עוד פרק בטלנובלה "כלוא באהבה": השבוע האמוציונלי שעבר על מסי ואוהדיו

1. בסך הכול היה שבוע כיפי. אקשן אמיתי, רציני מאוד, עם הרבה דברים על הכף, הרבה יותר מכסף. השחקן הטוב בעולם מנסה לעבור קבוצה, וזה הרגיש כמו היסטריה מוצדקת לחלוטין. מהפעמים שבהן אתה לא כועס על העדכונים השוטפים והמוגזמים, אלא באמת צמא להם. מהשבועות שבהם טרפת הופכת להיות בינלאומית, כשציוץ קטן מארגנטינה הופך להיות כותרת ראשית בישראל. כשחובבי ספורט מתחילים להיכנס לפוליטיקה הפנימית של עיתוני קטלוניה, ובשיחות מטבח בבנייני משרדים ברמת גן אפשר לשמוע משפטים כמו "מתי כבר הבחירות לנשיאות המועדון, לעזאזל, הסוסיוס חייבים להתעורר". זו החלטה גורלית, שנוגעת לכולנו. לא במקרה הבדיחה שרצה בקבוצת הווטסאפ של הכיתה הייתה "הורים אפשר להירגע, מסי נשאר בברצלונה, לא צריך לקנות לילד תיק חדש".

2. גם הפינאלה של הדרמה לא הייתה מאכזבת. לא רק שהריאיון של מסי היה פתוח ואמיתי ומלא רגש לא צפוי, הרי ברור לכולם שזאת לא באמת הסצינה האחרונה. גם אם הנשיא ברתומאו ייכנע ללחץ ויתפטר (טיפוסים נכלוליים שכאלה כבר מוכרים לנו, הם בטוחים שזו לא אשמתם ונאחזים בכיסאם), הרי שמסי כבר היה רגל וחצי בחוץ, כבר רצה לברוח, ולמעשה לדבריו כבר שנה שלמה הוא יודע שהוא רוצה להשתחרר. או כמו ש"אולה" הארגנטינאי הגדיר זאת היטב הבוקר בשפת הטלנובלות הלטינית, מסי "כלוא באהבה הזאת". העונה החדשה בפתח, ונמשיך לעקוב בהנאה.

3. במהלך המשבר, בניסון לחזות כיצד הוא ייגמר, אפשר היה להבחין בפערי התפיסה המהותיים בין רווקים לנשואים. כי מבחינת הרווקים אין שום בעיה, ברור שמסי צריך לעזוב. הוא חייב לקבל החלטה לטובתו האישית, להגשים את עצמו, להתנסות ולחוות דברים שונים, לעשות צעד אמיץ ושאר קלישאות תמימות שכאלה. מנגד, הנשואים והמבוגרים ידעו להגיד מראש: הלו, זה לא כל כך פשוט. בוא נראה מה אנטונלה אומרת. חכה, נראה מה הילדים אומרים. לא קל להכניס אותם למסגרות חדשות, גן חדש, בית ספר חדש, שפה חדשה, שבוע הסתגלות, ילדים שהוא לא מכיר. טיאגו רגיש, הוא לא בנוי לזה.

ושוב, רווקים צעירים וחמודים לא מעלים בכלל בדעתם שדברים כאלה מהווים שיקול. הרי עומד פה על הפרק גורלו של הכדורגלן הטוב בעולם, אז וואלה, הילדים יסתגלו. יהיה קצת קשה, לא נורא. הם לא הילדים הראשונים שעוברים עיר, ככה זה קריירה של כדורגלן. לא יכול להיות שזה מה שיטרפד את אחד המהלכים המסקרנים בתולדות הכדורגל, הלא כך? ובכן, זה בהחלט ייתכן חברים, זה בהחלט ייתכן. מסי התייחס לזה בהרחבה בריאיון איתו, לדמעות של הילדים שלא רצו לעזוב, שנכנסו לחרדות, לאווירת הלחץ בבית, איך הגיב טיאגו ומה אמר מתאו, זהו עולמו. אי אפשר להגיד שזה מה שהכריע וגרם לו להישאר, אבל על רקע איומי המשפט של ההנהלה, וכשיש בכי בבית, מה מתבקש יותר מלהתקפל ולהגיד לילדים "טווווווווב", ולוותר על הפנטזיה, כפי שעשו הורים מאז ומעולם. זה קורה לטובים מכולם.

