שבועיים לא קלים עברו על מרקו בלבול: ההפסד בטדי, הניצחון הדחוק על חדרה, השריפה של עוואד באינסטגרם, הפציעה של ליו שהפכה מעשית את ינואר כחודש ללא חיזוק, דילמת הצהובים של נטע לביא, עונש הרדיוס שנקבע למשחק הליגה מול הפועל באר שבע. מכבי חיפה עוברת את העונה הטובה ביותר שלה מאז 2010/11, אבל בלבול תמיד על הגריל של התקשורת המקומית והארצית (כן, גם פה). טעות קטנה אחת ומשפדים אותו, מזכירים לו שזמנו קצוב. אומרים שלהצלחה אבות רבים, אבל הכישלון הוא יתום. זה נכון גם במקרה של בלבול, רק שבהצלחות אף פעם לא סופרים אותו כאחד האבות. את הכישלונות דווקא ששים למנות לו.
יש בקרב אוהדי מכבי חיפה קונצנזוס לא ברור, לפיו עם מאמן אחר היא הייתה מוציאה יותר. עם מי בדיוק? ומתי לאחרונה זה קרה? אז הפרשנים נובחים והשיירה עוברת. הניצחון באשדוד הושג בזכות צ'ארון שרי, שחקן שגילה לאחרונה ירידה גדולה ביכולת, אבל המשיך לקבל קרדיט, בדיוק כמו יונתן כהן במכבי תל אביב. את איביץ' לא תוקפים (ובצדק, כן?), אבל לבלבול אין מושג. מה לעשות, לפעמים מאמנים רואים ויודעים יותר ממה שאנחנו רואים ביציע, למשל, שווילדסחוט לא יכול היה להמשיך גם אם הקהל מאוד רצה שימשיך.
העונה של מכבי חיפה נמצאת מדי שבוע בסכנת הכחדה. אם מכבי תל אביב תנצח בדרבי, הפער ממנה יעמוד על 6 נקודות, עדיין בר השגה אבל שביר. כל הפרש מעל שני משחקים די יסגור את הסיפור ובזה הירוקים נלחמים כרגע. בואו נניח לתרחישים ונסתכל על המצב כאן ועכשיו: עם רוטציה צרה להחריד, יש למכבי חיפה 73.3 אחוזי הצלחה. אולי לא מספיק טוב לאליפות, מספיק קרוב כדי לתת ולו חלק מהקרדיט למאמן.
דחקה שנטמעה ונשחקה מהר היא הביטוי "זה מרקו", שבא לתאר את האפאטיות המוגזמת שלו. לפעמים יש סיטואציות שבהן צריך "זה מרקו" אחד שפשוט יסתובב בין קולות הנפץ של שדה הקרב, יידע לסנן את רעשי הרקע ויעשה את הדברים שאחרים היו מפחדים לעשות או מעניקים להם משמעות אחרת. הכריזמה שלו אולי לא מהגבוהות, אבל מכבי חיפה הבקיעה, בפער, הכי הרבה העונה ומצליחה לתת פייט לאחת מהקבוצות הדומיננטיות בהיסטוריה של ליגת העל. וזה בהחלט מרקו.
בעוד משה חוגג מתבחבש עם הארכת החוזה של רוני לוי, מהכיוון של יעקב שחר אין ציוץ או רחשי לב. הוא לא מדבר על הארכת חוזה לבלבול, הוא לא פוזל לכיוון של ברק בכר. הבוס לא מרוצה מהסיפור עם שועה, אבל גם לא נובר בו, שומר את הקלפים צמוד לחזה. בלבול כבר הוכיח שהוא ראוי לאמן את מכבי חיפה. מה התוכניות של שחר לגבי זה? רק הוא יודע.
בבית: 6 ניצחונות, הפרש שערים 13:14, 20 נקודות.
בחוץ: 8 ניצחונות, הפרש שערים 11:26, 26 נקודות.
אומרים על סטטיסטיקה שהיא מתיישרת. במציאות, הרבה פעמים היא מתיישרת בעיקר מהעמדה של מי שמנתח אותה. אם מישהו מציג לכם טיעון ומגבה אותו בסטטיסטיקה, מיד חפשו את הנתון שהוא החסיר, לא אחת תמצאו לפחות מרכיב אחד שיטה אותה לטובתכם. אבל יש סטטיסטיקות מוחלטות, כמו זו שהוצגה פה למעלה. עם המספרים של בית"ר ירושלים העונה אי אפשר להתווכח. היא יותר טובה מחוץ לטדי מאשר בטדי. יותר טובה ברמה של שני ניצחונות ו-14 שערי זכות. אם נפרק את זה עוד קצת, נגלה שבבית אין לבית"ר אף ניצחון בהפרש של מעל לשני שערים. ה-1:4 על הפועל חדרה היה המשחק הרביעי העונה (והשני בנתניה) שבו הביסה בחוץ.
