1. סטפן קרי
יש אנשים שמתפרנסים (בכבוד) מלדבר על כדורסל שחושבים שקרי צריך לזרוק את הכדור כל פעם שהוא עובר את החצי. עם קווין דוראנט ובלעדיו, הגרסה נטולת המצפון של סטף היא כנראה הטובה מכולן, בנוסף להיותה המרגשת ביותר. בהפסד שלא באמת היה קרוב, הוא הטוב משבע שלנו, עם הופעה לפנתיאון של סדרות הגמר. אלה לא רק 47 הנקודות - שיא פלייאוף אישי - אלא גם רוח הלחימה, העבודה בשביל האחרים, והכושר הגופני העילאי שאפשר לו להתרוצץ על כל המגרש במשך 43 דקות. דווקא בהשוואה לסטנדרט שלו קרי לא בדיוק להט. הוא לא "תפס יום" כמו בהופעות אחרות שראינו ממנו, אלא פשוט לחץ על הגז והיה אגרסיבי בכל הזדמנות. זה לא היה "זון" מיוחד מהסוג שאנחנו מכירים ואוהבים, זו הייתה הופעה דומיננטית של סופרסטאר עצום, שידע שהקבוצה שלו צריכה כל טיפה בשביל שיהיה לה סיכוי. זה לא הספיק.
אם ניקח צעד אחורה, קרי נמצא בצומת מאוד מוזר בקריירה האדירה שלו. בגיל 31 זו אולי תהיה ההזדמנות הכי טובה, או האחרונה אפילו, בשביל להוסיף לרזומה המופלא שלו את הפרס האחרון שחסר לו - MVP של סדרת הגמר. אם הוא צריך אותו או לא זה כבר דיון בפני עצמו (אם כבר הגיע לו אחד זה דיון אחר).
הוא יסיים את הקריירה בתור אחד מ-50 הגדולים, זה ברור. אבל האם סטף יקבל את הכבוד המגיע לו בתור אחד משני הרכזים הטובים בהיסטוריה, אם לצד כל האליפויות הוא לא יזכה גם בתואר האישי אפילו פעם אחת? בכלל לא בטוח שייחשב לאחד מ-15-10 השחקנים הגדולים בכל הזמנים מבלי שהיה דומיננטי בסדרת גמר. אם זה הוגן או לא אפשר לשבור את הראש בתגובות. ובכלל אולי זה לא זמן טוב לשיחה הזו כשטורונטו מובילה בסדרה. בכל אופן, במשחק הזה, אם הייתי צריך לבחור מישהו נוסף מגולדן סטייט הייתי בוחר את זה שהביא לסטף מים בפסקי זמן.
עוד בנושא:
טורונטו ניצחה את גולדן סטייט החבולה 109:123 ועלתה ל-1:2 בגמר ה-NBA
טורונטו "מריחה דם", דריימונד גרין משוכנע שיזכה בתואר: "יהיה כיף"
הארת שוליים: התופעה שמאחורי פריחת השחקנים המשלימים בגמר
2. ניק נרס
לפני שנתחיל לחלק מחמאות לכל הקאסט באופן אישי, ראוי לומר מילה על המפיק של כל ההצגה הזו. נכון, גולדן סטייט הגיעה חבולה וחסרה למשחק הזה, אבל זה לא לוקח כלום מההכנה המקצועית והמנטלית של טורונטו, שקיבלו תפוקה מרשימה מרוב הסגל בסביבה עוינת. כמו במשחק הקודם, גם הפעם היו כמה קרחות במשחק ההתקפה, עם דקות ריקות מנקודות, אבל זה מובן לגמרי בהתחשב במעמד. מבין שבעת שחקני הרוטציה ששיחקו את הרוב המוחלט של הדקות לא היה שחקן אחד עם מדד פלוס מינוס שלילי. זה לא בהכרח אומר המון עליהם, זה בעיקר נזקף לזכותו של נרס, ששלט במתרחש לאורך כל המשחק.
נרס אמנם בעונתו הראשונה כמאמן ראשי בליגה, אבל סיפור החיים שלו העביר אותו דרך בכל חור אפשרי, והיצירתיות שהוא מפגין מול סטיב קר ראויה לכל שבח. זה היה ניצחון מרשים של הקנדים והוא מתחיל אצל המאמן שלה.
3. קוואי לאונרד
שוב לאונרד במשחק לא מדהים שבו הוא קולע 30 נקודות ביעילות מפחידה. הווריירס מנצלים משאבים רבים כדי לעצור אותו, אבל הוא מוצא דרכים להשפיע על המשחק כמו סופרסטאר, וגם הפעם זה התבטא ביכולת שלו להגיע לקו, ולצוד הזדמנויות נוספות לנקודות מחוץ לקשת או מתחת לסל. הדאנק בהתקפה העומדת על קו הבסיס, שוב ביד שמאל, היה נהדר. הוא תיבל את ההופעה שלו גם עם שבעה כדורים חוזרים ושישה אסיסטים, במקביל להגנה החונקת שאליה כבר התרגלנו. המשחק שלו לא תמיד נוצץ, אבל הגדולה שלו איפשרה לכולם סביבו לפרוח.
