ההיגיון בשיגעון: מסקנות ממשחק העונה ומההתפטרות של ברק בכר

כולם מדברים על המנצחים, כולם מדברים על יונתן כהן (ופחות על הבישול העצום של דולב חזיזה), כולם מדברים על ווינריות ועל איביץ' - בואו נדבר רגע על מרקו בלבול. ונתחיל מהסוף.

לאחר הניצחון על הפועל חיפה פרסם כאן שלמה וייס כי נטע לביא ביקש לקבל אדום מכוון בדרבי כדי לא להחמיץ את המפגש עם מכבי תל אביב. בלבול סירב בתואנה שזה לא ספורטיבי. אמש, רגע אחרי ההפסד הכואב, נעמד מול המצלמות והודה "מכבי תל אביב ניצחה בצדק". כמה מאמנים היו שוללים משחקן את האפשרות לקבל אדום במשחק שכבר הוכרע כדי להבטיח השתתפות במשחק הכי חשוב של העונה? על זה אפשר להתווכח. כמה מאמנים היו מודים שליריבה הגיע לנצח רגע אחרי קאמבק כל כך גדול? לא יותר מדי, כנראה שאף אחד.

בלבול זכר, אפילו בלהט האירועים, את השעה הראשונה של המשחק. הרי במשך 60 דקות ראינו שליטה ברורה של מכבי תל אביב וכבר היינו מוכנים להכרזה על הפערים העצומים בין שתי הקבוצות, ואז פתאום הכול התהפך. די מדהים שאפילו אחרי משחק כזה, שבו מוחמד עוואד היה קרוב לשער ניצחון לא פחות מיונתן כהן, השורה התחתונה לא מרמה. מכבי תל אביב, כמו שרמז בלבול בדבריו, היא פשוט קבוצה טובה יותר, מאוזנת יותר, עמוקה יותר ובעיקר מנוסה יותר.

כשאתה מפסיד 4:3 אתה נשאר עם המחמאות. זה החלק העצוב בעניין, להיות הצד שמדברים עליו כשחקן המשנה בהצגה. מכבי חיפה היא קבוצה מופרעת, והכיף הזה שראינו אתמול הושג בעיקר בזכות היותה מאוד לא צפויה. שני שערים בשתי דקות מול ההגנה הכי טובה בארץ? את זה רק חבורה כל כך אקספלוסיבית יכולה להשיג. כדי לחזור לתפקיד ראשי מכבי חיפה תצטרך להיות יותר מסודרת ופחות קפריזית, אם כי יש להודות: כצופה, בין שיטתיות מובנית ומשמימה לאקדוחנות של המערב הפרוע תמיד עדיף להיתקל באופציה השנייה. את הניצחון מכבי תל אביב קצרה בזכות, אבל הדרך שבה הוא הושג שייכת בעיקר למכבי חיפה.

הלך הרוח במכבי חיפה הוא שעם לביא הכול היה נראה אחרת. יכול להיות, לעולם לא נדע, אבל אל לו למועדון לתלות הפסד בשחקן אחד של הקבוצה. בכל מקרה, אחרי תצוגת הנפל של ז'אנדו פוקס, בקבוצה מבינים כבר שהם צריכים להתחזק בקשר אחורי. פוקס, מצדו, קיבל את הצ'אנס שאולי ממילא לא היה להוט לקבל, הוא הרי מאוד רוצה לחזור לצרפת, והתוצאה בהתאם. לפי שעה נראה שזה היה משחקו האחרון בקבוצה.

בצד השני נצצה תופעה בשם אבי ריקן. יש משהו בריקן שגורם לך לתהות איך בעונה החמישית שלו במכבי תל אביב הוא עדיין נספר כשחקן הרכב, מדוע הוא כמעט לעולם לא ניזוק מההיררכיה. התשובה פשוטה: הסיבה לכך שריקן זוכה לכינוי "גרמני" לא נובעת רק מכך שהוא דובר את השפה בגלל העבר שלו בשוויץ, אלא משום שהוא אדם מחושב ושקול. ממרומי גילו, 31, הוא מסתכל מסביב ומבין שמכבי תל אביב היא המועדון שמתאים לו. ריקן יכול להיות שחקן הרכב קבוע לפחות ב-12 מ-14 הקבוצות בליגת העל, אבל הוא מעדיף את הסדר הארגוני ואת העובדה שהלחץ לא עליו. הוא, בניגוד לפוקס, לקח את הצ'אנס בשתי הרגליים.

