1. "תן לי גול וזה נגמר", העריך שחקן במכבי תל אביב ערב המשחק. "גול בחצי הראשון. הם לא יחזרו מזה". לא מדובר בנבואה שהתגשמה או בביטחון עצמי מופרז. זה הסיפור של משחק העונה. כאן נעוץ הפער בין קבוצה שמאמינה בחוזקות שלה בצורה אבסולוטית לבין יריבה משותקת שרק מחכה שמשהו ישתבש. מכבי תל אביב עולה על מכבי חיפה מבחינה מקצועית, אבל בפן המנטלי, הפער הופך לתהומי. גדול בהרבה מ-12 נקודות. השתיים בכלל לא באותה ליגה מנטלית, ומכאן הדרך לאליפות בסימן קריאה הופכת קצרה בהרבה.
היה במשחק הזה משהו סופי. ולא שמכבי תל אביב באמת הייתה צריכה את זה, אבל היא קיבלה סוג של סגירת מעגל. אחרי 0:1 משער עצמי ו-3:4 משוגע, בא משחק שהראה את ההבדל האמיתי בין השתיים ושאחריו, גם הקנאים שבאוהדי מכבי חיפה לא ישאלו מה היה אם. אפילו האדום של נטע לביא, זה שאם היה משחק בסמי עופר, תרם לסופיות הזאת.
בשורה התחתונה, מכבי ת"א התייחסה למכבי חיפה כמו שהיא מתייחסת לאשדוד, קריית שמונה או נס ציונה. עשתה מה שצריך, חנקה את המשחק, לא אפשרה ליריבה אפילו חצי מצב (איום אחד למסגרת) ואז הבקיעה את השער-הורג-המשחק הקבוע שלה בדקות האחרונות.
מכבי חיפה - כשהיא פוגשת את מכבי תל אביב - מתייחסת לעצמה כאילו היא קבוצה מהפלייאוף התחתון. קפואה, מתבטלת, עומדת מנגד ומסתכלת על היריבה כמו ילד שמנסה לאזור אומץ ולדבר עם מלכת הכיתה - חושב, מזיע מתכונן ואז פולט שטויות מלחץ. היא דופקת בו מבט מזלזל של 'מה הוא רוצה ממני?', וממשיכה הלאה כאילו היה אוויר. הוא נשאר עם מבוכה שהופכת לו את הבטן. היא לא רואה אותו, היא לא מתייחסת אליו הוא הרי רק רצה לרגע לנשום איתה את אותו אוויר. הוא מנסה לקבור את הבושה. מסתכל לצדדים בתקווה שאף אחד לא קלט את הפדיחה. אבל כולם יודעים.
היא לא בליגה שלו.
2. ואז מרקו בלבול ירה אותם אחד אחרי השני. "קשה בלי הקהל", "הקורונה פגעה בנו", "יש חוסרים", "אין מחליף לנטע". ואחרי שהדגיש שלא מדובר בתירוצים, עבר למוד של סיכום עונה. "עשינו קפיצת מדרגה", "צוברים ניסיון במאבקי צמרת", "בהמשך הדרך נדע לנצח משחקים כאלה". עכשיו בואו נפרק את זה.
החלק הראשון הוא הנרטיב של מכבי חיפה. תירוצים במסווה וניהול לא נכון של הסגל. ההרכב הוא לא אישו במכבי ת"א כי ולאדן איביץ' ידע לשמור את כולם במתח ולשלוף אותם בעיתוי הנכון. כך הוא מקבל במאני טיים שני שערים ממתן חוזז, שהיה שחקן 20 ברוטציה.
במכבי חיפה, ההרכב, או יותר נכון מי שלא נמצא בו, הוא הכל. מקצועית, קרו הרבה דברים טובים העונה בירוק, אבל הפוקוס תמיד הלך לשלילי. למי שלא פוגע. למי שלא משחק. למי שעושה פרצופים על הספסל. בגדול, מכבי חיפה קיבלה הרבה ממעט שחקנים ספציפיים ומעט מהרבה שחקני משנה - בדיוק אלו שלקחו את מירב תשומת הלב. זה ניהול לא נכון של סגל וניווט לא נכון של הסיפור.
קחו את ירדן שועה מול אלירן עטר. כשאיביץ' הרגיש שהוא לא יכול להחזיר את השחקן לתלם ולקבל ממנו את מה שהוא דורש, הפרידה הייתה עניין של זמן. עטר ידע בתוך תוכו שאיביץ' לא ייתן שיישאר גם אם יצטרך לשלם כסף כדי להשלים את הפער. כך היה. עכשיו קחו את שועה. ההדלפות, הריבים, הפרצופים, ההאשמות. למה זה הסיפור המרכזי של מכבי חיפה העונה? אולי כי ככה קל יותר לברוח מהמציאות.
