הסיבוב השני ממשיך לקיים את ההבטחה הגדולה שגלומה בו. הלילה, דווקא הסדרה הכי פחות מדוברת סיפקה את המשחק הכי גדול בפלייאוף. באופן כללי, כל הסדרות תחרותיות ומעניינות ובשלוש מהן הקבוצה שהובילה 0:1 נמצאת כעת בפיגור 2:1, מה שיכול כמובן להתהפך שוב. בכל אחד מהמקרים, מעניין לבחון מה הוביל למהפך.
עוד בנושא:
אחרי ארבע הארכות: פורטלנד ניצחה את דנבר ועלתה ל-1:2
אפילו לוח התוצאות קרס: המספרים של פורטלנד ודנבר
אמביד חוזר להיות דומיננטי, ובפילי בטוחים: הוא טוב מקוואי
הדרך של לו ללייקרס נסללה: מונטי וויליאמס מונה למאמן פיניקס
דנבר - פורטלנד
קצת מוזר לדבר על התאמות של מאמנים אחרי משחק כזה, אבל צריך להתחיל משם כדי להבין איך הגענו עד הלום. במשחק הראשון לפורטלנד לא הייתה תשובה לפיק נ' רול בין ג'מאל מארי לניקולה יוקיץ', למשחק השני טרי סטוטס הגיע עם כמה שינויים. מו הארקלס שמר על מארי והשתמש באורך שלו כדי לנסות להקשות על הפלואטרים והזריקות שלו מחצי מרחק. ההגנה הצטופפה מול יוקיץ' והימרה על החטאות של השלשנים של הנאגטס, מה שעבד במשחק השני בו דנבר החטיאה הרבה מאוד זריקות נוחות. בהתקפה סטוטס הלך יותר מהרגיל לפוסט, גם כדי להפעיל את אנס קאנטר ולהכריח את יוקיץ' לעבוד וגם כדי לנצל את הניסיון להחביא את מארי על הארקלס. פרט למהלכי הפוסט, השניים ניצלו את היתרונות שלהם בריבאונד ההתקפה כדי להפוך את זה לנתון משמעותי מאוד בסדרה.
למשחק השלישי מייק מאלון הגיע עם שינויים קטנים ואפקטיביים. מדי פעם יוקיץ' חסם למארי עוד בחצי ובלבל את הגנת הבלייזרס, במקרים אחרים השחקן שדמיאן לילארד שמר עליו חסם למארי כדי לכפות חילוף שישאיר עליו את לילארד, ואז דנבר חזרה לפיק נ' רול שלו עם יוקיץ'. זה הספיק כדי לשחרר מחדש את המהלך הקטלני ולקבל הצגות גדולות משני הכוכבים הצעירים. אבל פורטלנד נשארה בעניינים בזכות מה שהתברר כסיפור הגדול של הסדרה עד ההארכות: היכולת של שחקני המשנה המושמצים של פורטלנד. סטוטס הוכיח שהוא סומך על שחקנים כמו קאנטר, הארקלס, אל פארוק אמינו, רודני הוד וזאק קולינס, הוא שרטט להם תרגילים ונתן להם ליזום. גם לילארד לקח צעד אחורה ואפשר להם לקחת את המושכות. כל החמישה עושים עבודה נהדרת בסדרה ופתאום העומק הוא היתרון של הבלייזרס ולא החיסרון שלהם.
ההארכות נמצאות מעבר לניתוחים, השחקנים הגיעו לקצה גבול היכולת שלהם ובשלב מסוים הייתה תחושה שהסדרה תוכרע הלילה, שמי שתנצח את הקרב הזה לא תפסיד את המלחמה. כל הארכה הייתה מותחת והפכפכה בפני עצמה, והמכלול יצר כמות גדולה במיוחד של גיבורים בשני הצדדים. הסלים הבלתי אפשריים של סי ג'יי מקולום, רגעי המאני טיים של לילארד, היכולת של פול מילסאפ לקלוע כמעט בכל הארכה סל שנדמה היה שמכריע את המשחק, כמה רגעי קלאץ' של גארי האריס, עצם היכולת של יוקיץ' להחזיק מעמד 65 דקות ולהמשיך לחלק מסירות גדולות גם כשהוא בקושי זז, עצם היכולת של קאנטר והארקלס הפצועים להחזיק מעמד כל כך הרבה דקות. אבל בסוף זה נהיה דו קרב בין שני הגאנרים נטולי המצפון בשני הצדדים: וויל בארטון שקם לתחייה מהרבע הרביעי ורודני הוד שנכנס לדקות האחרונות של ההארכה האחרונה וקלע את שבע הנקודות שהכריעו את המשחק. בארטון הפסיד, אבל התחייה שלו עשויה להתברר כחשובה להמשך.
