אחד מי יודע: אחרי עשור בשליטת לברון ג'יימס, מי השחקן הטוב בעולם?

בווידאו: מספרי הפלייאוף הנפלא של קווין דוראנט

בזמן שרובנו מרגישים כאילו המירוץ לאליפות נמצא באחיזה הבלעדית של קבוצה אחת, מתחת לפני השטח מתנהל המירוץ המעניין באמת, והוא פתוח לרווחה לראשונה בעשר השנים האחרונות, פחות או יותר. בתקופה הזו לברון ג'יימס נחשב (בצדק) לשחקן הטוב בעולם. זה גם לא היה קרוב במיוחד. כשסטף קרי זכה בתואר ה-MVP פה אחד, והתחילו לחשושים קטנים שאולי, ג'יימס שמח להחזיר עטרה ליושנה בסדרת הגמר. היה אפקט של "בואו לא נתבלבל" במשחק שלו.

אבל בגיל 34 ומחוץ לפלייאוף, נדמה שהתערערה האחיזה שלו על התואר הבלתי-רשמי שמעסיק כל הרבה מאיתנו, כל כך הרבה מהזמן. מעבר לכך, קיבלנו העונה רשימה מכובדת ביותר של טוענים לכתר. ג'יימס כמובן ביניהם, אבל הקייס שלו מובן מאליו בשלב הזה. לפניכם הטיעון המקוצר של כל שאר המועמדים, בלי דירוג מסוים, כדי שתוכלו לשפוט בעצמכם. כל מי שנעשה לו עוול מוזמן להתלונן בתגובות, כי הרשימה באמת ארוכה מהמצופה.

עוד בנושא

אחרי עוד הצגה במשחק 2: "קווין דוראנט ברמה אחרת מכולם כרגע"
למרות יום פושר של לילארד: פורטלנד ניצחה בדנבר וקבעה 1:1 בסדרה
"ההפתעה הכי גדולה בפלייאוף": התפנית החיובית בקריירה של קאנטר
שאראס על הכוונת של ממפיס, טיירון לו מתקרב לאיחוד עם לברון ג'יימס?

עונה רגילה (78 משחקים): 26 נקודות, 6.4 ריבאונדים, 5.9 אסיסטים ב-34.6 דקות משחק.

פלייאוף (8 משחקים): 34.3 נקודות, 5.3 ריבאונדים, 4.9 אסיסטים ב-38.1 דקות משחק.

הסופרסטאר של הווריירס - ששנים חסה בצילו של ג'יימס בתור המשנה למלך - משחק השנה את הכדורסל הטוב בקריירה שלו. הופעות הענק בפלייאוף מגיעות מול כל סוג של כיסוי הגנתי. כחלק אורגני מההתקפה הכי מפחידה בהיסטוריה, וגם בתור המוציא לפועל הבלעדי כשדברים לא הולכים או ברגעי הקלאץ'. מדובר בכישרון של פעם בדור, והיעילות שבה הוא משתלט על המשחקים מעבירה צמרמורות למי שצופה בו.

תואר ה-MVP ממש לא נרדף לתואר השחקן הטוב בעולם - תשאלו את ראסל ווסטברוק, שמוצא את עצמו בצד הלא נכון של הרבה ממים בזמן האחרון. אבל העובדה ש-KD לא פילס את דרכו לחמישייה הראשונה מאז שעבר לגולדן סטייט חייבת להיות סוג של טעות, לא? במעמד הגמר הוא הוכיח את עצמו - מול לברון, כמובן, וזכה פעמיים בתואר ה-MVP החשוב באמת.

במובן מסוים, יכול להיות שהאישיות החידתית של דוראנט מאפילה על הרזומה המרשים. לא מעט נאמר ונכתב על המעבר השנוי במחלוקת לגולדן סטייט, ואולי אלי הכדורסל (או סתם כתבי ספורט) מנסים להעניש אותו איכשהו. ככה או ככה, זה לא משפיע על המשחק שלו בין הקווים. אנחנו חוזים באחד מהשחקנים הכי טובים בהיסטוריה, בשיא של שיא הקריירה שלו. בגיל 30, הוא היורש הטבעי לכתר.

עונה רגילה (69 משחקים): 27.3 נקודות, 5.3 ריבאונדים, 5.2 אסיסטים ב-33.8 דקות משחק.

פלייאוף (8 משחקים): 23.3 נקודות, 6.3 ריבאונדים, 5 אסיסטים ב-33.9 דקות משחק.

