל את הניקס למאזן 4:12. גם לזאק לאבין וטרי רוז'יר היו עונות שראויות לתואר השחקן המשתפר, אבל אין להם סיכוי מול המטאמורפוזה של רנדל.
הרוקי: לאמלו בול (שארלוט)
ההתלבטות המסובכת ביותר בתארי העונה הייתה בין לאמלו לאנתוני אדוארדס. שניהם פתחו לא טוב ונכנסו לעניינים בערך באותו זמן. בזמן שלאמלו נפצע ונעדר לתקופה לא קצרה, אדוארדס הראה עוד ועוד מהיכולות שלו כסקורר בהתהוות. הוא קלע 19.1 נקודות למשחק, כולל 23.4 נקודות למשחק ב-38 המשחקים האחרונים, שהם יותר מחצי עונה. אלה מספרים יוצאי דופן לרוקי. אז למה הוא מאבד את התואר לשחקן ששיחק 21 משחקים פחות ממנו וקלע 3.3 נקודות פחות? כי הנקודות של אדוארדס מגיעות ביעילות נמוכה ובאחת מנמושות הליגה, בזמן שלאמלו התפתח לשחקן שעוזר לקבוצת פלייאוף לנצח. ב-30 המשחקים האחרונים שלו לאמלו מספק שורה נפלאה של 18.7 נקודות, 2.2 שלשות ב-40 אחוזים, 6 ריבאונדים, 6.4 אסיסטים על 3.1 איבודים ו-1.7 חטיפות למשחק. הוא הפך לשחקן הדומיננטי ביותר בשארלוט, מנהל משחק איכותי, שאלמלא היה נפצע סביר להניח שההורנטס היו נאבקים על המקום השישי ולא על השמיני. מילה טובה מגיעה גם לטייריס האליברטון, הגארד הייחודי והיעיל של סקרמנטו, שהפך את הקרב על רוקי העונה למשולש. כל השאר רחוקים מאוד.