הסלים של הוד העלו גם שאלה עקרונית מעניינת. הנוהג ב-NBA הוא שבהארכות משחקים השחקנים שסיימו את הזמן הרגיל ואין חילופים לא כפויים, אך האם לא מגיע שלב בו כבר אין טעם להחזיק שחקנים מותשים על הפרקט? הוד היה יכול להיכנס הרבה יותר מוקדם, מייסון פלאמלי כנראה היה יכול להיות הרבה יותר יעיל מיוקיץ' בשלב מסוים, זאק קולינס היה יכול להכניס רעננות במקום קאנטר, מאליק ביזלי אולי היה יכול לעשות עבור דנבר מה שהוד עשה עבור פורטלנד.
מכיוון שלא היו חילופים ורוב שחקני החמישייה בשתי הקבוצות שיחקו כמות חריגה של דקות, מעניין במיוחד איך ייראה המשחק הבא, שיתחיל כ-40 שעות לאחר סיום המשחק הנוכחי. האם השחקנים הבכירים יהיו מסוגלים לתפקד, בעיקר יוקיץ'? האם קאנטר והארקלס יוכלו בכלל לשחק? האם המאמנים ייתנו לכוכבים יותר זמן מהרגיל לנוח? הספסל של דנבר הביא למייק מאלון ניצחונות לכל אורך השנה, אולי זו תהיה ההזדמנות שלו לנצח משחק מכריע גם בפלייאוף.
מילווקי - בוסטון
התגובה של הבאקס לתבוסה במשחק הראשון הייתה מאוד מרשימה. מייק בודנהולזר הבהיר בשני המשחקים הבאים בסדרה שמילווקי הזו לא הולכת להיות גרסה חדשה של אטלנטה שלו, שניצחה 60 משחקים בעונה הרגילה וחרקה בפלייאוף. הוא ביצע שינוי בחמישייה כבר במשחק השני, שינה את ההגנה על הפיק נ' רול בין קיירי אירווינג לאל הורפורד ובמשחק השלישי כבר זנח כמעט לגמרי את השיטה בה השומר של הורפורד נשאר עמוק בצבע. הוא השתמש הרבה יותר מכל שלב אחר בעונה בחילופים אוטומטיים ואפילו ברוק לופז מצא את עצמו נצמד לקיירי על קו השלוש. זה לא הסגנון של לופז והוא באמת השחקן היחיד של מילווקי שהתקשה גם בשני המשחקים האלה, אבל יש לבאקס מספיק אופציות במקומו.
ההתאמה החשובה ביותר של קואוץ' באד הייתה בהגברת הקצב. בוסטון התכוננה מצוין לחדירות של יאניס אנטטוקומפו ומחכה לו עם קו של שלושה שחקנים כשבאמצע גוף גדול, אז מילווקי מחפשת כל הזדמנות לתקוף לפני שההגנה מספיקה להתארגן. יאניס עשה עבודה נהדרת בזיהוי הרגעים בהם ההגנה לא ערוכה מספיק טוב כדי להגיע לטבעת כמו שהוא אוהב בשני המשחקים האלה. אחרי החטאות של בוסטון הוא תמיד יוצא מהר מאוד להתקפה, הפאניקה שהוא מייצר עוזרת גם לשלשנים להגיע לזריקות נוחות מוקדמות. במשחק השני מילווקי זרקה 25 שלשות בתשע השניות הראשונות של ההתקפה, נתון חריג מאוד.
