עניין של זמן: המציאות החדשה-ישנה שמשתקפת בסיבוב השני בפלייאוף

בווידאו: מספרי העונה הרגילה ב-NBA

הסיבוב השני של הפלייאוף הבטיח להיות הדבר האמיתי השנה, שמונה הקבוצות הטובות בליגה נפגשות לארבע סדרות עם נקודת מוצא שוויונית יחסית והרבה מאוד מפגשים מסקרנים. כבר בימים הראשונים שלו, הסיבוב השני לא מאכזב. הנה כמה נקודות מרכזיות מחמשת המשחקים הראשונים של הסיבוב.

עוד בנושא

דנבר ניצחה את פורטלנד ועלתה ל-0:1, פילדלפיה הפתיעה את טורונטו
פילדלפיה מהללת את "ג'יימס באטלר", אמביד: "סחב אותנו, היה מדהים"
ניצל מהרחקה: כריס פול נקנס בעקבות העימות עם השופט מול הווריירס
דו"ח השיפוט קבע: סטף קרי היה צריך לצאת בשש עבירות נגד יוסטון

הדבר האמיתי יוצר את הסינון האמיתי, את ההבנה מי השחקנים הגדולים באמת ומי הקבוצות הגדולות באמת. השבוע האחרון סיפק כמה תזכורות לגדולה מוכחת שקצת נשכחה בעקבות עונה רגילה הפכפכה. כמעט שכחנו, למשל, כמה טוב קוואי לאונרד. הוא מגיע למצבי הזריקה שהוא רוצה בנינוחות ששמורה רק לסקוררים ברמה היסטורית. נדמה שלא חשוב מי מנסה לשמור עליו, הוא תמיד ימצא את היתרון שלו: או שהוא חזק יותר, או שהוא גבוה יותר, או שהוא זריז יותר, או שהוא חכם יותר. תוך שני משחקים מול פילדלפיה הוא השכיח לחלוטין את השנתיים המשונות שהוא עבר וחזר להיות אחד השחקנים הבודדים בליגה שניתן לבנות סביבם קונטנדרית מכל סוג שרוצים.

כמעט שכחנו גם מי זה ג'ימי באטלר. עם כל הביקורת על ההתנהלות שלו בשנה האחרונה, חלק מהעניין קשור לכך שהוא מחפש את השחקנים שיידעו להתעלות ברגעי האמת יחד איתו. הוא יודע כמה זה קשה ואיזה אופי נדרש לשם כך. אין לו נתוני פתיחה יוצאי דופן, הוא חופר את דרכו לנקודות שלו בזכות נחישות ויכולת להתעלות ברגעים הנכונים. לעומת קוואי, באטלר עוד צריך להוכיח שהוא מסוגל להביא לידי ביטוי את יכולת השיא שלו למשך סדרה שלמה ולא רק למשחק-שניים בתוכה, אבל אחרי שהוא הביא לפילדלפיה ניצחון חוץ כמעט במו ידיו הגיע תורם של הצעירים להוכיח שהם ראויים להיות בקבוצה שלו, לא להיפך.

כמעט שכחנו גם את גרסת הפלייאוף של בוסטון. אמנם מדובר רק במדגם של משחק אחד מול יריבה חזקה, אבל זה היה המשחק המרשים ביותר של קבוצה בפלייאוף הזה עד כה שהסתיים בניצחון חוץ קליל על הקבוצה הטובה בליגה לאורך העונה. בראד סטיבנס הוכיח שוב שאין כרגע בליגה מי שיודע להגיע מוכן ליריבה ספציפית כמוהו. ההגנה על יאניס אנטטוקומפו הייתה הטובה ביותר שהוא נתקל בה לאורך העונה, והיא נבעה מהכנה מדוקדקת. סטיבנס דאג שבדרך לצבע יאניס תמיד יפגוש גוף גדול שהוא לא יכול להזיז, והנחה את השחקנים שלו להוביל את היווני הצידה אל עזרה שמגיעה יחסית מאוחר (כדי שלא תהיה מסירה פשוטה לקלע). מעבר להכנה, רמת הביצוע הייתה מושלמת: ההקפדה על מיקום, ניואנסים של זוויות קטנות, התזמון של כל שחקן, קריאת הסיטואציה שמתפתחת. שחקני הסלטיקס רק מחכים לאתגרים האלה.

