שני שחקנים שנזרקו מברצלונה אירגנו אתמול את שער האליפות של אתלטיקו מדריד. את הסיומת סיפק, כמובן, לואיס סוארס - אבל על בישול חתום סרג'י גווארדיולה. את הכותרות הגדולות הוא הצליח לעשות בשלהי 2015, כאשר הוחתם על ידי בארסה על מנת להשתלב בקבוצת המילואים. היתה תקווה כי שם משפחתו הפופולרי יפעל לטובתו, אך שעות ספורות אחרי השלמת העסקה התברר להנהלת המועדון כי אי שם ב-2013 צייץ גווארדיולה: "האלה מדריד, קטלוניה זונה". תירוצים משעשעים לפיהם חברו פרץ לטוויטר לא הועילו, וחוזהו של אוהד ריאל בוטל באופן מיידי. כעת, בחלוף יותר מחמש שנים, הוא שב כדי לתרום את חלקו המשונה ולהכריע את מאבק האליפות נגד הלבנים דווקא.
גווארדיולה היה אמור להיות הסקורר המוביל של ויאדוליד, אבל מצא פעם אחת בלבד את הרשת בעונה מחרידה, והפסיד לחלוטין לשון וייסמן במאבק על חולצת ההרכב. אתמול, זמן קצר אחרי שאנחל קוראה הבקיע את שער השיוויון המבריק, הוא נשלח למערכה על מנת להציל את המולדת - כי הרי קבוצת התחתית היתה זקוקה לשלוש נקודות על מנת לשמור על סיכוי לשרוד בליגה. מיד אחרי כניסתו, הוא טייל משום מה במרכז המגרש, שלח מסירה מרושלת לאחור הישר לרגליו של סוארס, וראה כיצד הכוכב האורוגוואי בורח כדי להשלים מהפך שני תוך שבוע עבור המובילה.
אחרי שריקת הסיום, התייפח סוארס על הדשא. "בארסה לא העריכה אותי, ואתלטיקו פתחה עבורי את הדלת. כאן סמכו עלי, ואהיה אסיר תודה לנצח על כך", הוא אמר, וכל העולם הזדהה של הגיבור המופלא. למען האמת, לא צריך להיות גאון כדי לסמוך עליו. רק אידיוט גמור מסוגל לשחרר ווינר כזה ללא תמורה, וההחלטה של הנהלת ברצלונה להיפטר ממנו, ועוד בטונים כה צורמים, היא אחת הגרועות והבזויות בתולדות הכדורגל העולמי. הקטלונים היו כה נחושים להעיף את סוארס לכל הרוחות, שאפילו לא הצליחו למנוע את מעברו ליריבה הישירה בצמרת. "זה היה מטורף", אמר ליאו מסי, וכבר בספטמבר היתה תחושה כי החלוץ הוותיק יביא לאתלטיקו את האליפות הנכספת. עם 21 שערי ליגה, אשר הניבו ישירות 21 נקודות, הוא בהחלט עשה את זה.
אז זה הלך לפי התוכניות, אבל פרט לכך השתבשו הרבה מאוד דברים לאתלטיקו, הן באשמתה והן בגלל חוסר מזל טהור. היא נאלצה להתגבר על אינספור מכשולים, ובניית הסגל לא היתה מושלמת בלשון המעטה. בואו ניזכר, למשל, במחזור הראשון בו השיג דייגו סימאונה את נצחונו הגבוה ביותר העונה, 1:6 על גרנאדה. את השער הראשון כבר בפתיחה הבקיע אז דייגו קוסטה, והחלוץ הברזילאי-ספרדי התפייט בחיוך רחב על שיתוף הפעולה עם סוארס שהחליף אותו והבקיע פעמיים: "אנחנו צמד לעניין. אחד בועט, השני נושך".
אלא שזה לא עבד - והעונה של קוסטה ירדה מהפסים במהרה בגלל שילוב של קורונה, פציעות וכושר לקוי. בדצמבר הוא שוחרר מחוזהו, אם כי אתלטיקו היתה חכמה מספיק כדי להכניס סעיפים שאוסרים עליו לעבור ליריבות ישירות. בפועל, תקוותיו נגוזו, והוא עדיין מובטל, בציפיה להחיות את הקריירה איפשהו. בדיעבד, ההחלטה של סימאונה להחזירו אותו מצ'לסי לפני שלוש שנים היתה מבוססת בעיקר על נוסטלגיה והתבררה כפיאסקו מהדהד.
