פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

        פחות זה יותר: מה עומד מאחורי המהפך של הסלטיקס בפתיחת העונה?

        דווקא אחרי קיץ בו נחלשה על הנייר, בוסטון הפכה מהקבוצה הכי מסוכסכת ב-NBA לאחת המחוברות שבה. עם מאמן שחזר לעמדת כוח ושורה של שחקנים איכותיים שעשו קפיצת מדרגה - לפתע גם אליפות לא נראית כמו מילה גסה

        פחות זה יותר: מה עומד מאחורי המהפך של הסלטיקס בפתיחת העונה?
        עריכת וידאו: ליר שפיגלר

        כמה קשה להסביר כימיה. בוסטון היא הקבוצה הלוהטת של פתיחת העונה, היא ניצחה עשרה משחקים רצופים ומובילה את המזרח, כאשר רק כדור שהתגלגל על הטבעת, עצר לשתות קפה, התלבט, קיים שימוע והחליט לזלוג החוצה הצליח לעצור אותה. בוסטון נראית כמו היפוך מוחלט מהקבוצה של העונה שעברה, למרות שמבחינה מקצועית היא הייתה אמורה להיות הרבה פחות טובה. גם אם נקזז את העזיבה של קיירי אירווינג בהצטרפות של קמבה ווקר, שמספק מספרים די דומים (באחוזים פחות טובים, אך עם יותר שלשות וזריקות עונשין), הסגל עדיין נחלש משמעותית. אל הורפורד, מרכוס מוריס, ארון ביינס וטרי רוז'יר עזבו, שלושת הראשונים נראים מצוין בקבוצות החדשות שלהם, והשחקן המשמעותי היחיד שהצטרף הוא אנס קאנטר שעוד לא נכנס לעניינים.

        ההבדל בין העונה החולפת לנוכחית טמון בדיוק בדברים שמי שלא נמצא באימונים ובראש של השחקנים לא יכול לדעת. אך ניתן להעלות השערות. ההסבר המיידי והפשוט ביותר הוא שניתן לסכם את ההבדל בשתי מילים: קיירי אירווינג. הנוכחות של כוכב בעייתי, מתבודד, שיוצר חוסר וודאות, לא איפשר לקבוצה להתחבר. מה שאולי ניתן לחיות איתו בסיטואציות אחרות, לא יכול לעבוד בקבוצה שה-DNA שלה מבוסס על חיבור בין שחקנים, קבוצתיות ולחימה חסרת פשרות.

        ברגע שקיירי הוחלף בשחקן שמתאים לרוח המועדון, זו חזרה להיות קבוצה של בראד סטיבנס. בוסטון השנה היא שוב קבוצה שמאמינה בשיטה שלה. ההתקפה מבוססת על הנעת כדור, חדירות והוצאות עד שמגיעים למצב זריקה טוב, ההגנה מתבססת על חילופים אוטומטיים ועל מוכנות של השחקנים להתמודד עם סיטואציות לא נוחות. בזמן שהמספרים של קיירי ושל קמבה נראים דומים, ההבדל ביניהם עצום בדיוק באופן בו הם משפיעים על הקבוצה. קמבה יודע לשחק בתוך השטף ויש לו את החוש להשתלט על המשחק בדיוק כשבוסטון זקוקה לכך, כשההתקפה נתקעת. בהגנה הוא נלחם בחילופים מול שחקנים גדולים ממנו ומקשה עליהם, ויודע גם לזהות את הרגעים הנכונים לחילוף רחוק מהכדור שמונע את המיס-מאץ', תחום בו בוסטון מצטיינת. הוא מצליח להיות גם חלק מהקבוצה וגם הכוכב שחורג מהשיטה ונותן את האקסטרה.

