הפנקס פתוח והיד רושמת: על ההפסד של מכבי תל אביב בקרית שמונה

לפני כתיבת הטור הזה התיישבו מצדי אוזניי שני שדונים. האחד הפציר בי לחכות למחר, לראות מה תעשה מכבי חיפה בבאר שבע. האחר דחף אל המקלדת. "יש לך הרבה מה להגיד", לחש בערמומיות, "במציאות של היום, מי בכלל זוכר מה קרה אתמול, בטח ובטח שלשום?"

הפתרון הקל יותר אכן היה לחכות למשחק בטרנר ולראות מה יקרה שם. אחרי הכול, יש הבדל עצום בין פער של 4 נקודות בפסגה להפרש של נקודה בניתוח המצב. אם מכבי חיפה תנצח כולנו נכתיר אותה לאלופה, נספר על החוסן המנטאלי שהפגינה, על גרף השיפור ועל כך שידעה לשים את המשברים מאחור. אם תפסיד, נפליג בתיאורים כיצד שוב לא עמדה בלחץ, לא נשמעה להוראות והנה הנה היא עומדת להפסיד את התואר שנראה בטוח כל כך רק 24 שעות לפני כן. על הדרך אולי נזרוק מילה טובה לרוני לוי, מקור עלום שם במועדון יגלה שהמשחק הזה הציל לו את החוזה לעונה הבאה. כל כך קל וכיף לעשות דברים בדיעבד.

אז לא, הטור הזה היה חייב להיכתב היום, בדיוק בנקודה שבה צריך לומר למכבי חיפה: זה משחק העונה שלכם. לא המשחק שהיה מול מכבי תל אביב, לא אלה שעוד יהיו נגד האלופה. קרבות צמודים בפלייאוף מופרדים דווקא בעימותים הלא ישירים. תראו מה קורה בספרד עכשיו. טרנר הוא מגרש שעדיין, למרות עליבותה של הפועל באר שבע הנוכחית, קשה לנצח בו, אבל למכבי חיפה אין ברירה, זה הזמן לנעוץ סופית את הדגל. היא כל כך ריסקה את הכבוד העצמי של אשדוד וקרית שמונה, שלא הייתה להן ברירה אלא לאסוף אותו מהרצפה ולהילחם עד כלות נגד מכבי תל אביב. ניצחון הערב לא רק יגדיל את הפער ל-4 נקודות, הוא עשוי להביא את מכבי חיפה לבלומפילד עם יתרון גדול אפילו יותר.

אלה לא הנקודות, זו ההצהרה. ניצחון, מינימלי או מהדהד, ירסק את שארית התקווה של מכבי תל אביב. תיקו ומטה של מכבי חיפה יכניס בה רוח חדשה ותחושה שלמרות פלייאוף לא טוב, היא עדיין חזק בתמונה. מכבי חיפה לא רוצה להגיע לסיום צמוד מול קבוצה תל אביבית. זה אף פעם לא נגמר טוב.

המתמטיקה בכדורגל פשוטה - ניצחון שווה שלוש נקודות, תיקו נקודה אחת והפסד שולח אותך בידיים ריקות. כל ילד מכיר את הנוסחה, אבל לפעמים נדמה שמאמנים בליגת העל שוכחים שהמשקל הסגולי של כל תוצאה שווה, ולא משנה מי היריבה. מכבי תל אביב ומכבי חיפה הציגו שתי גישות שונות לקראת העימות ביניהן בעוד שני מחזורים. ברק בכר בחר בגישת הצהובים המכוונים, פטריק ואן לוון הגיע לצומת המכריע עם חמישה שחקני מפתח מוצהבים ונאלץ לג'גלל את ההרכב. בשבוע הבא בפתח תקווה נגלה איך זה השפיע על בכר, אבל להולנדי זה כבר עלה בשלוש נקודות יקרות אתמול.

זה הזמן להעלות את השאלה האם יש טעם באסטרטגיה, כזו או אחרת, כנגד צבירת צהובים. למשחק מול מכבי חיפה עלולה מכבי תל אביב להגיע בפער של 4-6 נקודות. האם היה נכון ומוצדק לוותר על שירותיהם של אנריק סאבוריט ולהסתפק באופיר דוידזאדה במגרש קשוח כמו זה שבקרית שמונה? ואולי הנוכחות של לואיס הרננדס או שרן ייני הייתה פוטרת את איתן טיבי לפחות מאחד משני הצהובים המיותרים (והמוצדקים, כמובן) שספג? האם הפסד אמש, בשלב כל כך קריטי של העונה, שווה את החישובים הללו?

אחרי ריצה מרשימה, באמת מדהימה, ואן לוון קיבל זה השבוע השני ברציפות שיעור בדינמיקות. בשבוע שעבר זה היה ביטחון יתר שגרם לו לעלות עם אילון אלמוג על חשבון אדוארדו גררו הלוהט, הפעם זו הייתה זהירות יתר שהובילה אותו לספסל שחקני מפתח במשחק חוץ קשה. בשלב כל כך מכריע אין מרווח לטעויות, וההולנדי נכווה שוב.