סימאונה הניח שיש צורך להחתים חלוץ חדש בסגל, ואתלטיקו הלכה על השאלה של מוסא דמבלה מליון. היא שילמה צרפתים 1.5 מיליון יורו עבור חצי שנה, ויש לה אופציה לרכוש את כרטיסו של השחקן באופן מלא תמורת 34 מיליון. זה לא יקרה כנראה, כי דמבלה רשם רק חמש הופעות קצרצרות כמחליף, ושמו הוזכר בכותרת רק כאשר התעלף באימון במרץ והדאיג את כולם. מדובר בסקורר מחונן, אבל אופיו לחלוטין לא מתאים לסגנון של צ'ולו, ויש לומר כי אתלטיקו הביאה בשנים האחרונות יותר מדי שחקנים שלא עונים על הדרישות הספציפיות של המאמן.
עוד בוואלה!
זה מתחיל בז'ואאו פליקס, אשר עדיין מחפש את עצמו אחרי שהגיע לפני שנתיים מבנפיקה עם תג מפלצתי של 126 מיליון יורו בתום עונה אחת בלבד בבוגרים. על הפוטנציאל הפנומנלי של הפורטוגלי אין עוררין, אבל הספק העבודה שלו ללא כדור אינו אידיאלי, וסימאונה עדיין לא הצליח לפענח את חידת שילובו במערך מבחינה טקטית. העונה היו לו 14 הופעות בלבד בהרכב בליגה, בעוד בליגת האלופות הוא היה שותף מלא לכישלונות - תבוסה 4:0 מול באיירן מינכן, שתי תוצאות תיקו מביכות מול לוקומוטיב מוסקבה, וצמד הפסדים ללא שער זכות מול צ'לסי בשמינית הגמר. התוצאות האלה מעידות עד כמה שברירית היתה אתלטיקו במשך כל העונה, וסוארס כלל לא כבש באירופה.
רכש כושל נוסף, אשר את גורלו אפשר היה לצפות מראש, הוא תומא למאר - שחקן יצירתי שסיפק המון הברקות כייפיות במדי מונאקו, אבל לא לוחם סטייל צ'ולו בשום פנים ואופן. היה זה אבסורד מבחינת אתלטיקו לשלם תמורתו 70 מיליון יורו ב-2018, ומאז הוא מתבזבז במקום לפרוח בקבוצה אחרת. אז, בקיץ 2018, הימר סימאונה גם על החלוץ הקרואטי ניקולה קאליניץ', אבל האוהדים כבר הספיקו לשכוח על קיומו.
היו גם אכזבות צפויות פחות. הקטור הררה המכסיקני היה אמור להפוך לשחקן דומיננטי מאוד במרכז המגרש, אולם זה לא קרה. לוקאס טוריירה, שהגיע בקיץ בהשאלה מארסנל במסגרת העסקה ששלחה ללונדון את תומאס פארטי, מרגיש כמו שחקן שתפור בול על צ'וליסמו, אולם גם הוא לא שיכנע את המאמן, וכעת רק חולם לחזור לדרום אמריקה אחרי מות אימו.
בקיצור, הרבה דברים השתבשו. אז את העבודה בקישור עשו הוותיקים. הקפטן קוקה - הלב והנשמה של המועדון היחיד בחייו - נותר אחרי עזיבתו של קוסטה כשחקן האחרון שטעם את האליפות הקסומה ההיא ב-2014, וידע לנווט את הספינה לכיוון תואר סנסציוני לא פחות. סאול, שהחמיץ את את עונת 2013/14 בגלל שהיה בהשאלה בראיו וייקאנו, התכבד לזכות באליפות ראשונה שכה מגיעה לו, גם אם העונה הנוכחית לא היתה הטובה בקריירה שלו. ביחד עם יאן אובלק, השוער הטוב ביותר בעולם, הם היוו את השלד של ההצלחה. ולצידם, זהרו דווקא השחקנים שלא היו אמורים ליהנות מאור הזרקורים, אך התגלו כווינרים ברגעי האמת.