ושחקני המשנה קולעים את השלשות האלה. העדות החזקה ביותר לעוצמה של מילווקי כקבוצה השנה היא התפקוד של שחקני המשנה במשחק השלישי, במשחק פלייאוף חשוב אולי באולם המרתיע ביותר ב-NBA מול אחת ההגנות הטובות בליגה. כאשר הבאקס מקבלים כזו תרומה מניקולה מירוטיץ', פט קונאטון, ג'ורג' היל וארסן איליאסובה (10 שלשות ו-53 נקודות משותפות), כמעט בלתי אפשרי לעצור אותם. הם לא רק קלעו שלשות, הם גם הגיעו לטבעת כשאפשר, לקחו ריבאונדים בהתקפה, סיפקו האסל בהגנה ונראו נחושים יותר מכל שחקני הסלטיקס. את כריס מידלטון לא הכנסתי לרשימה כי הוא כבר ממש לא שחקן משנה אלא כוכב לכל דבר, שבשני הניצחונות קלע הרבה מאוד זריקות קשות באחוזים מצוינים.
בהגנה, הוויתור על שחקן שמחכה באופן קבוע בצבע רק הדגיש עד כמה יאניס דומיננטי גם בצד הזה. המשחק השלישי היה הצגה הגנתית שלו לא פחות מאשר התקפית. כמעט כל ניסיון של הסלטיקס להגיע לטבעת פגש אותו שם, הוא שינה עשרות זריקות ובשלב מסוים הרתיע את שחקני בוסטון שהפסיקו לנסות לחדור. היה מהלך בו שמי אוג'ליי היה פנוי לחלוטין מתחת לסל ואנטטוקומפו, שעמד רחוק על קשת השלוש, הגיע אליו יותר מהר מהמסירה וכפה זריקה קשה. הוא שינה את המשחק בשני הצדדים.
בוסטון שיחקה טוב במשחק השלישי, למשך שניים וחצי רבעים הסגנון שלה עבד וסידר זריקות נוחות בחלק גדול מההתקפות. ג'ייסון טייטום החליט שהוא לא יהיה החוליה החלשה, ג'יילן בראון מרשים מאוד, גורדון הייוורד מניע את ההתקפה נהדר גם כשהוא לא קולע. אבל כמו במשחק השני, גם הלילה בשלב מסוים האינטנסיביות של יריבה ארוכה ואתלטית התחילה לשחוק את התקפת הסלטיקס. בשני המשחקים הבריחה של מילווקי הגיעה בזכות כמה דקות של בליץ ששילבו בין הגנה גדולה של יאניס, כמה חדירות טובות שלו וכמה שלשות שנכנסו. ככה לברון ג'יימס בשיאו מחסל יריבות, ושני המשחקים האחרונים חיזקו מאוד את הקייס של יאניס לתואר היורש האמיתי שלו.
אם יש משהו שבוסטון יכולה לקחת מהמשחק השלישי, זה שכחמש דקות לסיום המשחק בודנהולזר הוציא את יאניס לנוח, וכשהוא חזר הוא נראה פחות מפוקס. האינטנסיביות בה הוא משחק, כמות הפעמים בה הוא מגיע לטבעת ויוצר מגע, גובה מחיר אפילו מהאל היווני. זו פעם ראשונה שלו בסיבוב שני ופעם ראשונה שהוא משחק ברמה כזו בסדרה של הטוב משבע מול יריבה די שוויונית. בסלטיקס יכולים להרגיש שיש תקווה לכך שיאניס ייפול מהרגליים אם הסדרה הזו תהיה ארוכה ושאם הם יגיעו צמודים למאני טיים יהיה להם יתרון.
טורונטו - פילדלפיה
המשחק השלישי בסדרה היה הרגע בו פילדלפיה הנוכחית התחברה באמת, הראתה את האיכות שלה כשכל חתיכות הפאזל מסודרות במקום. השילוב של כישרון, גודל, ניידות וקליעה מבחוץ יוצר מפלצת ששאר הליגה עוד לא ממש יודעת איך לעכל. כשכל אחד מהחמישה בא לעבוד, מנצל כל חצי הזדמנות ליצור מצב זריקה, קולע זריקות פנויות ומקבל החלטות טובות, זו בהחלט עשויה להיות החמישייה הכי פחות עצירה בליגה. בהגנה, כשהיא מפוקסת פילי זו קבוצה שכמעט בלתי אפשרי להגיע לצבע שלה. לא רק בגלל שג'ואל אמביד עשוי להיות המגן הטוב בליגה על הטבעת, אלא בגלל שהוא מוקף באתלטים ארוכים ופיזיים שלא מאפשרים אף חדירה קלה. היו דקות שגם הרוטציה ההגנתית מול הנעת כדור טובה של טורונטו הייתה נפלאה.
