רדו ממנו: אנדראס יאניוטיס לא אשם בהדחה של מכבי תל אביב

בוידאו: תגובות לאחר ה-2:2 של מכבי תל אביב עם קלוז', בעקבותיו הודחו הישראלים מליגת האלופות

בקיץ 1991 נחת בקרית שלום אלכסנדר אובארוב, השוער הפותח של נבחרת ברית המועצות במונדיאל שהתקיים רק שנה לפני כן. ההייפ סביב הגעתו היה גדול, אבל אחריו באה ההתרסקות. אובארוב ספג 12 שערים בחמשת משחקיו הראשונים. כמעט כל כדור שנבעט למסגרת נכנס, חוסר הביטחון שלו ושל ההגנה שמלפניו זעק לשמיים. גם 1:8 גדול על הפועל ירושלים במחזור השישי לא נראה משמעותי, אבל אז הגיעו הדרבי וניצחון 0:4, בו רשם השוער משחק גדול - והשאר היסטוריה.

מתבקש להשוות את אנדראס יאניוטיס ליאניס אנסטיס. שניהם יוונים, שניהם עלו לקבוצות שלהם בכרטיס לליגת האלופות במשחק הבכורה, הדמיון פשוט גדול מדי. זה אולי מתבקש, אבל לא נכון, כי לא כל השוערים הזרים של מכבי תל אביב נכנסו לעניינים מיד. לא רק אובארוב - גם פרדראג ראיקוביץ' פתח באופן מזוויע את הקדנציה הצהובה ואפילו וינסנט אניימה, שוער מוכח בליגת העל, היה בינוני עד חלש במחצית הראשונה של עונת 2012/13. המכנה המשותף: כולם קיבלו הזדמנות לתקן ואחריה עוד אחת. עד שהם באמת תיקנו.

אפשר לטעון שליאניוטיס מגיע צ'אנס נוסף למרות העובדה שבגללו מכבי תל אביב הודחה ממוקדמות המפעל. הטיעון הזה מוטעה, לא משום שהוא לא צריך לקבל עוד הזדמנות, בוודאי שכן, אלא מכיוון שלא הוא האשם העיקרי בהדחה. מכבי תל אביב עברה קיץ איום ונורא והגיעה למפעל כשהיא לא מוכנה. היא לא ממש התחזקה, החלוץ ששמה עליו את הז'יטונים (דלמאו) לא באמת היה זמין בתקציב שלה, הגיבנת ששמה ניקוליץ' ממשיכה להכביד, באגפים משחקים מגנים פחות טובים, באנדרסטייטמנט, מאלי דסה ואנריק סאבוריט ודור פרץ חולם על מעבר לאירופה לא רק מחוץ למגרש אלא גם עליו, אחרת אי אפשר להסביר את ההפקרות ההגנתית שלו בשני המשחקים מול קלוז'.

אז כן, יאניוטיס ספג שני שערים באשמתו, היה מאוד חלש ותרם להפסד, אבל הכישלון של מכבי תל אביב כתוב על הקיר כבר מסוף מאי. ההצלחה העתידית שלה טמונה ביכולות ההכלה של המועדון, שייתן לשוער היווני עוד ועוד הזדמנויות עד שנדע מה הוא שווה באמת, בדיוק כפי שנתן לאלה שהיו שם לפניו.

כשאתה רואה את איתי שכטר אתה בעיקר מתעצבן. הוא לא מפסיק ליפול ברחבה, מיילל לשופט, עושה דריבל אחד יותר מדי, בועט החוצה מול שער ריק ובעיקר נותן את התחושה שהוא מעבר לשיא. אלא שלשכטר יש נכס אחד שלעולם לא יישחק: תשוקה. הוא חי את המשחק, מניע ודוחף. שכטר הוא בדיוק מסוג השחקנים שאתה שונא כשהם נגדך ומעריץ כשהם אצלך. אולי לא אחד שמשחק בשביל הסמל, אבל כזה שתמיד רוצה לנצח ויעשה הכול בשביל זה.