        קיירי אירווינג שחקן בוסטון סלטיקס (GettyImages)
        מאז שעזבת, הרבה השתנה כאן. לטובה. קיירי אירווינג (צילום: GettyImages)

        אבל כמעט אף פעם הסבר בודד לא יכול להכיל תופעה רחבה כל כך של שינוי. בהחלט ייתכן, למשל, שבוסטון התקשתה בעונה שעברה עם מעמד של פייבוריטית. כל ההצלחות של סטיבנס הגיעו מעמדה של אנדרדוג, גם במכללות וגם ב-NBA. הפלייאוף הנפלא לפני שנתיים היה עם קיירי וגורדון הייוורד פצועים, עם קבוצה שנחשבה לאנדרדוג בכל סיבוב ומצאה דרך לנצח משחקים כמעט ללא כלים התקפיים. זה מרחב המחיה הטבעי שלו, זו הסיטואציה בה השיטה שלו עובדת, יכול להיות שהיא פחות מתאימה לעבודה עם הכוכבים הגדולים שנדרשים כדי להתמודד ברצינות על אליפות.

        הסבר נוסף קשור לשיפור ביכולת האישית של רוב השחקנים המובילים בסגל: הייוורד, ג'ייסון טייטום, ג'יילן בראון ומרכוס סמארט. כאן כבר מדובר בשאלת ביצה ותרנגולת: האם הכימיה הטובה עוזרת לשחקנים למצות את היכולות שלהם או שהשדרוג ביכולות האישיות מאפשר למשחק הקבוצתי לזרום. במקום לנסות להכריע, יהיה נכון יותר לחבר בין שני החלקים: כל אחד מהארבעה עבר בשנים האחרונות תהליך אישי משמעותי, והסיטואציה המוצלחת מאפשרת להם להביא את התהליך למיצוי. השורה התחתונה היא שהשנה כל הארבעה נראים קרובים לגרסא הטובה ביותר שניתן לדמיין עבורם.

        אצל סמארט השיפור הוא הפשוט ביותר: הוא הפך לקלע שלשות איכותי. הוא קולע 2.8 שלשות למשחק ב-38.1 אחוזים, עלייה משמעותית גם בכמות וגם באחוזי הדיוק. סמארט, שהקליעה מבחוץ נחשבה לעקב האכילס שלו כשהוא הגיע לליגה, הפך לשחקן שעולה לזריקה מהר ובביטחון וממשיך לזרוק גם בימים לא טובים. כשמוסיפים ליכולת הקליעה יחס אסיסטים/איבודים מדהים (חמישה אסיסטים על 0.8 איבודים) ואת ההגנה הרצחנית המפורסמת על ארבע עמדות (מול מילווקי הוא פתח את המשחק כשומר של יאניס) מקבלים שחקן משלים מצוין.

        מרכוס סמארט, בוסטון סלטיקס, מול באדי הילד, סקרמנטו קינגס (AP)
        חתיכת קפיצת מדרגה. מרכוס סמארט (צילום: AP)

        ג'יילן בראון, לאחר שנה של דריכה במקום, ביצע את קפיצת המדרגה המיוחלת. הוא טוב יותר בהכל השנה. הוא רשם זינוק ביחס לעונה שעברה באחוזים מהשדה (מ-46.5 ל-51.1), באחוזי העונשין (מ-65.8 ל-78.4), בכמות זריקות העונשין (מ-2.7 ל-4.1), בריבאונד הגנה (מ-3.4 ל-6.2) ובאסיסטים (מ-1.4 ל-2.2). אם לפני שנה הוא היה מסוגל בעיקר לשעוט לסל או לעלות לשלשה, השנה הוא מסוגל לבצע גם את פעולות הביניים: עלייה לקליעה מחצי מרחק, שינוי כיוון כדי למצוא נתיב טוב יותר לטבעת, זיהוי המסירה הפשוטה. הוא נראה כמו שחקן הרבה יותר שלם, וזו רק העונה הרביעית שלו.

        ג'ייסון טייטום, בעונה השלישית שלו, דווקא לא פוגע בינתיים. הוא קולע ב-39.5 אחוזים מהשדה, ירידה חדה מ-45 בעונה שעברה ו-47.5 בעונת הרוקי. אבל הוא ביצע את השינוי המיוחל בפרופיל הזריקות שלו. הוא ויתר על רוב הזריקות מחצי מרחק כדי לזרוק יותר שלשות (עלייה מ-3.9 ל-6.1) ולהגיע יותר לטבעת. גם הוא שיפר את יכולת המסירה והוא יותר אקטיבי בהגנה, כך הוא מצליח להיראות טוב יותר השנה למרות הצניחה באחוזים. אם הם יתיישרו בהמשך הוא כבר יתחיל להיראות כמו הסופרסטאר שברור שמתחבא בתוכו.

