אין על מי לבנות: פרשת הדרכים של הפועל באר שבע

הדבר הכי עצוב בהפועל באר שבע אתמול לא היה המשחק מול מכבי חיפה, אלא התגובות שבאו אחריו. "לא הגיע לנו להפסיד והסטטיסטיקה מדברת בעד עצמה", אמר בן ביטון. "התוצאה קצת משקרת ומאכזבת, לא היינו כל כך רעים", טען ברק בכר.

זו רמת ניתוק גבוהה ביותר מהמציאות. הפועל באר שבע לא הייתה רעה - היא פשוט התבטלה, צל חיוור של הקבוצה שפעם, עד ממש לא מזמן, אי אפשר היה לנצח בטרנר. אולי אמש הייתה מראית עין של כמה דקות טובות במחצית הראשונה, אבל באר שבע של השבועות האחרונים נראית כמו קבוצת מקום 5-6 - לפעמים מנצחת את הקטנות, בדרך כלל נכנעת לגדולות, וכך היה גם הפעם, לא יותר מקבוצת אמצע טבלה משודרגת. כשאתה לא מצליח להבקיע אתה מגיע עם התירוצים והצידוקים, והכי קל, כמו בכר וביטון, לטעון שלא היית ראוי להפסד.

החזרה של מאור מליקסון למגרש אחרי שבעה חודשים לוותה במחיאות כפיים מוצדקות, אבל היא גם הייתה סגירת מעגל עצובה. מליקסון היה הפאזה השנייה בבנייה של באר שבע החדשה. הוא הגיע אליה עם ג'ון אוגו ב-2014, שנה אחרי אליניב ברדה ומאור בוזגלו ושנה לפני בן שהר. על המנהיגות שלו אפשר להתווכח, לא על היכולת או על המורשת. גם אם זו לא הייתה הכוונה המקורית וכמובן שלא באשמתו, בקונטקסט הזה, של פיגור 2:0 במשחק גמור, הכניסה שלו אתמול לא הייתה משמחת או מפיחה תקווה, היא פשוט נראתה כמו טקס קבורה עצוב למה שהייתה ונחשבה עד לזמן האחרון שושלת מפוארת.

גם אשתקד, עם מליקסון על המגרש ובלעדיו, היו להפועל באר שבע הרבה רגעי שפל. היא נראתה רע, לעתים קרובות רע עוד יותר מאתמול (ה-0:4 של מכבי תל אביב במחזור הסיום עדיין מהדהד). ועדיין, אז היו נסיבות מקלות - הקיץ הנורא עם טראומת אנסטיס ועזיבת וואקמה, העימותים עם אוגו ומיכאל אוחנה, הפרישה הזמנית של ברקת לפוליטיקה, ספיחי פרשת שיר צדק ובעיקר העובדה שאחרי שלושה תארי אליפות רצופים הקבוצה פשוט הייתה שבעה. באר שבע נפלה לבור עמוק שממנו, כך היה נראה, אפשר רק לעלות ואכן, בקיץ היא עשתה מהלכים שהעידו על כך שהיא בדרך הנכונה. היא באמת נראתה בדרך הזאת, עד שהגיע המשחק מול מכבי תל אביב. חודש נטו אחרי, לא כולל פגרה, הפער כבר עומד על 10 נקודות ואפשר להניח שהוא רק יגדל.

לפני פחות משבוע כתבתי פה שהמשחקים מול מכבי חיפה ובית"ר ירושלים הם ההזדמנות של הפועל באר שבע למצב את עצמה מחדש כקבוצה מספר 2 בארץ. על פי 90 הדקות אתמול, בדיעבד, המציאות מעולם לא הייתה רחוקה יותר. בין באר שבע למכבי חיפה יש כרגע שנות אור. הקבוצה של בלבול רחוקה מלהיות מושלמת, אלא שיש לה תשוקה ורעב. הפנים שלה מופנות כלפי מעלה, וכשהיא מסתכלת לשם היא רואה את באר שבע יורדת מהסולם כשפניה כלפי מטה.

זה לא כל ההבדל, אבל זה חלק גדול ממנו. באר שבע פשוט איבדה את הדרייב. זה לא שהקבוצות האורחות כבר לא מתרגשות מטרנר, זו הפועל באר שבע שלא מתרגשת ממה שהיה פעם בנק הנקודות הכי בטוח במזרח התיכון. הסיבה הראשונה לחידלון היא, כמובן, מקצועית. קשה להשיג שיפור אם האסלביינק מכדרר את עצמו למוות, שטקוס כבר לא מה שהיה ולואי טאהא עושה הכול כדי לברוח ממאבקי העלייה של הנבחרת ליורו. רק שיש פה יותר מזה. זה לא רק עניין של יכולת, זו גם ריקנות. בכר יכול לטעון שהקבוצה שלו שלטה והגיעה למצבים, אבל היא שידרה בעיקר חוסר רצון והתבטלה בפני מכבי חיפה.

מה הלאה? אפשר לסלוח על תקופה קשה ועל נחיתה כואבת למציאות, רק שהעתיד לא צופן טובות להפועל באר שבע. קבוצת הנוער במקום ה-9 (מתוך 16), נערים א' במקום ה-12 ונערים ב' במקום ה-11. רק לשם השוואה, מכבי תל אביב ומכבי חיפה, ששופכות כספים על המחלקות הצעירות, חולקות ביניהן את הפסגה בשלוש הליגות הללו ואף לא אחת מהן מדורגת מתחת למקום הרביעי. שני שחקני הבית המובילים של באר שבע, עמית ביטון ותומר יוספי, אפילו לא היו בסגל אתמול. גם בעידן הכסף הגדול, ההשקעה בנוער מחלחלת לבוגרים. בבאר שבע ידעו את זה ועדיין יודעים, אבל התוצר שצומח למטה לא מספיק טוב.

אפשר להטיל את האשמה בברק בכר, ברכש, בשחקנים המובילים של המועדון, אבל זה לא יעזור. 40 שנה הבדילו בין אליפות לאליפות. כדי לא לחזור על ההיסטוריה, באר שבע לא צריכה לתקן את ההווה. היא מחויבת לשפץ את העתיד שלה.