דיוויד בלאט ממשיך לחפש את האתגר הבא אחרי שסיים את תפקידו כיועץ מקצועי בניו יורק ניקס. בינתיים הוא מתמקד באתגר גדול שבעתיים: ההתמודדות עם טרשת נפוצה, המחלה הכרונית שאובחנה אצלו אשתקד.
בלאט, שנאלץ לפרוש מאימון בשל הקשיים הפיזים שהמחלה טומנת בחובה, נמצא בארצות הברית בימים אלה אבל כתב טור אישי חושפני שהתפרסם היום (ראשון) בתקשורת היוונית.
"אי אפשר להסתיר מחלה מהסוג שיש לי. גם אי אפשר להסתתר מפניה. כל מה שאפשר לעשות זה להסתכל לה בעיניים, לנסות לתקשר איתה, ללמוד עליה ולאפשר לאנשים אחרים לעזור לך. היה לי קושי מנטלי גדול אחרי גילוי המחלה, אבל לאט לאט התחלתי לקבל את מה שקרה לי", כתב בלאט. "התחלתי להכיר בהשלכות של המחלה - העובדה שלא אוכל לחזור לאמן, הקושי הפיזי, הטיפולים, החיים שהשתנו. אני צריך לעבוד קשה כדי להישאר חזק, גופנית ונפשית.
"יש הרבה גורמים שמשפיעים על ההתמודדות עם המחלה. אתה לומד איך לנהל את הרגשות והתחושות שלך. מה שבאמת קובע זו התשוקה שלך. חשוב לשמור על גישה חיובית ולדעת להיעזר על ידי הסביבה הקרובה שלך. חשוב מאוד גם למצוא רופא שאתה סומך עליו, אחד שיידע לתת לך עצה טובה.
"בעולם הספורט, אין שום דבר בטוח. אתה קם בבוקר, מתאמץ להיות הכי טוב שאתה יכול להיות, ומנסה לא להישבר גם אחרי משחק רע. אתה נדרש ללמוד את הפנימיות שבך.
"אני עדיין זוכר את הרגע שבו הודיעו לי על האבחנה. לא אשכח את זה לעולם. למזלי, היו לצידי רופאים נהדרים ביוון. אני מודה להם על האבחנה ועל האופן שבו אני צריך לטפל בה. הדבר הראשון שהבנתי הוא שיש לי מעט מאוד ידע. הם נתנו לי את כל המידע האפשרי על המחלה, ועזרו לי להתמודד עם זה.
"הכדורסל היה כל חיי. זה נכון גם היום, אבל באופן אחר. עמדתי על הקווים במשך 30 שנה, ועכשיו אני לא מסוגל לעשות את זה יותר. פרשתי. להיות מאמן פירושו לזוז כל הזמן ממקום למקום, ואין לי את היכולת הזו כרגע. זה קשה, אבל בחרתי להתמודד. אני יכול להמשיך לתרום לעולם הכדורסל - כמנהל, כיועץ, כמרצה. אני יודע לבנות קבוצה, להרכיב סגל, לפתח שחקנים. הכדורסל הוא לא רק להיות מאמן.
"חבריי ובני משפחתי תומכים בי בהחלטה הזו, וזה עוזר לי מאוד. יש לי סביבה תומכת, וזה אחד הדברים הכי חשובים להתמודדות עם כל מחלה. חשוב לשתף, לדבר, לא לפחד להיות פתוח. מי שמתמודד עם מחלה קשה, חייב לספוג כמה שיותר ידע.
"אני אפילו לא יודע מתי המחלה התחילה אצלי. הרופאים לא בטוחים, ויכול להיות שזה קרה לפני שלוש או ארבע שנים. עד מרץ בשנה שעברה, לא הרגשתי כלום. המחלה התגלתה אצלי בשלב מאוחר. ברור שזו היתה הפתעה גדולה, כי טרשת נפוצה אופיינית בגילים צעירים יותר. הרגשתי חולשה ברגליים ובגלל זה נותחתי. זה היה אמור לפתור את הבעיה, אבל אחרי שבעה או שמונה חדשים היא חזרה. לא הרגשתי שיפור של ממש, והכאבים רק הלכו והתחזקו. התקשיתי ללכת.
עוד בוואלה! ספורט
"הרבה פעמים שאלתי את עצמי, 'למה אני'? מהר מאוד הבנתי שזו מחשבה הרסנית. זה בזבוז של זמן ואנרגיה. גם אם אמצא תשובה לשאלה הזו, היא לא תעזור לי. זה לא חשוב.
"המסר שלי לאנשים אחרים שמתמודדים עם מחלות כרוניות הוא, אל תוותרו לעולם. זה לא יהיה קל, אבל אל תרימו ידיים. תעריכו את הדברים הטובים בחיים שלכם. לא קל לי. ממש לא קל. קשה לי להתנועע בחופשיות, אפילו בתוך הבית שלי. השרירים שלי מתעייפים מהר מאוד. אני נאבק כדי ללכת ולשחות, לשמור על אורח חיים ספורטיבי. אני שומר על סדר היום שהרופאים המליצו לי עליו, ומשתדל לראות את הטוב גם בתוך הקושי הגדול הזה".