זו כבר מסורת ארוכת שנים בישראל, להמעיט בערכן של קבוצות אלופות ולהקטין את ההישג שלהן. אומנם התקשורת נוטה להגזים ולהתלהם, ולכן לפאר ולהלל, אבל רוב אוהדי הכדורגל יתקשו להפגין גדלות נפש ולפרגן ליריבה שנואה ולהחמיא לה ברגעי שמחתה (וזה טבעי ונורמלי לחלוטין, הכל בסדר). וכך אם בשנה שעברה האוהדים בישראל נהגו לתאר את האליפות של מכבי תל אביב במנטרה הידועה "הליגה חלשה", הרי שהשנה כבר מדברים על "אליפות עצובה", בגלל שלל סיבות. למשל אי אפשר לחגוג אותה. היא נעשית לעיני יציעים ריקים. היא קורית בעונת קורונה מעוותת שכללה חודשיים פגרה. שחקן העונה שלה הוא כדורגלן אפור כמו דן גלזר. פרשת הקטינות ביטלה כל אפשרות לשמוח. ובימים האחרונים אמורה להעיב על הכל הטענה של מרקו בלבול, שאמר שלמעשה הקבוצה שמשחקת את הכדורגל הכי טוב בארץ היא בכלל מכבי חיפה. לאור כל אלה, עולה השאלה הגדולה: האומנם?
1. בנוגע לסוגיה הראשונה, הרי זה נכון, אין קהל ביציעים. לא יהיו במות שמחה. אוטובוס הקבוצה הפתוח לא ייסע ברחובות העיר לעיני רבבות אנשים מריעים. חבל? תלוי את מי שואלים. אין ספק שנחמד לחגוג בצוותא, אבל כמו שהוכיחה ליברפול ביומיים האחרונים, שמחה היא שמחה, גם אם היא בלבו של כל אוהד בנפרד. סביר להניח שפה ושם כן יהיו התגודדויות והתקהלויות, אבל הן לא באמת נחוצות. למעשה, במות שמחה הן בדרך כלל עניין של קהל צעיר, חובב אירועים המוניים בערבי קיץ חם. לאירועים מסוג אלה, שכוללים הופעות מיוחדות, מגיע קהל רחב, שהקשר שלו לקבוצה מוטל בספק, ורבים מהאוהדים יעדיפו לוותר על הצפיפות והדוחק, ולשבת בבית ולצפות בתקצירים. וכמובן, שמחה מרוסנת תמיד עדיפה על עצב או מרמור.
2. האם פרשת הקטינות מדכאת? בהחלט כן. האם אוהדים רבים נעלבו, נפגעו, נגעלו, זעמו על השחקנים, הרגישו נבגדים? אין ספק. האם הפרשה מבטלת את האליפות או מערערת בחשיבותה? מה פתאום. להיפך, דווקא השבועות האחרונים רק ממחישים שהחיים נמשכים, שהקבוצה מסתדרת בלי השניים, ממשיכה לעשות את העבודה, מראה את החוסן שלה, ומזכירה שהיא מעבר לשחקן זה או אחר, אלא גוף גדול וחזק, שממשיך לתפקד בהצלחה גם אם קיבל מהלומה חזקה וכואבת. הרי זה מה שמייחד את הכדורגל (זהירות, קלישאות), העובדה שתמיד יש עוד משחק, עוד עונה, גלגל בלתי נגמר, שחקנים באים והולכים אבל הקבוצה תמיד נשארת וכו' וכו', וזה גם מה שמאפיין את הקבוצות של איביץ', שלא תלויות בשחקן ספציפי.
גם הפילוג בקרב הקהל הוא לא דרמה אמיתית. אוהדי מכבי תל אביב מעולם לא ראו את עצמם כמקשה אחת. מאז ומעולם היו מאבקים פנימיים, קרבות בין ארגונים, ויכוחים בין גישות. תמיד גם היה גרעין קיצוני, אלים, גזעני, ברברי, ותמיד הוא עשה יותר רעש מכוחו האמיתי. לא כולם אוהבים את כולם. אבל אם נמשיך בקלישאות איביץ', הרי ש"הניצחון הוא התרופה הטובה ביותר", וכאלה היו לא מעט השנה בקרית שלום, ולפעמים "דווקא רגעי משבר מגבירים את תחושת האחדות". עצם העובדה שאוהדים מרגישים ביטחון שהנהלת הקבוצה תדע לטפל בצורה ראויה בפרשה היא לא משהו מובן מאליו.
עוד בוואלה!