בעונה שעברה, לא ממש ידעו במועדון מה לעשות עם מרקוס יורנטה שחצה את הכביש מהיריבה העירונית אחרי שלא נספר על ידי זינדין זידאן, אבל צמד לרשת ליברפול בשמינית גמר ליגת האלופות איפשר לסימאונה להגיע לפתרון. העונה, תופקד יורנטה, נצר לשושלת חלוצים, בעמדה קדמית הרבה יותר, ולעתים כחלוץ לכל דבר - והצטיין כמבקיע השני בטיבו של הקבוצה עם 12 כיבושים, וגם הוכתר כסגן מלך הבישולים בליגה כולה עם 11 אסיסטים. התואר בו זכה אתמול על חשבון האקסית היה מתוק במיוחד, והעביר מסר חד לזיזו. ובמקביל, הוא שיחק בנבחרת כמגן ימני. בגיל 26, הוא התפתח לכוכב אמיתי, והשמיים הם הגבול מבחינתו.
במקום השלישי בדירוג המבשלים בליגה, עם 10 אסיסטים, ניצב יאניק קראסקו. סימאונה לא ממש סמך עליו בקדנציה הראשונה בקבוצה, והיו שראו בו שחקן אבוד אחרי שהעדיף את הכסף הסיני בשלב מוקדם מאוד בקריירה, אבל הבלגי התחרט, חזר אחורה במכונת הזמן - והפך העונה לאחד השחקנים החשובים ביותר של צ'ולו. הוא זה שבישל לסוארס את שער הניצחון הדרמטי והקריטי מול אוססונה ביום ראשון שעבר. הוא גם זה ששלח את קוריאה לסלאלום שלו בדרך לשיוויון מול ויאדוליד אתמול. והוא גם פשוט שחקן מרתק לצפייה. תענוג של ממש.
אז עכשיו הגענו לקוראה, שראוי לספר עב כרס משלו. הוא אחד הוותיקים בקבוצה אליה הגיע עוד ב-2015, בין היתר בזכות המלצה חמה של ג'יו סימאונה, בנו של הבוס. מדובר בבחור שגדל באווירה של עולם תחתון ברוסאריו, איבד את אביו בגיל 10, וגם שכל שניים מאחיו (אחד מהם התאבד בקפיצה מגשר בגלל התנכלות על רקע היותו הומוסקסואל), וגם עבר ניתוח להסרת גידול מליבו.
קוראה הוא שחקן שכונתי, לטוב ולרע - והוא התקשה למצות את הפוטנציאל בגלל קבלת החלטות לא אופטימלית. לא פעם נדמה היה כי הוא צריך לעזוב את מדריד, אבל סימאונה עבד איתו רבות, והסבלנות השתלמה העונה. "אנחל אדיר עם הכדור כשהוא צריך לשחק על שטח מצומצם", אמר צ'ולו לפני שש שנים. זה עדיין נכון - ועוד איך! השער האמנותי אתמול היה דוגמא מושלמת לטיפול בכדור על שטח מצומצם, וללא הביצוע הזה היתה עלולה אתלטיקו לאבד את הכתר.
אז בסופו של דבר, גם קוראה גילה אופי. והאופי הזה הוא שהביא אתלטיקו את הפרס הגדול. היא לא קבוצה יציבה מספיק, וגם לא מבריקה מספיק, אבל בהשוואה ליריבותיה הגיע לה יותר. קארים בנזמה היה ראוי לזכות, וגם אתמול הוביל מהפך גדול של ריאל מדריד מול ויאריאל עם שער ובישול בדקות הסיום, אבל לאתלטיקו היו יותר שחקנים ראויים. הגיע לאובלק. הגיע לקוקה. הגיע לקראסקו. הגיע ליורנטה. וכמובן, מעל כולם, הגיע לסוארס.
בחלוף שנים רבות, כאשר כל הפרטים הקטנים יישכחו, זה הסיפור הגדול שייזכר לדורות. האליפות של סוארס על חשבון ברצלונה שזרקה אותו. אין יותר טוב מזה. אין יותר הוגן מזה. סוארס הוא אחד החלוצים הגדולים בכל הזמנים, ואתמול הוא הוסיף פרק נהדר נוסף לאגדה שלו. הוא דמות צבעונית, רב גונית, שנויה במחלוקת, מרהיבה. הוא ווינר בחסד, הוא מרגש כמו שרק מעטים מסוגלים לרגש. אתמול הוא בכה מאושר, ודמעותיו היו שוות הכל. רק בשבילו היתה צריכה אתלטיקו לזכות. תודה לך, לואיס. ותודה גם לסרג'י גווארדיולה.
עקבו אחרי יוכין בפייסבוק