בווידאו: נבחרי חצי העונה שלנו, כולל ג'ה מוראנט
זו השנה השנייה ברציפות שלפני פתיחת העונה מדברים במערב על 14 קבוצות שמסוגלות להגיע לפלייאוף ורק אחת חלשה באמת. זו השנה השנייה ברציפות בה הקבוצה ה-15 במערב מתבררת כהפתעת העונה הגדולה ביותר. בשנה שעברה זו הייתה סקרמנטו, שהתבררה כחבורה צעירה ומלהיבה שמשחקת בקצב רצחני ונראית בשלה מהר מהצפוי. השנה זוהי ממפיס שעושה בדיוק אותו דבר. הגריזליס פתחו את העונה באופן צפוי, ניצחו שישה מ-22 המשחקים הראשונים שלהם, אך ב-20 המשחקים האחרונים המגמה התהפכה לחלוטין והם עומדים בהם על מאזן חיובי של 6:14. שבעה ניצחונות רצופים הקפיצו את ממפיס למקום השמיני במערב באמצע העונה, לפני קבוצות כמו סן אנטוניו ופורטלנד.
אמרנו ממפיס, אמרנו ג'ה מוראנט. ילד הפלא החדש מקבל את מירב תשומת הלב סביב הפריצה של הדובונים, ובצדק. רוקי העונה (אפשר כבר להכריז על התואר) הוא חתול מפלצת אמיתי, שחקן עם צעד ראשון קטלני ויכולת ריחוף נדירה, סוג האתלטיות שמייצרת רגעים עוצרי נשימה על בסיס יום-יומי. יש משהו מיוחד בשחקנים נמוכים שמתעופפים גבוה ומסוגלים להטביע מעל לסנטרים הגבוהים ביותר, ומוראנט, 1.90 מטר ביום מוצלח, עושה זאת בקלילות כמעט חסרת תקדים לשחקן בגובה הזה. יכולת הריחוף והאומץ לתקוף כל שחקן מבטלים את מה שאמור היה להיות החיסרון המרכזי שלו.
אבל מוראנט הוא הרבה מעבר למכונת היי-לייטים. הוא הסתפק בחודש התאקלמות, עבר פציעה של שבועיים ומאז שחזר הוא נראה כמו רכז בכיר. לא בהתהוות, כבר עכשיו. זה ממש לא מקרי שהתקופה הטובה של ממפיס החלה בדיוק כשהוא חזר מהפציעה. רמת קבלת ההחלטות שלו מרשימה מאוד לא רק ביחס לרוקי, והיא רק הולכת ומשתפרת. כל יום המשחק נהיה יותר ויותר איטי עבורו. הוא פועל כל כך מהר וקורא את המגרש כל כך בנינוחות תוך כדי כך, עד שנדמה שכוח העל שלו הוא היכולת לגרום לשאר השחקנים לעבור להילוך איטי.
ג'ה לא סתם שועט לסל, הוא בוחר בקפידה את ההזדמנויות הנכונות, מזהה רגעי רפיון של השומר האישי שלו ושל ההגנה הקבוצתית, מזהה נתיבי חדירה שנפתחו לרגע. הוא משתמש בשהייה הנדירה שלו באוויר כדי לשנות החלטות של מסירה תוך כדי ניתור בהתאם לתנועה של שחקני ההגנה. תוך כדי חדירה הוא יודע למסור גם פנימה להאלי-הופ וגם החוצה לשלשה, הוא גם מבין מתי השלב הנכון למסור בכל סיטואציה. ההטעיות שלו הן מהסוג שמצליחות באמת לבלבל את שחקני ההגנה, הוא צופה את התגובות שלהם ונמצא צעד אחד לפניהם.
הנתון המרשים ביותר של מוראנט עד כה הוא 49.4 אחוזים מהשדה, כולל 53.4 אחוזים ב-19 המשחקים בהם שיחק בתקופה הטובה. זה נתון נדיר מאוד לשחקן חוץ רוקי דומיננטי, בטח בחצי הראשון של העונה שלו. הנתון הזה מעיד על בחירת זריקות מרשימה מאוד, גם מבחינת קריאת המשחק וגם מבחינת המודעות העצמית שלו למתי הוא חם ומתי לא. בדרך כלל הוא חם ברגעים החשובים. ג'ה מדורג רביעי בליגה בנקודות ברבע האחרון עם 7.6 כאלה, אותן הוא קולע ב-54.7 אחוזים מהשדה. כדי להבין את משמעות הנתון, אציין שמקדימים אותו ג'יימס הארדן, טריי יאנג ויאניס אנטטוקומפו, ומיד אחריו ברשימה נמצאים לברון ג'יימס, קיירי אירווינג וקוואי לאונרד.
