באקס בבטן: הצרות של מילווקי ושאר התופעות של הסיבוב השני בפלייאוף

הסיבוב הראשון מאחורינו, אחרי שני משחקי 7 שהתחרו ביניהם מי היה מוזר יותר ולמי היה סיום הזוי יותר. אבל אין זמן לנתח את הסדרות שהיו, או להיפרד ממודחות הסיבוב הראשון (ביי, לוקה), כי הסיבוב השני כבר בעיצומו וכבר מספק הפתעות וסיומים דרמטיים משלו. הנה ניתוח ראשוני של שלוש הסדרות שהחלו וזו שתתחיל הלילה.

מיאמי נחשבה לאורך העונה כקבוצה שיודעת להקשות על הבאקס, ואחרי שני משחקים היא מצדיקה בגדול את הטייטל. מילווקי לא הגיעה בכושר טוב לבועה ולא הרשימה גם בסיבוב הראשון למרות שניצחה די בקלות, עכשיו כשהיא פוגשת יריבה קשוחה ואיכותית צפים כל סימני השאלה שהודחקו לאורך השנה. הזרקור, אני מניח, יופנה אל יאניס אנטטוקומפו, אבל מבחינתי האכזבה הגדולה של שני המשחקים הראשונים היא מייק בודנהולזר. יכול להיות שבעוד כמה ימים כבר נדבר עליו כמאמן עונה רגילה נהדר שלא יודע לנהל סדרות פלייאוף ברמה הנדרשת.

במשחק הראשון קואוץ' באד העלה חמישייה מוזרה למאני טיים, בלי ווס מתיוז ששומר מצוין על ג'ימי באטלר, ולא הגיב כשבאטלר קלע התקפה אחרי התקפה על כריס מידלטון וג'ורג' היל. במשחק השני הפער בין המאמנים בלט עוד יותר. בזמן שבודנהולזר ביצע התאמות לבעיות של המשחק הקודם, אריק ספולסטרה התכונן למשחק הבא עם הפתעות חדשות, זה נראה כאילו אחד משחק שחמט והשני דמקה. ספולסטרה השתמש בקלעי השלוש שלו כחוסמים ותקף את ברוק לופז עם קלעי חוץ, כך הוא השיג כמה זריקות חופשיות של מומחי השלשות שלו. הוא גיוון את משחק הפיק נ' רול בין גוראן דראגיץ' לבאטלר עם חיתוכים מוקדמים, וניצל את חוסר הנסיון של מילווקי בחילופים אוטומטיים כדי לתפוס את שחקני הבאקס לא מוכנים כמה פעמים. בהגנה, לעומת זאת, מיאמי מבצעת חילופים מושלמים על הפיק נ' רול בין יאניס למידלטון וכך מנטרלת מהלך מרכזי של היריבה. בזמן שמיאמי נהנית לאלתר ולהגיב בזמן אמת להתרחשויות, מילווקי נהיית חסרת אונים כשהמשחק הרגיל שלה לא עובד וכל הזמן נמצאת צעד או שניים מאחור.

עם מאזן 0:6 בפלייאוף, הגיע הזמן לקחת את מיאמי מאוד ברצינות. אמור היה להיות לה מחסור בכישרון, אבל לצד באטלר יש את דראגיץ' שמשחק כמו אולסטאר נוסף, הוא מתנפל על כל טעות של ההגנה והיכולת שלו לקלוע פלואטרים מעל היד המושטת של לופז היא נשק קטלני בסדרה הזאת. באם אדבאיו משחק כמו אולסטאר שלישי מהזן הדריימונד גריני, הוא עושה כל כך הרבה דברים קטנים כל משחק שמשיגים לקבוצה שלו פוזשנים והוא הלבנה המרכזית בקיר שמקשה על יאניס להגיע לטבעת. שאר הרוטציה מורכבת או ממומחי שלשות או משומרים נהדרים, וכל אחד מהם מבצע את תפקידו. הסדרה רחוקה מלהיות גמורה, מילווקי נוטה להתיש את היריבות שלה ויש לה כלים הגנתיים להקשות מאוד על התקפת ההיט, אבל בינתיים מיאמי פשוט טובה, חכמה וקשוחה יותר.