אז אם עדיין מישהו שואל, וכנראה שאף אחד לא באמת שואל אבל בכל זאת - כן, יש לבית"ר בעיות בבית. זה לא מתחיל ונגמר בתוצאות - זה מתבטא בגישה, בתמיכה של הקהל בחוץ לעומת חוסר הסבלנות והלחץ בטדי. ביקום מקביל בית"ר ירושלים משחקת מול הפועל תל אביב ביום שני האחרון בבלומפילד ומנצחת 0:3, אולי 0:4, עם או בלי ראש הממשלה ביציע.
אל תפספס
בית"ר ירושלים תמיד הייתה מועדון מוטרף. בטירוף הזה יש גם הרבה דברים טובים, שהראשי שבהם הוא ה-DNA ההתקפי. בית"ר לא יכולה לחיות על ניצחונות של 0:1 ו-1:2, הקהל שלה מתעב בונקרים. בקבוצה של היום יש שלושה שחקנים שמבינים את המועדון, שגדלו בו ומכירים את ההיסטוריה ואת כל רמות הלחץ בו: דן איינבינדר, אופיר קריאף ועידן ורד. קריאף שחקן רוטציה, איינבינדר מושבת כבר שבועיים, ורד רק חזר לפעילות לפני פחות מחודש. עד המשחק עם חדרה הוא לא קיבל יותר מרבע שעה על המגרש, אתמול כבר רשם 36 דקות והאפקט היה מידי. באופן סמלי, ורד היה זה שהעלה מ-1:2 ל-1:4. הוא האיש שהפך את הניצחון לתבוסה.
בניגוד לקבוצות אחרות שמסתמכות על כאלה שחוזרים מפציעה בתור "החיזוק שלנו בינואר" (שיעול, מכבי תל אביב, שיעול), ורד הוא אכן תגבור מבית, אבל הוא מצטרף לשני שחקנים יצירתיים אחרים שכן הגיעו מבחוץ - אלירן עטר וחנן ממן. עם ליוואי גרסיה שצפוי לחזור מפציעה בקרוב, לבית"ר יש את הקישור ההתקפי הכי יצירתי וכיפי בליגה היום. תוסיפו את מקס גרצ'קין, שעושה קפיצת מדרגה מטורפת בחודשים האחרונים, ואת שי קונסטנטין, ויש לכם איום לתפארת. הבעיה היא שלכל המסה הזאת אין עומק בעמדת החלוץ (איזו טעות זו הייתה לשחרר את וארן), וכל עוד ורדאסקה ממשיך לעשות שטויות ברחבה, גם על ההגנה אי אפשר באמת לסמוך.
אז מה הלאה? כנראה שנקבל מבית"ר עוד מאותו דבר - דבש ועוקץ, יום שבו ורד ועטר משחילים צמד ויום שבו אף כדור לא מוצא את המסגרת. אם חוגג רוצה להמשיך במיזמים שלו, ואל תשאלו איזה מהם כי כבר איבדנו מעקב, בית"ר צריכה למצוא את המוצר שהכי חסר לה היום: יציבות. אולי הנוכחות של ורד על המגרש תעזור לספק לה אותה.
הגיגים לסיום
- דני עמוס עשה אתמול משהו היסטורי: הוא הפך לכדורגלן הישראלי הראשון אי פעם, ככל שזכור בתודעה לפחות, שמגן על זכויות הלהט"בים. שירת "XX ההומו" רצה באצטדיוני הכדורגל פחות או יותר מאז קום המדינה, ועכשיו נשמע, סופסוף, הקול שמוקיע אותה. לא צריך ללכת יותר מדי רחוק כדי להבין כמה הבעיה חמורה, מספיק רק להסתכל על תגובות הטוקבקיסטים.
- אם בני יהודה תנצח הערב את הפועל רעננה, צפויים לנו שני משחקי ראש בראש כבדים במחזור הסיום: בני יהודה מול הפועל חיפה והפועל תל אביב נגד חדרה. הקרב על הפלייאוף צובר פתאום תנופה. ואגב, תרשו לי להמר שחדרה לא תהיה שם הפעם.
- בשנה שעברה שרון מימר פספס ברגע האחרון את הפלייאוף העליון כשהיה עם הפועל חיפה. השנה הוא עלול לאבד את המקום שלו בפלייאוף העליון לאותה הפועל חיפה. אם אין לכם מושג מה לעשות עם הנתון הזה, דעו שגם לי אין.