כמובן, מוקדם מאוד לדבר על מוראנט כ-MVP עתידי, יש לו עוד משוכות רבות, מקצועיות ומנטליות, לעבור לפני שהוא יתקרב לשם. אך אם רוצים לדמיין את האפשרות הטובה ביותר עבורו, ניתן לחשוב על גרסה מעט מלוטשת יותר של דרק רוז הצעיר, שזכה ב-MVP בשלב מוקדם מאוד בקריירה. יש לו פוטנציאל להתפתח לחודר ומסיים ברמה החריגה שרוז הגיעה אליה כבר בעונה השלישית שלו בליגה, וראיית המשחק והקליעה שלו מבחוץ טובות יותר משל רוז הצעיר.
בזמן שהרוקי הנפלא מקבל את מירב תשומת הלב, ממפיס היא הרבה יותר משחקן אחד. בחמישייה שלה יש משהו נכון, כל שחקן נראה שייך בדיוק לעמדה שלו. דילון ברוקס מתפתח להיות שוטינג גארד איכותי: יוצר משני עם זריקה נקייה, עלייה גבוהה לקליעה, יכולת לעלות לשלשה מכדרור והגנה אישית טובה. ג'יי קראודר הוותיק מצא קבוצה נוספת בה הוא מספק קשיחות, מנהיגות והגנה, גם כשהקליעה באה והולכת. שחקן השנה השנייה ג'ארן ג'קסון ג'וניור (טריפל J) מספק את אחד השילובים המבוקשים בליגה משחקני פנים: קליעה מבחוץ והגנה על הטבעת. הוא זורק בלי היסוס ומסוגל לעלות לקליעה מתנועה, ב-20 המשחקים האחרונים הוא קלע 3.2 שלשות למשחק ב-42.9 אחוזים. בהגנה הוא חוסם בתקופה הזאת 1.7 זריקות ונייד מספיק כדי להתמודד עם שחקני חוץ. יונאס ולנצ'יונאס הוא סנטר קלאסי שמשתפר עוד קצת כל שנה, בעיקר בתזמון ההגנתי וביכולת לשחק דקות משמעותיות.
הספסל של הגריזליס לא נראה מלהיב במבט ראשון, אבל יש בו כמה שחקנים מעניינים. ברנדון קלארק הוא רוקי מיוחד נוסף. הוא בגובה של שחקן חוץ (2.03 מטר), יש לו ידיים נהדרות, יכולת הובלת כדור, קליעה סבירה מבחוץ ויכולת מסירה לא רעה, ובכל זאת הוא שחקן פנים. הוא חי בצבע, קולע באחוזים מצוינים באיזור הטבעת ובעיקר באיזור של הצבע הרחוק מהטבעת (ה-non restricted). מהטווח הלא פשוט הזה קלארק קולע ב-61.4 אחוזים, האחוז הגבוה בליגה (לשחקנים עם לפחות שתי זריקות כאלה למשחק) כשהיחיד שמתקרב אליו הוא ניקולה יוקיץ'. עוד ראויים לציון על הספסל דאנטוני מלטון, מומחה הגנה שמוביל כדור ויש לו את הנט רייטינג הטוב בקבוצה, גרייסון אלן שתמיד מוצא דרכים להיות אפקטיבי והרכז המחליף טיוס ג'ונס שיש לו יחס אסיסטים/איבודים נפלא.
עוד בוואלה! ספורט
הנתון הבולט ביותר של השחקנים שהוזכרו בשתי הפסקאות האחרונות הוא הגיל שלהם. יחד עם מוראנט מדובר בתשעה שחקנים, ורק שניים מהם מעל גיל 24. מוראנט וטריפל J בני 20, מלטון בן 21, ברוקס, קלארק וג'ונס בני 23 ואלן בן 24. אליהם ניתן להוסיף את ולנצ'יונאס בן ה-27, שצעיר מספיק כדי להתאים לתוכניות העתידיות ונראה שמצא לעצמו בית בממפיס. קראודר הוא היחיד שלא אמור להיות בתוכניות העתידיות. כולם חתומים לפחות לעוד שנתיים פרט לברוקס ומלטון, שיהפכו לשחקנים חופשיים מוגבלים בקיץ וממפיס אמורה להיות מסוגלת להשאיר אותם במחירים סבירים. זו חבורה שתוכל לגדול ביחד לאורך כמה שנים טובות, ולא בטוח שתזדקק ליותר מדי חיזוק מבחוץ כדי להפוך לקבוצה איכותית תוך כמה שנים.