4. אין עוררין על גדולתו וחשיבותו ההיסטורית של מסי, כל ניסיון לפקפק בו נראה קטנוני ומרושע או ציפייה לאיזושהי שלמות ג'ורדנית מיתית בלתי אפשרית, אבל תמיד יהיו כמה ווינרים מהפריפריה שילעגו לו על איך שבניגוד אליהם, מסי לא תפקד במאני טיים, איך הובס בשנים האחרונות בליגת האלופות, ויזכירו את התמונה התבוסתנית שלו בחדר ההלבשה במחצית מול באיירן מינכן, כשישב שפוף ונואש. היום כבר אפשר להבין בדיוק מה עבר לו בראש באותם רגעים. איך ודאי נזכר בשיחות שלו עם ברתומאו ובהבנה שהוא ככל הנראה שיקר לו. את התחושה שבמצב הנוכחי לא ייצא כלום מהקבוצה הזאת. איך הבין שזה הסוף, שהוא בדרך החוצה, שנגמרה תקופה, ושעליו לעלות עכשיו למחצית האחרונה שלו במדי ברצלונה, מחצית שתיגמר בעוד מהלומה.

5. ההערצה המקצועית תמיד הייתה, אבל אם היה תמיד משהו שתמיד הגביל את החיבור הרגשי עם מסי, זו הדמות המשעממת שלו, הריאיונות הקלישאתיים, התחושה שהוא נע על הספקטרום, טיפוס אדיש ומרוחק. כמובן שזה סייע לו בקריירה, הרי אפשר רק לדמיין כמה קשה ומתיש להתמודד עם הלחצים והאתגרים ולעלות בכל משחק כבר 15 שנה בידיעה שכל העיניים עליך וכולם מצפים שתיתן תפוקה - ועדיין להמשיך לתת אותה. ללא מעט ספורטאים גדולים יש "הפרעת אישיות" קלה, ואם אצל ג'ורדן זה יצר נקמנות ותחרותיות קיצוני שגורם לו לבכות ולשנוא גם 30 שנה אחרי, ואצל כריסטיאנו זה נרקיסיזם בולט וביטחון ומוטיבציה בלתי פוסקת - אצל מסי מנגנון ההגנה הוא אותו אוטיזם, שמנתק אותו מהלחץ הבלתי אפשרי, הבלתי פוסק, לחץ שאמור לגרום לכל אדם נורמלי לקרוס.

לכן היה כל כך חשוב לראות את הריאיון איתו, שמבחינת חובבי הכדורגל היה לא פחות ממדהים, ובעיקר כובש. כמה שעות לפני כן, כשידע שכבר ויתר על החלום, אבא שלו הוציא הודעה נגד הנהלת הליגה רק כדי להבהיר להם - "הלו, נבלות, מגיע לילד לעזוב בחינם, לא נסלח ולא נשכח". ואז מסי מדבר בריאיון, והוא חשוף לחלוטין. רואים את הכאב, את הכעס, מזהים את העיניים העצובות. טון הדיבור שלו מסגיר את סערת הרגשות, את הימים הקשים שעברו עליו. הוא יורה האשמות קשות נגד ההנהלה והנשיא, נגד אלה שפגעו ובגדו בו. הוא לא מסתיר את הדרמה המשפחתית, את הייאוש שלו, וכמובן את האהבה הגדולה שלו למועדון, את החיבור שלו עם ברצלונה, שמתחת לחזות האפאטית יש מערבולת של רגשות. ייתכן שמעכשיו הביצועים שלו ייראו מרשימים אפילו יותר.