גולת הכותרת היא כמובן אמביד, שלראשונה סיפק מספרים מהסוג המוכר שלו מול מארק גאסול. ברט בראון עזר לו בכך שעם התקדמות המשחק השתמש יותר מהרגיל בפיק נ' רול בין ג'ימי באטלר לאמביד, מהלך שגאסול מתקשה יותר להתמודד מולו מאשר משחק הפוסט של הקמרוני. אך הנתון החשוב ביותר עבור פילדלפיה הוא שבאטלר, בן סימונס וטוביאס האריס חיברו ביניהם 21 אסיסטים. זה מעיד על שחקנים שמתחילים להבין איך לשחק יחד, איך להפעיל אחד את השני. השלישייה הזאת, שכוללת פוינט גארד ששולט בריבאונד התקפה, סמול פורוורד שמתפקד כרכז מחליף ופאוור פורוורד שהוא שחקן חוץ לכל דבר, יוצרת כאב ראש לכל הגנה. ניתן להניח שאמביד לא יקלע כל כך טוב מבחוץ באופן עקבי, אבל כשהשלושה האלה כל כך טובים ומגוונים הסיקסרס יסתדרו גם כשהוא לא במצב רוח מפלצתי. השאלה הגדולה היא אם פילדלפיה מסוגלת להיראות ככה רק במשחק-שניים בכל סדרה, או בשלושה-ארבעה.
בראון הפתיע כשפתח את המשחק עם אמביד על גאסול והאריס על פסקל סיאקם, אולי כדי לבלבל את ניק נרס, אך במהרה הוא חזר לחלוקה שעבדה טוב במשחק השני בה אמביד שומר על סיאקם והאריס על גאסול. בחלוקה הזו אמביד מתעלם מסיאקם כשהוא רחוק מהצבע, מה שמאפשר לו להביא לידי ביטוי את הנוכחות שלו ליד הטבעת. נרס לא עשה מספיק כדי לנצל מיס-מאצ'ים בסיטואציה הזאת. גאסול יהיה חייב לתפקד יותר כשחקן פוסט וכסקורר, הוא לא יכול לאפשר ליריבה לשמור עליו עם פאוור פורוורד לא מאוד פיזי בלי להעניש אותה. היכולת של סיאקם לקלוע שלשות מהפינה תהיה חשובה מאוד בהמשך הסדרה, תרגילים בהם הוא נשאר לבד באחד הצדדים אמורים לפנות אותו לזריקות נוחות. סיאקם יוכל גם לתפקד כחוסם בפיק נ' רול, אבל הוא לא חוסם ברמה של גאסול.
בכל מקרה, עוד לפני ההתאמות הטקטיות יש לטורונטו בעיה חמורה של רמת ביצוע. פרט לקוואי לאונרד וסיאקם, אף אחד משחקני הרוטציה לא קולע ביותר מ-36.4 אחוזים מהשדה. זה כולל לא מעט שלשות חופשיות שלא נכנסות בשני המשחקים האחרונים. רוחות העבר של הראפטורס ממשיכות לרדוף שחקנים כמו קייל לאורי וסרג' איבקה, כאשר גם פרד ואנווליט נראה אבוד בסדרה הזאת. ואנווליט ולאורי לא רגילים להתמודד עם שומרים כל כך גבוהים וצבע כל כך מיוער, איבקה משחק חלק גדול מהדקות שלו מול אמביד, אבל זה לא מסביר את הנתון של 2 מ-16 של השלושה האלה בשלשות חופשיות לחלוטין בסדרה. אם קוואי ימשיך להחזיק את הראפטורס לבד, הוא יתקשה למצוא סיבה להישאר בקנדה בקיץ.