את הניצוץ שיש לשכטר בעיניים אין לדור מיכה. לפני המשחק מול קלוז' ראיין יניב טוכמן מספר שחקני עבר שתהו מדוע ולאדן איביץ' לא מוסר לקשר את המפתחות. מיכה הוא קונצנזוס בין שחקנים, אוהדים ופרשנים - מבחינתם, כל עוד הוא בריא הוא חייב לפתוח.

העניין הוא שאף מאמן שעמד על הקווים במכבי תל אביב מאז שמיכה עלה לבוגרים לא ראה בו באנקר ולא בנה את המשחק של הקבוצה סביבו. אחרי תקופת החישול אצל איוניר וניר לוין מיכה הראה סימני פריצה משמעותיים ב-2012/13, עונת האליפות הראשונה בעידן גולדהאר. מאז אוסקר גרסיה עברו במכבי תל אביב סוזה, פאקו, יוקאנוביץ', בוס, ארבלדזה, וידיגאל, קרויף ואיביץ' - איש מהם לא ראה במיכה עמוד תווך, גם לא מאמני הנבחרות במהלך שמונה שנותיו בבוגרים.

כל הסופרלטיבים שמרעיפים על מיכה נכונים - הפס שובר ההגנות והיכולת להעמיד שחקן מול שוער, הכישרון הגדול והעובדה שהוא היה השחקן הכי טוב של מכבי תל אביב בעונת השיא שלה. על פניו, יש לו את כל המרכיבים להפוך לכוכב בלתי מעורער, ועדיין, הוא לא כזה. יש לכך גם סיבה אובייקטיבית: הוא שביר ונוטה להיפצע (האוהדים הצהובים בוודאי החסירו לא מעט פעימות כשתפס את השריר אתמול), אבל נראה שמדובר ביותר מזה. למיכה אין בעיניים את הרעל והרוע שיש לשחקנים כמו שכטר. הוא שחקן טוב ובאותה מידה גם בחור טוב, לא מתלכלך על המגרש, לא מטריף את האחרים, נוטה לא אחת להיעלם, משלים בקלות רבה מדי עם ירידה לספסל.

הצרה הגדולה יותר היא מקצועית. מיכה הגיע לתקרת זכוכית. הבעיטה לא השתפרה לאורך השנים, ובלי יכולת לאיים על השער גם המוסרים הטובים ביותר מהווים איום מוגבל. בליגה שלנו מסירת זהב אחת במשחק אולי מספיקה, במסגרות בינלאומיות צריך יותר מזה. שם מיכה לא עשה את הקפיצה המצופה ממנו.

שייע גלזר, גיורא שפיגל, אבי כהן, אבי נמני, ערן זהבי - כל אלה היו שחקנים שמכבי תל אביב לא יכולה בלעדיהם. בגיל 27, אחרי שמונה עונות בבוגרים, מיכה עדיין לא נתן את התחושה שמכבי תל אביב לא יכולה בלעדיו.

ציידי כישרונות בארה"ב מתים על המילה "prospect". הרבה מאוד טאלנטים מוגדרים כפרוספקטים, שחקנים בעלי סיכוי להפוך לכוכבי ענק. מה שיפה עם פרוספקטים הוא שנותנים להם זמן. יש כאלה שמבשילים מיד, לאחרים לוקח כמה חודשים אבל בדרך כלל מדובר בתהליך של שנתיים או שלוש עד שמגלים מה הם באמת שווים ולאן הם יכולים עוד לצמוח. רובם, אגב, כלל לא מממשים את הפוטנציאל.

יונתן כהן הוא פרוספקט קלאסי. בנוער הוא סומן ככוכב, ומאז הקריירה הצעירה שלו מתנהלת עקב בצד אגודל, מבית"ר שמשון תל אביב, דרך בני יהודה ועד חזרה למכבי תל אביב. בתחילת העונה שעברה נראה היה שהוא שוב מתנדנד בין הספסל הצהוב להרכב הזהוב, אבל הגוזל ממשיך לגדל את הפלומה. בשער שלו אתמול היה כל מה שאפשר לפנטז עליו - הטעיה קטנטנה, עוד אחת קצת פחות קטנה ושחרור כדור חזק לפינה הנגדית לכיוון התנועה. לא הרבה שחקנים ישראלים יודעים לעשות את זה, ולנו נותר רק לעקוב אחרי הברנש. לתחושתי, זו עומדת להיות העונה שלו.