בוסטון היא הקבוצה הטובה יותר בחצי הגמר השני של המזרח, היא הרוויחה את הזכות להיות במרחק 0.5 שניות מיתרון 0:3. בוסטון וטורונטו הן קבוצות דומות מאוד: מאומנות נהדר, מתבססות על ריבוי שחקנים יוצרים בהתקפה, כל שחקני החוץ שלהן קולעים מבחוץ ושומרים טוב, לא עושות טעויות בהגנה. הדמיון בין השתיים מבליט את יתרון האיכות של כוכבי הסלטיקס. ג'ייסון טייטום וקמבה ווקר מצליחים באופן עקבי לייצר יתרונות קטנים בזכות הכישרון שלהם, אותם הם מנצלים או כדי להגיע למצבי זריקה או כדי להכריח את ההגנה לזוז ולבנות התקפה מעמדה של יתרון. זה בדיוק מה שפסקל סיאקם ופרד ואנווליט לא מסוגלים לעשות בסדרה הזאת. קמבה מפתיע בהגנה על ואנווליט, הוא בנוי באופן מושלם להתמודד איתו, בזמן שג'יילן בראון מספק תצוגה הגנתית מול סיאקם (שבאופן כללי הגיע לבועה בכושר רע מאוד). סימן השאלה לגבי הראפטורס היה האם הם יצליחו ליצור מצבי זריקה טובים מול הגנת פלייאוף איכותית, ובינתיים התשובה היא לא.

במחצית השנייה של המשחק השלישי ניק נרס מצא כמה פתרונות שעזרו לקבוצה שלו לחזור לעניינים, רגע לפני שהסדרה בורחת. ההגנה האיזורית של הראפטורס ממשיכה להקשות על בוסטון, למרות שניכר שבראד סטיבנס עבד עם השחקנים שלו על כך. שחקני הסלטיקס מבצעים תנועות נכונות מול האיזורית של 2:1:2, אבל השחקנים עם הכדור נוטים לפספס את הזדמנויות המסירה. נדמה שעצם השינוי, שבירת המבנה הרגיל, מוציא את בוסטון מאיזון. סטיבנס אפילו שלף את אנס קאנטר כדי להתמודד עם האיזורית, אבל ואנווליט התנפל על ההזדמנות, תקף אותו בפיק נ' רול ועזר לעצמו להיכנס לעניינים. בהתקפה, נרס משתמש ביותר חסימות רחוק מהכדור, כולל בין ואנווליט לסיאקם, כדי לכפות חילופים ולאפשר לשחקנים הבכירים שלו לתקוף מול שומרים שפחות מקשים עליהם. הוא יכול להיות יותר עקבי בכך וניתן לשער שיהיה בהמשך.

אבל יותר מהכל, יש לטורונטו את האופי הזה של קבוצה שמסרבת למות. מי שמגלם את האופי הזה הוא קייל לאורי, שפתח את המשחק השלישי בסערה וסיפק הצגה מהסוג שלא ידענו שעוד יש לו ברפרטואר. הראפטורס גירדו סלים כדי לחזור למשחק ולהציב את עצמם בעמדה של זריקה מניצחון, ואז קלעו את הזריקה הזאת. מגיע לאו ג'י אנונובי רגע התהילה הזה, הוא נפלא בסדרה הזאת בשני הצדדים. בוסטון עדיין פייבוריטית חזקה לנצח, לאורי כנראה יצטרך להמשיך לספק הצגות כדי שטורונטו תישאר בעניינים ואחרי ששיחק 46 וחצי דקות הלילה לא ברור מה יישאר לו למשחק הבא. אבל טורונטו הייתה במצב דומה בשנה שעברה מול מילווקי: הייתה בפיגור 2:0, ניצחה בשתי הארכות את המשחק השלישי ובהמשך מצאה דרך לנצח כל משחק מחדש. בזמנו מארק גאסול התעורר פתאום בהתקפה, אם גאסול ההוא עוד קיים הסיכוי של האלופה להמשיך להישאר בחיים יגדל מאוד.