מאז ימי הלייקרס העליזים של קובי ושאק לא ראינו צמד שחקנים מאותה קבוצה שנמצאים בשיחות על השחקן הטוב בעולם בו-זמנית (עם כל הכבוד לדוויין ווייד של תחילת העשור). בגיל 31, כוכבו של קרי דעך מעט - הפציעות חזרו להטריד, והדומיננטיות שלו כבר לא תחזור לרמות של עונת הפלא ב-2015/16, ולו רק בשל הנוכחות של דוראנט. השניים מכרסמים זה בתפוקה של זה, וזה לא נגמר שם. תארו לעצמכם למשל כמה קלים יותר היו החיים של הארדן, לברון, או יאניס, אם היה משחק לצדם שחקן ברמה של קרי/דוראנט. בתנאי השטח האלה קצת קשה לתת לקרי את הקרדיט שאולי מגיע לו ברמת הכישרון נטו. הטיעון נגד דוראנט תקף גם נגדו.

על כל ערמת הקונטקסט הסבוכה הזו אפשר להוסיף נדבך חשוב מהמשחק של קרי, שלא דורש ממנו שום פעולה. אפשר שהכוח המרכזי של קרי נובע מהאיום התמידי שהוא מהווה. ההתקפה של הווריירס נסמכת על כך שנים, והיא הטובה בהיסטוריה, גם ברמה המספרית וגם במבחן העין. בניגוד לאחרים ברשימה, האפשרויות שקרי פותח לארבעת השחקנים שאיתו על הפרקט לא תלויות רק בדברים שהוא עושה עם הכדור. לא מעט מהנקודות של הווריירס כשהוא על המגרש לא מתגמלות אותו ישירות מבחינה סטטיסטית, אבל הן פשוט לא אפשריות בלעדיו. קשה להסביר את זה, קל לראות את זה על המגרש ובמבחן התוצאה. קרי שינה את המשחק.

עונה רגילה (78 משחקים): 36.1 נקודות, 6.6 ריבאונדים, 7.5 אסיסטים ב-36.8 דקות משחק.

פלייאוף (8 משחקים): 29 נקודות, 6.4 ריבאונדים, 7.1 אסיסטים ב-36.4 דקות משחק.

הצלע השלישית של חצי גמר המערב הטעון. הארדן משחק את המשחק אחרת. בשלב הזה לכולם כבר יש דעה לגבי כמה אסתטי, מוסרי, או מעניין סגנון המשחק שלו. אבל משהו שלא נוגעים בו מספיק, זו הדרך שבה הסגנון הזה פתח לו את המשחק. הוא שחקן ההתקפה הטוב בעולם (לפחות בעונה הרגילה, נגיע לזה), ועדיין ההגנות בוחרות לפרוס בפניו שטיח אדום בדרך לסל. איך לעזאזל הגענו למצב הזה?

ובכן, הארדן בן ה-29 שיכלל לכדי שלמות את היכולת שלו לסחוט עבירות, ולקלוע שלשות מכדרור, בעיקר בעזרת הסטפ-בק הקטלני בהיסטוריה, עד כדי כך שהמטרה של המגן שלו הפסיקה להיות למנוע ממנו נקודות. מה ששמעתם. השומרים שלו עושים כל מה שהם יכולים כדי לא לשלוח אותו לקו, גם במחיר של זריקות פנויות, שהם פשוט מקווים שהוא יחטיא. אם הארדן היה טיפה יותר "אסתטי" הוא לא היה מקבל טיפול קיצוני כל כך. עם כל המחלוקת שהוא גורר, אי אפשר להפריד את המחויבות שלו, להגזמת כל רמז למגע לא חוקי, מהאפקטיביות שלו כסקורר ויוצר חד פעמי. קבלת ההחלטות הפנומנלית שלו (שגם היא עוברת מתחת לרדאר לעיתים) כבר עושה את שאר העבודה משם.

אלי הכדורסל, או המשחק עצמו, לא נוהגים לתגמל התנהגות כזו בפלייאוף, וזה הכתם המרכזי של הארדן. ההגנה שלו כבר לא מחרידה מספיק בשביל להוציא אותו מהדיון. הוא יהיה חייב להוכיח שהיעילות שלו לא צונחת ככל שהרמה עולה - בניגוד לתואר השחקן המצטיין, הפעם לא מדובר בתואר שמתייחס רק לעונה הרגילה.