תוכנית המשחק ההתקפית של סטיבנס הייתה פשוטה ואפקטיבית לא פחות. פיק נ' פופ פשוט בין קיירי אירווינג לאל הורפורד חשף את קשיי השיטה ההגנתית של מילווקי, שמעדיפה שהשומר של החוסם יישאר קרוב לצבע. קיירי והורפורד הגיעו לזריקה פנויה מתי שהתחשק להם, ואם הגיעה עזרה בוסטון נעזרה ביתרון ההתחלתי כדי להניע כדור ולהגיע לזריקה טובה כמו שהיא יודעת. השילוב בין ההכנה הטקטית, רמת הביצוע והשיטה שעובדת הזכיר מאוד את בוסטון של הפלייאוף שעבר, רק שהפעם יש לה את אחד הסקוררים הגדולים ב-NBA ואת גורדון הייוורד, שמתפקד כשחקן היוצר הנוסף שעולה מהספסל באופן שמתחיל להזכיר את מאנו ג'ינובילי.

סדרות גדולות כוללות גם קרבות טקטיים בין המאמנים, וכבר לאחר משחק-שניים יש הרבה על מה לדבר בתחום. מעניין במיוחד כיצד מייק בודנהולזר יגיב להפתעות של בוסטון בשני הצדדים. בהתקפה הוא ניסה קצת את יאניס כחוסם בפיק נ' רול וקצת בפוסט, שתי אפשרויות ששוות נסיון משמעותי יותר. בהגנה הוא הזיז את ברוק לופז מאל הורפורד, אבל המשיך לשלוח את השומר של הורפורד עמוק לצבע, מה שמוציא את העוקץ מהשינוי. לפורטלנד וטרי סטוטס יש בעיות דומות עם הפיק נ' רול בין ג'מאל מארי לניקולה יוקיץ', אבל יהיה לסטוטס הרבה יותר קשה להגיב (ארחיב על כך בסעיף הבא).

בסדרה היחידה שעברה את המשחק השני, התגובות כבר הגיעו. ברט בראון שלח את ג'ואל אמביד לשמור על פסקל סיאקם, את טוביאס האריס על מארק גאסול ואת בן סימונס על קוואי לאונרד. בזמן שסימונס גרם לקוואי לעבוד מעט קשה יותר, השינוי המשמעותי הוא בציוות הגבוהים. גאסול לא נשאר חופשי לזרוק שלשות ולנהל משחק מבחוץ, סיאקם פגש יריב שהוא לא יכול לזרוק מעליו את הזריקות המשונות שלו בצבע. אלמנט ההפתעה עבד בעיקר במחצית הראשונה, בשנייה ניק נרס כבר ניסה לנצל את שני המיס-מאצ'ים: להוריד את גאסול לפוסט ולאפשר לסיאקם לחדור ולנצל את יתרון הזריזות מול אמביד. ניתן להניח שבמשחק השלישי התגובה של נרס כבר תהיה מאורגנת יותר, ובאופן כללי נראה ששמיכת המיס-מאצ'ים של פילי קצרה מדי עבור הראפטורס, אבל בינתיים ההפתעה של בראון עזרה לסיקסרס לגנוב את הביתיות.