המשחק הראשון של הסיבוב השני במערב היה מאוד לא דרמטי, אבל סיפק הצהרת כוונות חשובה: הקליפרס האלה הגיעו, הקבוצה שכל הליגה חוששת ממנה הופיעה לפלייאוף. זו הייתה תצוגת תכלית של הקבוצה המוכשרת והשלמה בליגה, שכל חתיכות הפאזל שלה סוף סוף נמצאות במקום. זה מתחיל בסופרסטאר ששלט בפלייאוף הקודם ועם התקדמות הפוסט סיזן נכנס למצב הצבירה הזה שוב. ברבע הראשון של המשחק הראשון בסדרה, קוואי לאונרד דאג לעבור שחקן-שחקן בדנבר ולהבהיר לכל אחד מהם שהוא לא יכול לשמור עליו, למנוע ממנו להגיע לזריקה שמתחשק לו. משחק ההתקפה של הקליפרס מתחיל להזכיר את טורונטו של שנה שעברה, רק עם יותר כישרון: או שנותנים לקוואי לבנות מהלכים בקצב שלו, או שעוברים לחדירות והוצאות עד שמגיעים לזריקה טובה. עם פול ג'ורג' ולו וויליאמס כיוצרים משניים לא צריך תרגילים מורכבים, אלא רק להיכנס לשטף ולקבל החלטות טובות.

ההגנה עדיין לא ברמה של ההתקפה מבחינת תיאום, שחקני הקליפרס ממשיכים לבצע הרבה טעויות של הגנה קבוצתית, אבל הכישרון ההגנתי לא פחות מפחיד מההתקפי. החמישייה כוללת ארבעה שחקני חוץ שיכולים לשמור על כל שחקן ואת איביצה זובאץ שמגן על הטבעת. דוק ריברס שמח מאוד לקבל בחזרה את פטריק בברלי, שהשילוב שלו עם קוואי, PG13 ומרכוס מוריס נראה אידיאלי. בדקות ההגנתיות הטובות של הרביעייה הזאת, בתחילת הרבע השלישי, לא הייתה לדנבר דרך להגיע לזריקה טובה. בדקות בהן מונטרז הארל שיחק כל הקבוצה עבדה כדי לעזור לו להיכנס לעניינים אחרי סדרה רעה מול דאלאס (אליה הגיע לאחר שלא שיחק בבועה לפני כן). אם גם הסנטר המחליף המצוין יחזור לעצמו, זו תהיה עוד תוספת כוח משמעותית לקבוצה שלא חסר לה כוח.

דנבר המותשת ויתרה על המשחק באמצע הרבע השלישי, החלטה טובה שאולי תאפשר לשחקנים הבכירים שלה להגיע מוכנים יותר למשחק הבא. אך מייק מאלון יצטרך להתחיל לחשוב מחוץ לקופסא כמה שיותר מהר. ההגנה שלו ספגה 120 נקודות ל-100 פוזשנים מההתקפה הבינונית פלוס של יוטה ונראית חסרת סיכוי מול ההתקפה המצוינת של הקליפרס. דאבל-טים על קוואי פותח אופציות אחרות, אבל יכולת המסירה שלו תחת לחץ זו עדיין התכונה ההתקפית הפחות מושלמת שלו אז זו עשויה להיות דרך ההתמודדות המועדפת מולו. ההתקפה תצטרך להתבסס יותר על ניקולה יוקיץ' רחוק מהסל, כי זובאץ מתקשה בהגנה על סנטרים שקולעים מבחוץ. הוא יכול להגיע לשלשות חופשיות יחסית בקלות ויכולת המסירה שלו היא הדרך לנצל את טעויות התיאום בהגנת הקליפרס. לג'מאל מארי בינתיים קשה מאוד מול חבורת השומרים האישיים האיכותיים של הקליפרס, בעונה הרגילה הוא קלע נגדם 13.3 נקודות ב-37.5 אחוזים מהשדה והלילה המספרים שלו היו די דומים.