4. דני גרין
חוסר העקביות הוא הדבר הכי עקבי אצל גרין בפלייאוף הנוכחי. אחרי סדרה מחרידה מול הבאקס בגמר המערב, גרין נזכר שבעצם בגמר הוא נוטה שלא להחטיא כמעט. ב-15 משחקי הגמר ששיחק, לא פחות 47 מתוך 91 השלשות שזרק צללו פנימה (51.6 אחוזי הצלחה!). הלילה הוא תפר שש, כולל כמה שפינצ'רו את כל האוויר מהאורקל ארינה. כל עשר הזריקות שלקח במשחק היו מחוץ לקשת, כיאה לתפקידו בקבוצה.
האיש שנשלח בטרייד יחד עם קוואי, כדי לוודא שהוא לא בורח אחרי הביקורת דרכונים, מתברר כנכס חשוב. וראוי לציין גם את הבלוק המדהים על קווין קוק, במתפרצת של אחד-על-אפס, או לפחות ככה חשבנו עד שהוא שעט לתוך הפריים והדביק את הכדור לקרש. מעבר ליכולת שלו כקלעי, גרין ידוע בליגה בתור אחד השומרים הכי טובים במשחק המעבר. הוא הראה את זה הלילה.
5. קייל לאורי
ללאורי יש מוניטין של בולדוג קשוח מהסלאמס של פילי. בעיני זה לא מתיישב כל כך עם העובדה שאת רוב המשחק שלו הוא משחק נגד השופטים, או עם הצורך החינני שלו להתווכח ולהתמרמר מולם בכל פעם שהשריקה הולכת נגדו. אבל זה לא משנה את העובדה שהוא נתן את המשחק הכי טוב שלו בסדרה, והיה הגנרל שהראפטורס קיוו שיהיה. 23 נקודות, חמש שלשות ותשעה אסיסטים היו ללאורי, ומדד הפלוס-מינוס שלו היה זהה להפרש שבו נגמר המשחק.
הראפטורס במודל הנוכחי שלהם לא חייבים ממנו ערבי קליעה דומיננטיים כדי לנצח, אבל הם צריכים אותו מפוקס ותורם באספקטים אחרים. הוא מביא לפרקט המון מעבר לנקודות. יש לו את התכונה הזו שמאמנים מעריצים - כשהוא על המגרש לאורי כמו שואל את עצמו בכל רגע מחדש "מה אני יכול לעשות ממש עכשיו כדי לעזור לקבוצה שלי?" הגישה הזו נותנת לו למקסם את הפוטנציאל שלו, מתי שהוא לא פוזל לעבר המשרוקיות. הלילה הוא קיבל שתי דחיפות: האחת פיזית על ידי אוהד גולדן סטייט מתוסכל, השנייה מטאפורית עם תצוגה מלאת ביטחון וקלאץ'. לפחות על החלק השני אפשר לבנות גם בהמשך הסדרה.
6. פסקל סיאקם
אם יש צדק בעולם (אין), הקמרוני יקבל את תואר השחקן המשתפר של העונה. אבל את הפריצה האמיתית שלו לתודעה הוא עושה עכשיו בפלייאוף. אחרי משחק ראשון היסטורי במעמד הגמר, ומשחק שני של נפילת מתח, סיאקם מוצא את עצמו איפשהו באמצע, וזה מספיק בשביל להיות אחד משלושת השחקנים הכי טובים בקבוצה, ומדד פלוס-מינוס של 22+, הגבוה ביותר במשחק. פסקאל עושה הכל על המגרש, והמספרים שלו מגבים את מה שרואה העין. הוא עולה כל כך גבוה כשהוא מטביע במתפרצת, שלפעמים אני מפחד שינגח בטבעת.
7 מארק גאסול
המפלצת הדו-ראשית של נרס בעמדת הסנטר נתנה עוד יום טוב במשרד. בהזדמנות זו נזכיר גם את סרג' איבקה, שרק שליש מתוך שש חסימות שלו היו גולטנדינג שהשופטים פספסו בבוטות. גאסול מצדו נתן עוד משחק משובח וקר רוח, עם אגרסיביות (17 נקודות), חוכמה (ארבעה אסיסטים) והגנה טובה ב-26 דקות.
ראויים לציון
פרד ואנווליט ממשיך להיות האבא הכי פרודוקטיבי בעולם, עם הופעה טובה מאוד שכללה כמה סלים שוברי לבבות ברגעים קריטיים. את ההגנה של איבקה הזכרתי. מי שחסר כאן בצד של גולדן סטייט (מעבר לכל החבולים) הוא דריימונד גרין. הבוקסקור לא יגלה לנו את כל הסיפור - גרין סיים עם מספרים סבירים - אבל משהו בגרין לא היה עד הסוף בתוך המשחק. האנרגיות, האגרסיביות והסוואג, הם לא עמדו ברף הגבוה שהציב לעצמו לאורך הפלייאוף. קר היה רוצה לקבל יותר מהפורוורד המגוון שלו, במיוחד כשהסגל דליל כל כך. או מכל אחד אחר, למען האמת.הווריירס אכן נלחמו, ואפילו נראו טוב בחלקים מהמשחק הזה. אבל לצד קרי לא היה שחקן אחד נוסף שיתעלה מעל לרמה הרגילה שלו, וייתן להם סיכוי ממשי.