אפילו לא עלה תאנה: ההזדמנות המוחמצת של נבחרת ישראל

ביום הבחירות הכריז פרופסור ירון זליכה כי רכש הרבה מאוד כובעים "כי יש המון אנשים שיצטרכו לאכול אותם". פרופסור זליכה נתקע עם המלאי, אבל במשך 45 דקות אתמול נבחרת ישראל דווקא עשתה בו שימוש והתחילה לתבל את הכובעים עבור הפרשנים.

הכול עבד לווילי רוטנשטיינר במחצית הראשונה. השיבוץ של עופרי ארד במקום ג'ואל אבו חנא במרכז ההגנה היה נכון, ביברס נאתכו, שחטף חיצי ביקורת גם מכותב שורות אלה אחרי המפלה מול דנמרק, היה נהדר, מנור סולומון ממשיך להוכיח שהוא יהלום משני עברי הכדור ומראה שלצד הכישרון ההתקפי הוא יודע ולא פחות חשוב מכך - רוצה - לשחק הגנה. והיה את דור פרץ, כמובן, שרבים מאוהדי מכבי תל אביב תפסו את הראש אחרי הפצצה ששחרר, כי ידעו שהגול הזה דוחף את הקשר הכוכב שלהם לכיוון הבונדסליגה או איזו ליגה אירופית בכירה שזו לא תהיה.

ואז הגיעה המחצית השנייה והזכירה לנו את הדברים הפחות טובים בנבחרת: ההתעקשות של רוטנשטיינר על המערך, הניסיונות של זהבי להכריע שוב ושוב לבד את המשחק, הכושר הגופני (זו לא בהכרח אשמת השחקנים - הלו"ז האינטנסיבי שמגיע בשיאה של עונה דחוסה גמר גם את הסקוטים) ובעיקר הדעיכה המנטאלית אחרי ספיגת השער. הסקוטים שידרו מהרגע הראשון שהם באים בשביל תיקו. את שלהם הם השיגו. עם קצת מזל יכלו לצאת גם עם ניצחון. עם קצת ריכוז יכולנו גם אנחנו.

זהו אחד הבתים היותר בעייתיים שבהם שובצה הנבחרת בשנים האחרונות. אם במוקדמות היורו פולין ואוסטריה שובצו מעלינו, הירידה לדרג 4 הביאה לנו את דנמרק ואוסטריה ובתווך הכניסה לנו את סקוטלנד. זה היה בית כמעט חסר סיכוי מלכתחילה, וכדי לשמור על מראית עין של תקווה היינו צריכים להוציא 3 נקודות לכל הפחות משני המשחקים מול הדנים והסקוטים. עם אחת אפשר בכלל להפסיק לחלום.

רוטנשטיינר לא סופג יותר או פחות ביקורות מקודמיו, אבל למאמנים שקדמו לו היה עלה תאנה בדמות ניצחון מפואר אחד, עליו שייטו לאורך הקמפיין. לאלי גוטמן היה את ה-0:3 על בוסניה, אלישע לוי התפאר ב-0:3 באלבניה ואנדי הרצוג זכה ל-2:4 על אוסטריה. אחרי המחצית הראשונה הנהדרת, זה היה אמור להיות הוי של רוטנשטיינר. אולי סקוטלנד לא נוצצת כמו האוסטרים והבוסנים, אחרי הכול התרגלנו לשחק נגדה, גם ניצחנו אותה פעמיים ומטבעה היא בכל מקרה נבחרת אפרורית, אבל ניצחון של הנבחרת אמש היה מטה מעט את הספינה, אם להשתמש במונחים רלוונטיים לימים האלה.

ההזדמנות הזאת הוחמצה, לא משנה מי אשם. בסופו של דבר, נבחרת ישראל נכנסה לטורניר הזה בלי יותר מדי סיכוי להעפיל לקטאר וכעת, ערב המשחק השלישי בלבד, כל משחק שלה ייכנס לפרוטוקול בלבד. מה שמשאיר אותנו עם הדיון: למה בעצם אנחנו צריכים לצפות מעכשיו?

זו שאלה פילוסופית. מצד אחד, אפשר לבקש, כפי שתיאר זאת פז חסדאי היטב בשבת, להניח לנבחרת לנפשה, לתת לה פשוט להיות. מצד שני, אם נניח לנבחרת לנפשה היא תהיה בדרגה של נבחרת הדיוויס בטניס, זו שפעם ריכזה המון עניין וצנחה למקום שבו לא ברור על איזו מטרה היא משחקת ועם איזה בית הישרדות היא נמנית. נבחרת לאומית צריכה הייפ, גם אם הוא מזויף וחסר סיכוי, גם אם פערי הרמות בינינו לבין היריבות שבאמת ראויות להגיע למונדיאל באמת כל כך גדולים.

אם לשפוט לפי הציפייה לכישלון ולאדישות והלעג שבה התקבלה התוצאה אמש, אנחנו כבר די שם, בטריטוריה שבה לאף אחד לא אכפת. אם לשפוט לפי התשוקה של 5,000 הצופים בבלומפילד, שכל כך התגעגעו לישיבה ביציעים ועודדו בגרון ניחר, העניין דווקא קיים. כדי לשמר אותו, צריך להסתכל על מוקדמות מונדיאל 2022 בדיוק כמו על מה שהפך להיות לאור המציאות המתעתעת שקבעה לנו 2020: שלושה מיני-טורנירים שמרכיבים שלב מוקדמות אחד. הראשון יסתיים ביום רביעי נגד מולדובה. בספטמבר יחל אחד נוסף: באיי פארו, נגד אוסטריה ובקופנהאגן. אם חשבנו שהיה קשה במיני-טורניר הפותח, מסקרן לדעת מה מחכה לנו בשני.