הלילה תתחיל הסדרה האחרונה של הסיבוב השני, וזו סדרה שכמוה עוד לא נראתה. הלייקרס, הקבוצה שיודעת לנצל את הגודל שלה בצורה הטובה ביותר, תפגוש את החמישייה הנמוכה של יוסטון. הקרב על הגודל יכול להיות קריטי. עד כה, יוסטון הצליחה באופן עקבי להכריח יריבות להגיב אליה ולעבור לשחק עם הרכבים נמוכים, אבל היא לא פגשה את אוסף הענקים של פרנק ווגל, שיודעים לשלוט בריבאונד ובצבע. אם החבורה של מייק ד'אנטוני תגרום לשחקנים כמו ג'בייל מגי ודוויט הווארד להיות לא רלוונטיים בסדרה, כי היא תכריח אותם לצאת לקלעי שלשות ותתנפל עליהם כל פעם שהם מקבלים כדור, היא תשאיר את הרוטציה של הלייקרס דלילה מאוד בשחקנים אמינים.

מצד שני, מאוד יכול להיות שזאת הסדרה שתשים סוף לניסוי של הרוקטס, שזאת היריבה שחמישייה נמוכה כל כך לא יכולה להתמודד איתה. בעיקר, זה יהיה מבחן מעניין לאנתוני דייויס, שהתקשה במשחק בין השתיים בבועה (בו לברון ג'יימס לא שיחק). האם הוא ישתלט על הצבע, יקלע מעל כל מי שמנסה לשמור עליו ויספק הצהרה שקבוצה נמוכה כל כך פשוט לא יכולה לעצור אותו, או שהוא יתקשה מול האינטנסיביות והקשיחות של שחקנים כמו פי ג'יי טאקר ורוברט קובינגטון, ומול ההגנה הזריזה של הרוקטס שכופה הרבה מאוד איבודים? לדייויס יש די מעט נסיון פלייאוף, ואם הסדרה תסתבך יכול להיות שזה יבוא לידי ביטוי. לברון, לעומת זאת, הוא שחקן הפלייאוף המנוסה בכל הזמנים, ויהיה מסקרן לראות איך הוא ייגש לחידה של הרוקטס.

הלייקרס פגשו יריבה עייפה בסיבוב הראשון ויפגשו כזאת גם בסיבוב השני. יוסטון תגיע מותשת לאחר שבעה משחקים אינטנסיביים מול OKC, אבל יכול להיות שהרוקטס דווקא שמחו שהסדרה הזו התארכה כי היא אפשרה לראסל ווסטברוק להתאושש מפציעה ולחזור ליכולת שמזכירה את עצמו. ראס נראה מצוין בשני משחקים מול הלייקרס השנה ויכול להיות ההבדל בין סדרה תחרותית לקלה. ג'יימס הארדן יגיע לאחר עוד משחק 7 מאכזב שהסתיים במהלך הגנתי מנצח. מייק ד'אנטוני יקווה שאחרי סדרה שלמה מול לו דורט, השומרים של הלייקרס ירגישו כמו יציאה מהכלא עבור הכוכב המזוקן שלו. ההתקפה של הרוקטס נתקעה מול יריבה שהסתדרה איתו באחד על אחד, כדי שהיא תחזור להתניע היא תצטרך שהארדן יחזור לכפות דאבל-טים באופן עקבי.