עונה רגילה (72 משחקים): 27.7 נקודות, 12.5 ריבאונדים, 5.9 אסיסטים ב-32.8 דקות משחק.

פלייאוף (6 משחקים): 26 נקודות, 11 ריבאונדים, 3.3 אסיסטים ב-29.8 דקות משחק.

המושג "פריצה מטאורית" כבר נשחק עד אבק, אבל מה לעשות שחייבים לצאת מגבולות כדור הארץ כדי לתאר את השיפור המדהים של היווני. הגריק פריק מצליח להיות מוזכר בשיחות על תואר השחקן המשתפר עונה אחרי עונה, למרות שהפרס תוכנן לתגמל פריצה של שחקן לתודעה. זה מדהים. הוא עושה זאת בשל החיבור של כישרון פיזי אינסופי, ומוסר עבודה בלתי נתפס. העונה רק הארדן בעונה חלומית יכול להתמודד מולו על תואר ה-MVP, אבל יאניס ממש לא מתכוון להסתפק בזה.

אחרי שסחב את מילווקי לעונה חלומית, אנטטוקומפו התפנה להשיג ניצחון ראשון בסדרה בפלייאוף, עם סוויפ מהדהד ולא ג'נטלמני בכלל על דטרויט. הדרך עוד ארוכה, קודם כל עליו להתמודד עם המשוכה הקשוחה מבוסטון. קובי כבר אתגר אותו להשיג את תואר ה-MVP, אותו הוא אמור להשיג השנה. דוראנט אמר כבר ב-2017 שיש ליווני את הכישרון להיות השחקן הטוב בהיסטוריה, ונראה שאי אפשר לשלול כבר את האפשרות הזאת.

מדובר בכוח בלתי עציר, במיוחד שמקיפים אותו ארבעה קלעים ראויים, כי הוא שולט בצבע ברמות שלא ראינו מאז שאקיל, אבל הוא עושה את זה כשהוא מגיע מבחוץ פנימה. לא ראינו חיה כזאת. בהגנה הוא מפלצת בשל היכולת שלו לכסות שטח במהירות שיא, באוויר וביבשה. לפעמים זה נראה כאילו מילווקי משחקת עם שישה שחקנים.

הוא יצטרך להוכיח את זה בפלייאוף, והקליעה המשופרת עדיין רחוקה מלהיות משהו שהוא לא חיסרון מרכזי במשחק שלו. אבל כבר עכשיו, בגיל 24, אי אפשר לקחת מיאניס את המקום שלו בדיון. וזו ראיה לגדולה שלו. בשנים הקרובות הצפייה בבאקס תהיה שווה הרבה יותר משעות השינה שלנו.

עונה רגילה (60 משחקים): 26.6 נקודות, 7.3 ריבאונדים, 3.3 אסיסטים ב-34 דקות משחק.

פלייאוף (7 משחקים): 31.3 נקודות, 7.3 ריבאונדים, 3.3 אסיסטים ב-35.7 דקות משחק.

פורץ מהאגף, הסוס השחור מקנדה. השחקן הכי פחות כריזמטי בהיסטוריה של האנושות דורס כל מי שעומד בדרכו כל הפוסט-סיזן הזה, אחרי עונה רגילה בקרוז-קונטרול. המשחק של לאונרד בן ה-27 היה נהדר גם לפני הפלייאוף, אבל הרצון לשמור עליו בריא (ואולי גם השלכות שלא ידועות לנו של הפציעה שלו) גרמו לו לקחת באיזי את השנה הראשונה בטורונטו, עם 60 משחקים בלבד. זה לא הפריע לו להופיע קבוע בסיוטים של כל כוכב במזרח.

האיש והטלפיים עושה כל מה שהוא רוצה על המגרש - בדרך כלל זה מסתכם בלקחת את הכדור מהיריב בכוח ולשים אותו בתוך הסל - ואת הכל הוא עושה באותה הבעה סטואית. זה כמעט קומי בשלב הזה, מישהו בכלל ראה אותו מזיע? נושם?!

יש איכות בלתי נמנעת לנקודות שהוא משיג, והוא הרים את הרף ההגנתי שלו בפלייאוף חזרה למקום ששם אותו בשיחה לתואר שחקן ההגנה, תואר שזכה בו פעמיים בתקופתו בסן אנטוניו. המחשבה על קוואי בתור הפנים של המשחק צריכה להחזיק את אדם סילבר ער בלילה, אבל בפלייאוף הזה קוואי מוכיח שאסור לשלול את האפשרות.