שועה ובלבול לא שונים במהותם. שניהם מתפקדים על תקן אמצעי לשחרור לחצים. לפעמים נראה שבלבול הוא השעיר לעזאזל המושלם והוא אכן סופג את רוב האש. יש הרבה שאלות קשות בנוגע לעונה - די מוצלחת יש לומר - של מכבי חיפה. שאלות על זרים צעירים שלא קיבלו צ'אנס, על עמדות שלא כוסו כמו שצריך. חלקן קשורות למאמן, אבל בשורה התחתונה, מכבי חיפה כמערכת מצאה את עצמה במקום שהיא לא האמינה שתהיה בו ואז עשתה את מה שהיא יודעת לעשות הכי טוב - מצאה מישהו להאשים.
עמוק בפנים, בלבול יודע את האמת. החלק השני של הדברים שלו היה, לשם שינוי, חף מקלישאות. מכבי חיפה עשתה כמה צעדים נחוצים. היא התמודדה. היא בנתה שלד. היא כבר לא צריכה להרוס ולבנות וחוזר חלילה. היא כן צריכה להשתחרר ממחסום מכבי תל אביב. ניצחון אחד מ-27 מפגשי הליגה האחרונים, זה נתון רע ביחס לשני מועדונים גדולים.
זוכרים איך נולדה האליפות הראשונה של באר שבע בעידן ברק בכר? ב-1:2 ששבר את מחסום בלומפילד. ואיך הפכה מכבי תל אביב את היוצרות? ב-0:1 על פניו זניח במשחק ההכתרה בטרנר. הנה, מכבי חיפה, מטרה למפגש הבא.
3. דן - מפלצת שורפת שטחים שנמצא בכל מקום במגרש ומשחק כמו שלושה שחקנים - גלזר אולי הכריע את המירוץ לתואר שחקן העונה. כן, אפשר להיות בנאליים וללכת עם יונתן כהן והמספרים הנהדרים, אבל בואו, שבעה שערי חובה ב-28 משחקים, 23 משחקים עם שער נקי - זה מחייב לחשוב טיפה אחרת. גלזר וגם כהן יכולים להוות עוד הבדל בהתנהלות בין המועדונים. שניהם עברו מקבוצת הבת הלא רשמית להשאלה בליגת העל והפכו לשחקנים בולטים. מכבי חיפה קיבלה מעט מדי משחקני בית שיצאו להשאלה וחזרו.
כמו שענייני הפייר פליי האיצו את הצ'אנס לגלזר, כהן וחבריהם, הקורונה תביא לשינוי מדיניות כללי. המשכורות יקוצצו, דמי ההעברה ייחתכו, המאבק יעבור לשחקנים צעירים מאוד. קבוצות ילמדו לחיות ממה שיש להן ולחפש מציאות. זה כנראה אומר ששחקנים כמו גלזר לא יצטרכו לחכות עד גיל 22-23 כדי לקבל הזדמנות גם בגדולות. בהסתכלות כללית, זה טוב ונכון לכדורגל הישראלי. תהיה שחקן משמעותי בגיל יותר צעיר, תיאורטית הצ'אנס שלך לצאת לליגה גדולה יותר יגדל.
הקורונה כפתה כאן מציאות כלכלית שמחייבת שינוי מדיניות. בית"ר ת"א פלוס תוספות הוכחה כפרויקט חיובי, אבל הגיע הזמן לקרוא לילד בשמו - מכבי תל אביב ב'. חוקי, רשמי ונקי. צעירים צריכים מסגרת תחרותית והליגה לנוער לא תמיד כזאת. מועדון צריך לקבל את הפריבילגיה לשלוט ולנהל את העתודה שלו ולא רק דרך קבוצת הנוער. הכדורגל הישראלי ירוויח אם מורשת הקורונה שלו תהיה שהליגה הלאומית תתמלא בקבוצות ב' לגיטימיות.
4. הנה דעה לא פופולרית. אוהד הכדורגל לא שונה מהבליין שהתגעגע לשתות בבר או הפודי שפנטז בבידוד על המסעדה האהובה עליו. אפשר להבין את מאות האדומים והצהובים שהגיעו למגרש גם בניגוד ההנחיות כי זה חזק מהם. אפשר גם לוותר על הודעות ההיסטריה. די, שבענו מפטרונות, מאיומי "אם לא תאכל, יבוא שוטר", מכתבים שיצאו אל השטח כדי לשאול: "אדוני , למה אתה בלי מסיכה?", ומסרטוני סלבס לא שומרים על ריחוק. גם השיימינג מבלומפילד השבוע היה מיותר.
הנה מחשבה. במקום לאיים ולהטיף, במקום להפחיד שהנה יבוא הזאב הגדול והרע גרוטו ויסגור פה השאלטר, אפשר לתת לאוהדים פתרונות צפייה בהתאם להנחיות כמו מתחמי אוהדים בשטח גדול. לא חסרות דוגמאות מהעולם. אגב העולם, שם בניגוד לעם השיימינג, דווקא אהבו את תמונות החגיגה מבלומפילד. כי מה הן בסך הכל מסמלות? חודשים של תסכול שמתפרצים החוצה. אהבה לקבוצה שלך (ושנאה ספורטיבית ליריבה). זה באמת כל כך גרוע?