הנוכחות של שני סנטרים מאוד דומיננטיים בשתיים מהסדרות יוצרת מראות שכמעט נעלמו מהנוף בפלייאוף בשנים האחרונות: סדרות עמוסות בסנטרים גדולים וכבדים. שחקנים שהפכו לפחות ופחות רלוונטיים פתאום מוצאים את עצמם כשחקנים עם משמעות גדולה בסדרות גדולות. מארק גאסול הגיע לטורונטו כדי לעצור את ג'ואל אמביד, והוא עושה עבודה נהדרת (עד כדי כך שלא ברור למה נרס לא מתאים את הרוטציה שלו כך שגאסול תמיד ישחק מול אמביד). כבר נדמה היה שהיכולות ההגנתיות של גאסול לא חשובות כמו לפני חמש שנים, אבל עכשיו הוא מוצא את עצמו בתפקיד מפתח. לא פחות מפתיע לראות את אנס קאנטר וגרג מונרו, אולי שני המייצגים הבולטים של חוסר הרלוונטיות של סנטרים שלא קולעים מבחוץ ולא מגנים על הטבעת, מקבלים תפקיד של ממש בסיבוב השני, או את דנבר משתמשת לדקות ארוכות בהרכב של שני סנטרים.

מה שמוביל אותנו אל ניקולה יוקיץ'. השבוע האחרון שם חותמת חד משמעית על ההצהרה של הג'וקר השנה: אני כאן, וכל מי שתרצה לצלוח את המערב בשנים הקרובות תצטרך להבין איך להתמודד איתי. כרגע לא ברור איך. הפיק נ' רול של יוקיץ' עם ג'מאל מארי הוא המהלך הכי פחות עציר בליגה. אם מביאים עזרה יוקיץ' מביא לידי ביטוי את ראיית המשחק הנדירה שלו, אם מנסים לבצע חילוף או להשתמש בשומר נייד יותר הוא חוגג בפוסט, מה שהוא עושה גם מול שומרי פוסט איכותיים. לא ברור מי השחקן שמסוגל להקשות על יוקיץ' גם בפיק נ' רול וגם בפוסט. אולי יוסוף נורקיץ' היה מסוגל, מדובר בקיר בטון ששיפר מאוד את הגנת הפיק נ' רול שלו השנה, אבל בלעדיו פורטלנד נראית אבודה לחלוטין מול הג'וקר. כל מה שטרי סטוטס ניסה במשחק הראשון לא התקרב להקשות עליו.

סדרות הסיבוב השני מבליטות את החשיבות של כמה שחקני פנים וותיקים, חכמים ומגוונים, שחקנים שבעונה הרגילה פחות בולטים אבל בסדרה מסוימת יכולים להתברר כחשובים יותר מהסופרסטארים הגדולים ביותר. מארק גאסול ואל הורפורד זכו להשוואות רבות ביניהם, ועכשיו הם נמצאים בעמדה דומה: הראשון קיבל את המשימה לעצור את אמביד, השני הוא השומר המרכזי על יאניס. שניהם עשו עבודה יוצאת דופן במשחקים הראשונים, הביאו לידי ביטוי את חוכמת המשחק הנדירה שלהם לניואנסים דקים של למידה של יריב ספציפי. כיף לראות אותם כופים על תופעות טבע שהיו אמורות להיות בלתי ניתנות לעצירה זריקות קשות, מתסכלים שני מועמדים ל-MVP. הורפורד לא מסתפק בכך, הוא גם אחד משני שחקני ההתקפה הכי חשובים של בוסטון והוא כנראה יכריח את ההגנה הטובה בליגה להחליף שיטה.