        את גורדון הייוורד שמרתי לסוף, כי הפציעה שלו היא אחד הדברים היותר מבאסים שקרו בחודש הראשון של העונה. לאחר שנת התאוששות מהפציעה ההיא, בפתיחת העונה הזו הייוורד נראה כמו השחקן שהוא היה ביוטה, רק יעיל יותר. את 18.9 הנקודות שלו למשחק הוא קלע ב-55.5 אחוזים מהשדה ו-43.3 אחוזים מהשלוש, והוסיף 7.1 ריבאונדים ו-4.1 אסיסטים על 1.9 איבודים. הוא לא היה שומר על אחוזים לא הגיוניים כאלה, בין היתר הוא קלע ב-57.9 אחוז מחצי מרחק, אבל אחת הסיבות לאחוזים האלה היא שהוא לקח רק זריקות טובות. בכלל, כשהוא שיחק הוא נראה כמו גילום השיטה של סטיבנס על הפרקט, בדקות שלו ההתקפה זרמה טוב יותר, הכדור נע מהר יותר וכולם התמסרו לסגנון. הוא שיחק כמו אולסטאר וסביר שהיה מגיע לכך אלמלא הפציעה.

        הבשורה הטובה היא שהפציעה של הייוורד היא שבר ביד, אין לה שום קשר לפציעת האיומה שעבר ברגל. הוא אמור להחמיץ כחודש וחצי, אך בדרך כלל שבר ביד זו פציעה שניתן לחזור ממנה בקלות ביחס לפציעות אחרות. הבשורה הרעה היא שהפציעה הגיעה כמעט מכלום, מהיתקלות רגילה לחלוטין בחסימה שבמבט ראשון קשה היה לחשוב שתוביל לפציעה. ניתן רק לקוות שהייוורד לא הופך להיות שחקן מועד לפציעות קשות, כי מגיע לו ולנו לראות אותו בשיאו בקבוצה שנראית מושלמת עבורו.

        שחקן בוסטון גורדון הייוורד (AP)
        הפציעה אולי לא חמורה - אבל בהחלט מדאיגה. גורדון הייוורד (צילום: AP)

        ההיעדרות של הייוורד מקשה על בוסטון לא רק בגלל שהוא הדבק של משחק ההתקפה, אלא גם בגלל המחסור בתחליפים ראויים. סטיבנס נשאר עם ווקר, סמארט, טייטום ובראון כארבעת שחקני החוץ שלו, ומתקשה למצוא על הספסל שחקנים שימלאו את דקות המנוחה שלהם. בקיץ הגיעו שלושה רוקיז ב-33 הבחירות הראשונות, אך אף אחד מהם לא נראה בשל לרוטציה של קבוצת פלייאוף. גם בראד וונאמייקר ושמי אוג'ליי מתקשים לספק דקות עקביות. כל משחק מחדש סטיבנס זורק את כל מה שיש לו לפרקט ומקווה לטוב.

        לפני פתיחת העונה הטענה הייתה שבוסטון זקוקה לשדרוג בעמדת הסנטר על חשבון עמדות הכנף. חמשת השחקנים הטובים ביותר שלה הם שחקני חוץ שלא יכולים לשחק ביחד, לכן מתבקש להחליף אחד מהם בסנטר בכיר. אבל בינתיים, שלישיית הסנטרים שדני איינג' קיבץ עושה עבודה טובה מאוד. רוברט וויליאמס הוא סנטר שמתאים לתקופה, כזה שמגן על הטבעת בצד אחד ונע לטבעת בצד השני. אנס קאנטר נפצע לאחר המשחק הראשון ורק בשבוע האחרון חזר לשחק, אך הוא הוכיח בשנה שעברה שניתן להגיע רחוק בפלייאוף כשהוא הסנטר הבכיר.