3. לגבי דן גלזר, ייתכן שהוא שחקן העונה האפור ביותר של השנים האחרונות (חנן ממן גם זכה בתואר, לא?), אבל את אוהדי מכבי תל אביב זה ממש לא מטריד. מבחינתם בשמחה, תקטינו אותו, תמעיטו בערכו, ספרו לכל אירופה שהוא לא מספיק טכני ולא מוסר קדימה, רק שלא יעזוב. ואומנם אי אפשר להמעיט בחשיבות שחקני ההתקפה - יונתן כהן היה נהדר, לעומר אצילי הייתה תקופה מעולה, איתי שכטר עשה את שלו - אבל זו ללא ספק קבוצה שמאופיינת בהגנה (טיבי ואמאדור, סאבוריט וז'ראלדש, לארבעתם מקום בנבחרת העונה), בקישור דומיננטי, בנחישות ו"גרזניות", וספק אם תמצאו אוהד כדורגל בעולם שלא מפלל לקבוצה חזקה ואגרסיבית, גם אם היא כובשת פחות.
4. ופה זה המקום להתייחס שוב לאמירה של מרקו בלבול, ולבדוק מהו "הכדורגל הכי טוב בארץ". אומנם בשבועות האחרונים בלבול ניהל קמפיין תקשורתי להשארתו, כך שספק אם צריך להתרגש מדברים של אדם במצב נואש, שנאחז בציפורניו בתפקיד בזמן שהוא נגרר החוצה, ולמעשה לאורך העונה קבלת ההחלטות של בלבול לא תמיד הוכיחה שהוא יודע מהו "כדורגל טוב", אבל סביר להניח שהוא מתכוון לעובדה שמכבי חיפה כבשה יותר ממכבי תל אביב, שבמשחקים שלה נכבשו יותר שערים ושהיא יותר "הלהיבה". וזה העניין. שכשמדברים על מכבי תל אביב מזכירים הרבה פעמים "מכביזם" כמילת גנאי, אבל האם צריך להיות גרמני כדי לשאוף לנצח, גם במחיר של אטרקטיביות? איזשהו אוהד בעולם היה מוותר על אליפות כדי לכבוש יותר שערים?
מכבי תל אביב, לדוגמה, עשתה העונה חמש פעמים 0:0, כמות מביכה מאוד לאלופה. אבל יודעים מה מביך יותר? להפסיד 1:0. או 2:1. או 4:3. ולאדן איביץ' הוא כנראה המתראיין המרגיז בעולם, המשעמם בעולם (געגועים לקשטן), לאחרונה הוא גם משדר התנשאות, אבל זה מסמל בדיוק את הסגנון המתודי של הקבוצה שלו, את הסדר והמשמעת, את הענייניות, את התחושה שאצלו סאגת ירדן שועה לא יכולה הייתה לקרות. בגלל זה העליונות של מכבי תל אביב בלטה מאז החזרה מהפגרה, כי היא פחות קבוצה של התלהבות ומומנטום ו"טירוף" ופחות נתונה להשפעה של קהל, אלא קבוצה של משחק מסודר, של סגירות נכונות ואחריות. או בקיצור, כל הדברים המשעממים האלה, שייתכן שאת חלקם בלבול פספס.
5. אז מה כן יזכרו? אוהד הכדורגל הניטרלי יכול לטעון שזו קבוצה אפורה וחסרת כישרון, אבל עוד 20 שנה ידבר עליה כמיתוס הגנתי. מבחינת אוהדי מכבי תל אביב, המורשת פחות חשובה, רק השורה התחתונה, הכאן והעכשיו, התואר, הצלחת. למשל, רק בפלייאוף העליון מכבי תל אביב רשמה שתי תוצאות תיקו רצופות במשחקים חלשים (מול בית"ר ובאר שבע), אחר כך פתחה רע גם בדרבי והשלימה חמש מחציות רעות ברציפות, המרמור התחיל להצטבר, אבל אז הגיעו שני שערים, והניצחון שהשכיח הכל. כן, תקראו להם מיושנים, גרמנים, הם אוהבים לנצח. ולא מעט פעמים העונה הקבוצה שלהם שיעממה ונראתה חסרת ניצוץ וחסרת יכולת לפרוץ הגנות, אבל האין כל אוהד מייחל לכאלו בעיות - שהקבוצה שלו תוביל 0:1, ותירדם עד לניצחון? אין צרות גדולות יותר? לא זכורות עונות קשות יותר?
ומה עוד היה? מלא שחקני בית בהרכב. 0:4 בטדי. קרב אליפות קשה ומלחיץ מול יריבה ותיקה. שלושה משחקי עונה מול מכבי חיפה, ושלושה ניצחונות. שלושה דרבים, ושלושה ניצחונות, שניים מהם 0:3. ומעל הכל, זאת "העונה של ה-3:4", עם אחד השערים הגדולים בתולדות הקבוצה, למרות שהצעקה "איזה כדורגל" בכלל הופנתה לצד השני. אז האם בכל זאת ניתן להגדיר את העונה הזאת כ"אליפות עצובה"? תלוי את מי שואלים.