אל השניים האלה ניתן להוסיף את פול מילסאפ, שהתפקיד המוגדר שלו בדנבר הוא כל מה שמייק מאלון צריך ממנו. בסיבוב הראשון הוא הקשה מאוד על השחקן הטוב ביותר של היריבה, למרכוס אולדריג'. מול פורטלנד אין לו על מי לשמור, אז הוא מנצל את היתרון הפיזי שלו כדי להוריד את הפורוורדים של הבלייזרס לפוסט ולתפקד כסקורר השלישי של הנאגטס. אם טרי סטוטס ישים עליו את קאנטר כדי להרחיק אותו מיוקיץ', ניתן לסמוך על מילסאפ שיידע להשתמש ביתרון הזריזות. בזמנו הפנוי, הוא מחפה על האיטיות של יוקיץ' בהגנה ומסוגל לשמור על כל סוג של שחקן. מסוג השחקנים שברגעים החשובים מבינים כמה טוב שיש אותם.

במובן אחד יוסטון מנצחת בגדול: כבר שנתיים שהיא גוררת את אחת הקבוצות הטובות והמלהיבות בכל הזמנים לסגנון שלה, לדבר הזה שהיא עושה במקום לשחק כדורסל כמו שאנחנו מכירים אותו. גם בסדרה הזאת יש סוגיות מקצועיות מעניינות, אבל הדבר הזה שקורה שם במקום כדורסל מוציא את החשק לכתוב עליהן. יוסטון מנצחת גם בכך שהיא מפנה את הדיון לסוגיות שיפוט. בדיוק כפי שהיא מותחת את המתמטיקה לקצה, היא רוצה למתוח גם את חוקי המשחק לקצה. ג'יימס הארדן זרק במשחק הראשון 14 זריקות עונשין, הוא ומייק ד'אנטוני משוכנעים שהגיעו לו לפחות עוד 15. מבחינתם, ככה משחקי פלייאוף אמורים להיראות עכשיו.

יוסטון כנראה לא משאירה לליגה ברירה אלא לחשוב מחדש על חוקי העבירה במצבים מסוימים. הארדן עשוי להיות שחקן מהסוג שמכריח שינויי חוקים, כמו שאקיל אוניל בזמנו. הבעיה שהוא יוצר קשורה לאותו סטפ בק מפורסם שלו ולסגנון הזריקה יוצא הדופן שלו. הוא מבצע שינויי כיוון, מזהה רגע נכון ואז עושה צעד מהיר אחורה ומיד עולה לקליעה בה הוא קופץ קדימה, כשתנועת הזריקה שלו היא כזו בה היד נשלחת קדימה, כמעט בזווית של 90 מעלות. שחקנים שעושים צעד לכיוונו עם יד מושטת למעלה, כפי שהם עושים מול כל שחקן אחר בלי בעיה, מוצאים את עצמם בתוך איזור הנחיתה שלו ופעמים רבות גם עם מגע ביד שלו. בכל משחק אחר ניתן לראות עשרות מקרים של שחקנים מבצעים את אותה תנועה הגנתית מול שחקן שזורק ושם מדובר בפעולה הגנתית טובה, לא בעבירה על זריקה משלוש.

ניתן לטעון שזה המהלך הבלתי עציר של הארדן, שיכולת ההאטה החריגה שלו מאפשרת לו לבצע תנועה שהשומרים לא מספיקים להגיב אליה ולכן הם מבצעים עבירה, ושאי אפשר להאשים אותו בכך שסגנון הזריקה שלו שונה מהרגיל. אבל אם התוצאה היא שבחוקים הקיימים הארדן אמור לקבל חמש עבירות למשחק בזריקות משלוש, או שצריך לוותר על הנסיון לשמור עליו קרוב כי הוא סוחט את העבירות האלה, מה שאומר שהוא יוכל לזרוק גם 20 שלשות בסטפ בק כל משחק בלי בעיה, ניתן להניח שהליגה תחפש דרך לשנות את החוקים (שהשופטים גם ככה נמנעים פעמים רבות מלאכוף). ה-NBA זו ליגה שעסוקה כל הזמן באיך להפוך לאטרקטיבית יותר, הארדן ויוסטון מציבים בפניה אתגר לא פשוט באופן בו הם משתמשים בחוקים כדי לכפות סגנון בלתי ניתן לצפייה.