את ניצני הקבוצה האיכותית שתוכל להיות אנו רואים בחודש האחרון. ב-20 המשחקים האחרונים ממפיס מדורגת רביעית בליגה ביעילות התקפית, וזה קורה בזכות איזון יפה בין מספר שחקנים, אחוזי קליעה גבוהים מכל הטווחים ובעיקר הרבה מאוד זריקות נוחות. ממפיס מובילה את הליגה באסיסטים למשחק, כאשר ב-20 המשחקים האחרונים מדובר כבר ב-29.9 אסיסטים למשחק, נתון נדיר מאוד (במילניום הנוכחי רק גולדן סטייט של חמש השנים האחרונות עברה את רף 28 האסיסטים למשחק). בתקופה הזו ממפיס מובילה את הליגה גם בנתון של אחוז הסלים מאסיסטים ומדורגת שנייה באחוז קליעה משוקלל.
מה שאומר שהגיע הזמן לדבר על אחד האנשים האלמוניים בליגה: טיילור ג'נקינס. המאמן של ממפיס, שהגיע לגריזליס לאחר כמה שנים כעוזר של מייק בודנהולזר באטלנטה ומילווקי, בסך הכל בן 35, צעיר יותר מאנדרה איגודלה שעל הנייר נמצא בסגל שלו. אך הוא הספיק לקחת חלק בשתי קבוצות איכותיות וללמוד מאחד מבכירי המאמנים בליגה. בשנה האחרונה היה לו חלק בבניית סגנון אפקטיבי סביב היכולות הייחודיות של יאניס, ולממפיס הוא הגיע במטרה למצוא את הסגנון הנכון עבור ג'ה מוראנט.
אחד היתרונות הגדולים של מוראנט, שמבדיל אותו מרכזים דומיננטיים אחרים, הוא שהוא אוהב לעבוד גם ללא הכדור. הוא כל הזמן נמצא בתנועה, חותך ללא כדור לסל ואפקטיבי מאוד במצבים בהם הוא יוצא מחסימות ומקבל את הכדור כשהוא כבר בתנועה, עם תנופה. מכיוון שג'ה מוקף בשחקנים עם יכולות מגוונות, כמעט כולם עם יכולת מסירה טובה וכולם זורקים גם מבחוץ, ג'נקינס פיתח סגנון שכולל הרבה מאוד חדירה והוצאה וחסימות לקלעים. ההתקפה של ממפיס ממעטת מאוד להיתקע כי כולם רשאים לבצע פעולות עם הכדור, כולם אקטיביים ללא הכדור ונדיר ששחקן כופה זריקה קשה לא בסוף שעון. התוצאה היא התקפה שזורמת בהרמוניה שלא אמורה לקרות בקבוצה צעירה כל כך עם כוכב רוקי.
מפתה להכריז על ממפיס כקבוצת העתיד, אבל ההגדרה הזאת נזרקת לאוויר מהר מדי בימינו. לשם ההיסוס, כדאי לחזור אל פסקת הפתיחה של הכתבה. בשנה שעברה סקרמנטו הייתה בעמדה דומה לזו של ממפיס כיום, דיארון פוקס קיבל שבחים מהסוג שמוראנט מקבל כרגע, אך מאז הקבוצה נתקעה ופוקס דורך במקום.
אבל יש לא מעט סימנים לכך שבממפיס מתפתח משהו מיוחד יותר. קודם כל בזכות הכוכב: למוראנט יש את האקס פקטור, הדבר הזה שקשה להסביר שנותן תחושה שהוא בדרך להיות הדבר האמיתי. בזמן שסקרמנטו התבססה על לא מעט שחקנים וותיקים יותר והתקשתה לשלב את כוכב המשנה שלה, בממפיס שחקני המפתח הם הילדים וחלוקת התפקידים ביניהם ברורה, נראה שלכל אחד נוח בתפקיד שלו כרגע. ג'נקינס מגבש לקבוצה זהות התקפית שתוכל להפוך אותה להתקפת טופ 5 לאורך שנים. בהגנה יש עוד הרבה עבודה, אך מדובר בסגל עמוס בגובה, אתלטיות וכישרון הגנתי.
רוב הסיכויים הם שהגריזליס לא ישמרו על המקום השמיני. 11 מ-16 המשחקים הקרובים שלהם יהיו בחוץ, החודש האחרון של העונה יהיה קשה מאוד, הרבה מאוד קבוצות נושפות בעורפם וקבוצות צעירות נוטות לחוסר יציבות. אך מדובר בקבוצה שנמצאת בתחילת תהליך בנייה. לפני שנה מארק גאסול ומייק קונלי עוד שיחקו בקבוצה, ובמצבים כאלה מה שחשוב זה הפוטנציאל שבא לידי ביטוי בתקופות הטובות. והתקופה הטובה של ממפיס היא מהסוג המבטיח במיוחד.