יש גם משהו אחר שצריך להטריד את מכבי תל אביב. במהלך החודש וחצי האחרונים ספגו שחקניה ארבעה כרטיסים אדומים (חמישה בסך הכול העונה, כמו בכל שלוש העונות הקודמות ביחד). אדום אחד, ישיר וחסר משמעות, ספג אלכסנדר פשיץ' בזמן הפציעות בדרבי. שימו לב לאחרים: שחר פיבן ספג שני צהובים בתוך שבע דקות מול הפועל חיפה, ניק בלקמן ראה את שני הכרטיסים בתוך שתי דקות נגד מכבי חיפה וטיבי חטף אתמול את השניים שלו בתוך 32 דקות כבר במחצית הראשונה. תוסיפו לכך את הצהובים שספגו פשיץ' (גם הוא במחצית הראשונה) וגררו בגלל הורדת חולצה בניצחון על מכבי פתח תקוה, ותגלו שואן לוון מתמודד עם בעיה שאותה לא הצליח למגר. בשבועות האחרונים היא עלתה לו בנקודות.

ב-10 במאי 2014 נכחתי בבלומפילד, בני יהודה נגד מ.ס. אשדוד. זה היה המשחק האחרון של העונה, ניצחון היה משאיר את הזהובים בליגת העל. נגמר 1:1. הם ירדו ליגה אחרי עונה מוזרה של, סליחה על הצרפתית, גולים מהתחת שחטפו בכל מיני משחקים בדקות לא דקות. בעקבות התיקו האוהדים השלימו עם הירידה. הם ידעו שבעונה כל כך מוזרה לא הייתה אפשרות אחרת. בניגוד לאמש, אז זה נגמר בשקט - בבכי על מדרכות בלומפילד ובהתפזרות שקטה הביתה.

יש דמיון בין הירידה ההיא לזו הנוכחית. ההגעה של אבוקסיס באמצע העונה ודקות הסיום המטורללות שהסתיימו במפחי נפש במחזורי הסיום מתוות, לכאורה, מכנה משותף, אבל האמת היא שאין שום קשר בין שתי המציאויות הללו. גם על הקבוצה של משה דמאיו הייתה ביקורת, מוצדקת בעיקרה, אבל הוא מעולם לא אמר משפט כמו "לחטוף 2:2 בטדי זה לא ניהול, אלא שחקנים שמקבלים פיק ברכיים", ובוודאי שלא יצא בהאשמה כמו "הכישלון קודם כל של השחקנים".

לא, הכישלון קודם כל שלך. אתה זה שניתק את בני יהודה מהשורשים ומהזהות, אתה האיש שייבש את מחלקת הנוער. אתה שילמת הון עתק לאבוקסיס אחרי שהשארת את הקבוצה חודש שלם בלי מאמן. אתה, אתה ואתה, לא הם. ואגב אבוקסיס, לא מוזר קצת שבעונה שבה הוא מביא קבוצה לשלב הבתים של הליגה האירופית הוא יורד, מבחירה, ליגה עם קבוצה אחרת?

הדבר הכי עצוב היום בבני יהודה הוא שהיא לא רק איבדה את המעמד הנצחי שלה כקבוצות השכונות של ישראל, היא איבדה אותו אפילו בדרום תל אביב. בכפר שלם מייצר אביחי יחיא פרויקט למען הקהילה. הפרויקט הזה, שמונע מאהבה ומשליחות, הביא אותו לליגה הלאומית ולרבע גמר הגביע. גם הוא לא תמיד אדם מעודן, אבל בו נטועה האידיאולוגיה. אברמוב מונע מתאוות הכסף ומהרצון למכור שחקני מפתח.

כפר שלם נאבקת שלא לנשור שוב לליגה א'. אם תשרוד, בשנה הבאה יתקיים הדרבי של רחוב ההגנה. האירוניה תצחק אז לאברמוב בפנים. רק על דבר אחד הוא יכול לברך: שיש את יצחק שום כדי לזכות בתואר הבעלים הגרוע ביותר בליגת העל.

• את השער של מוחמד שכר לא כל אחד היה מבקיע, גם מול שער ריק, אבל עם ובלי קשר, מדובר בשחקן עם טכניקה אדירה והמון פוטנציאל. שכר סייע לקרית שמונה להישאר בליגת העל בעונה שעברה וגם השנה היה גורם בהתברגות שלה בפלייאוף העליון. כמעט חצי שנה אחרי שכמעט עבר בהשאלה, זה הזמן לתהות: איזה תג מחיר יצמיד לו איזי שרצקי?
• הפועל חדרה הייתה אמורה למכור את המשחק לבני יהודה, כמו שאשדוד, בהרכב משני, הייתה צריכה לפתוח רגליים בשבוע שעבר למכבי תל אביב. לפעמים טוב שתאוריות סתמיות ולא מבוססות פשוט מתנפצות להן מעצמן
• טוב תעשה בית"ר ירושלים אם תשכח את העונה המחרידה הזאת במהרה, כדי להתכונן לעונה המחרידה הבאה