בתודעה התקבעה נקודת הפתיחה של הערב המטורף הזה באירוע הגננות המוזר לפני פתיחתו (היה כבר אוהד מכבי חיפה שנתן את הכותרת המבריקה "מפוח נפש"), אבל במציאות הוא החל קצת יותר מ-200 ק"מ משם, עם פרידה לאקונית להחריד של ברק בכר מהפועל באר שבע.

בפברואר 2017 קלאודיו ראניירי פוטר מלסטר. הבעייתיות במהלך הזה הייתה מוסרית, הרי פחות מעשרה חודשים לפני כן השועלים של ראניירי זכו באליפות המדהימה בתולדות הפרמיירליג. אלא שמקצועית השיקול היה נכון. לסטר לא תפקדה, הייתה בסכנת ירידה ומורשת העונה הסנסציונית עמדה להישטף בכישלון עצום. בקרב מול המוסר והצדק השיקולים המקצועיים תמיד ינצחו.

ברק בכר לא לקח אליפות לפני עשרה חודשים אלא לפני עשרים. הוא גם לא פוטר אלא בחר ללכת. לכאורה, מקרה שונה מזה של ראניירי, אבל תחושת החמצמצות דומה. ההודעה של באר שבע הייתה "איחלתי לחייל הצלחה בהמשך דרכו", מאוד לאקוני ומנוכר, אולי גם מופתע. בכר עצמו הגיב על העזיבה אונליין באמצעות סוכנו דודו דהאן. ועדיין, אם מתעלמים מרעשי הרקע המהלך הזה היה נכון מבחינת כל הצדדים. המאמן מיצה והיה צריך לעזוב, וטוב שעשה זאת מרצונו. הגיע הזמן להתקדם.

בחוגי האוהדים נרשם עצב גדול. הפועל באר שבע שיחקה נורא השנה, כולם יודעים שהמהלך היה בלתי נמנע, ועדיין מדובר בפעולה כואבת. על אוהדי ספורט אומרים שהם זוכרים רק מה שקרה אתמול, אבל בבאר שבע התמודדו בשבוע האחרון עם שתי פרידות קשות, ממאור מליקסון ומבכר, והראו שהם בכל זאת זוכרים. שלוש זכיות רצופות באליפות אחרי בצורת של 40 שנה הן לא משהו שמתפוגג סתם כך באוויר.

אם מליקסון היה הענף העיקרי שהוסר מעץ האליפויות של באר שבע, בכר הוא כבר השורש. החל מהבוקר, זו לא אותה הפועל באר שבע. זו תהיה קבוצה שונה של מאמן אחר, אחד שלא ליווה אותה מהימים הראשונים של טרנר. המאמן הזה, שבוודאי ימונה ביום-יומיים הקרובים, יצטרך להתמודד עם מועדון שהמטרה היחידה שלו היא זכייה בגביע ועם רוח ההישגים של המאמן הקודם. ככלל, לא סימפטי להגיע לקבוצה באמצע העונה, בדרך כלל אין לך מה להרוויח בטווח הקצר והבעיות שירשת עשויות ללוות אותך לקיץ, אבל כפי שמרקו בלבול כבר הוכיח השנה, גם על הקשיים האלה אפשר להתגבר.

לא פחות מעניין מעתידה של באר שבע הוא העתיד של בכר. התזמון של ההתפטרות בעייתי, מאחר שאין אופציות ממשיות שעומדות כרגע על השולחן. סביר להניח שהוא יחכה עד יוני כדי לבחון את האופציות העומדות לרשותו, זה נכון יותר מלחשב אפשרויות היפותטיות שכרגע לא ממש קיימות. בינתיים הוא יוכל לעשות מה שכנראה לא עשה כבר כמעט שנתיים - לישון טוב בלילה.