        אך עיקר הקרדיט מגיע לדניאל תייס הגרמני, שנראה כמו סנטר פותח לגיטימי בליגה. הוא עושה את כל הדברים הקטנים שסטיבנס היה רוצה לראות מהסנטר שלו. בהתקפה הוא חוסם נפלא, כזה שלומד לעבוד עם כל אחד מהשחקנים שסביבו ויודע לתת את החסימות הקטנות שמפנות קלעים. הוא פיתח תיאום נהדר עם קמבה, כך שהוא חוסם לו בדיוק במקום שמאפשר לווקר לעלות לשלשה מכדרור כמו שהוא אוהב. בהגנה הוא מסוגל גם להגן על הטבעת עם 1.8 חסימות למשחק, גם לצאת לדאבל-טים אגרסיבי וגם להתמודד עם שחקני חוץ בחילופים.

        קשה לראות את איינג' מביא לבוסטון סנטר מהשורה הראשונה. האופציות הרלוונטיות הן של שחקני משנה מנוסים דוגמת טריסטן תומפסון וסטיבן אדאמס. בכלל לא בטוח שהשיפור שלהם ביחס לתייס יהיה שווה את המחיר שהסלטיקס יצטרכו לשלם עבורם (מה גם שיהיה קשה לארגן טרייד כזה מבחינת החוזים). כשלוקחים בחשבון גם את בעיית הספסל בעמדות החוץ, אולי כדאי לאיינג' להחליף דיסקט ולהתחיל לחשוב על שחקן כנף נוסף לרוטציה, או לפחות שחקן פנים שמסוגל לתפקד גם כ-4. בין השחקנים שאמורים להיות פנויים להצעות נמצא שם מוכר עבור בוסטון - ג'יי קראודר, שכרגע מחלטר בממפיס.

        אגב, קראודר הוא לא הסיבה העיקרית שבגללה ממפיס מעניינת את בוסטון. משלל הבחירות האטרקטיביות שהיו לסלטיקס בשנים האחרונות, נותרה רק הבחירה של הגריזליס. מדובר בבחירה אטרקטיבית במיוחד: מוגנת טופ 6 השנה ולא מוגנת בשנה הבאה, ושייכת לקבוצה שצפויה להיות אחת החלשות בליגה בשנתיים האלה, ובוודאי תתקשה להתקדם במערב הצפוף. עם בחירה כזאת ניתן להשיג שחקן בכיר מאוד, אך בשוק לא נמצא כרגע שחקן ששווה לוותר עבורו על בחירה שבקלות תוכל להיות בחירת טופ 3 ב-2021. לאיינג' יהיו שתי בחירות סיבוב ראשון נמוכות בדראפט הקרוב, שלו ושל מילווקי, וסביר יותר שהוא ינסה להשתמש באחת מהן כדי להביא שחקן שיכול לתרום בטווח הקרוב.

        דניאל תייס שחקן בוסטון סלטיקס (AP)
        שווה להמר על סנטר אחר? דניאל תייס (צילום: AP)

        השאלה הגדולה היא האם הבסיס הנוכחי מסוגל להוביל את בוסטון להתמודדות אמיתית על אליפות. לפני חודש התשובה הייתה שלילית, כעת ניתן לגלות סימני אופטימיות. בוסטון נראית השנה, לראשונה, כמו קבוצה של סטיבנס עם כישרון של קונטנדרית. טייטום, בראון וסמארט השתפרו בדיוק בדברים שהופכים אותם לשחקנים חשובים בקבוצה טובה, והם עדיין צעירים וצפויים להמשיך להתקדם. מעבר לשיפור האישי, בוסטון שדרגה את התחום שהקשה על משחק ההתקפה שלה בשנים האחרונות: היכולת להגיע לצבע. היא זורקת הרבה יותר מתחת לסל ומגיעה הרבה יותר לקו העונשין. באופן כללי, פרופיל הזריקות שלה מתחיל להתקרב לאידיאלי. ההתקפה שלה מדורגת כרגע שנייה בליגה (אחרי וושינגטון. ברצינות).

        ההגנה נחלשה מעט בגלל ההרכב הנמוך והמחסור באל הורפורד, ויכול להיות שבוסטון תתקשה מול הגודל של פילדלפיה ומילווקי בסדרה, אבל כל שחקני הכנף הם גם שומרים נהדרים, כולם עובדים קשה בריבאונד כדי לחפות על חיסרון הגובה ותייס נראה כמו סנטר הגנתי איכותי. בשורה התחתונה עדיין קשה להמר על בוסטון מול שתי הגדולות במזרח, אבל הרבה פחות מופרך לדמיין אותה מתחרה בהן.