פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

        גריק שואו: דירוג מצטייני העונה ב-NBA, כולל ה-MVP יאניס אנטטוקומפו

        בעונה שבה הארדן נכנס לנעליים של צ'מברליין וג'ורדן, רק שחקן אחד עם דומיננטיות מזן נדיר מסוגל לקחת לו את התואר. רביץ מדרג את עשרת המצטיינים, מסביר למה יאניס ראוי ומכריז על מהפך בטופ 3. סיכום העונה, חלק ב'

        גריק שואו: דירוג מצטייני העונה ב-NBA, כולל ה-MVP יאניס אנטטוקומפו
        עריכה: מתן חדד

        בחירת מצטייני עונת 2018/19 של ה-NBA התבררה כמשימה מורכבת מהרגיל. הרבה מאוד מהשחקנים הטובים בעולם העבירו את העונה במצב נמנום מתקדם, וזה במקרה הטוב בו הם לא הפריעו לקבוצות שלהם. בעוד שבשנים קודמות, וגם באמצע העונה הנוכחית, היו יותר מדי שחקנים שראויים למקום בטופ 10 של רשימת המצטיינים, הפעם אחרי שמונת הראשונים התחיל להיות קשה למצוא שחקנים שראויים למקום בעשירייה. בסופו של דבר נמצאו שני הזוכים, כאשר את שאר המועמדים המעניינים מבין 25 שחקני העונה הרגילה הטובים ביותר השנה חילקתי לשתי קטגוריות שאין ביניהן היררכיה. הסדר בכל קטגוריה הוא מהפחות ליותר מרשימים והנתונים נכונים ליום שלישי.

        עוד בנושא

        דירוג המצטיינים של אסף רביץ בנקודת האמצע של העונה
        לחלק א' של סיכום העונה: שאר התארים האישיים ב-NBA
        אחרי ההתפטרות: הדרמה מאחורי הקלעים סביב מג'יק ג'ונסון
        "כדורסלן פורץ דרך, ואיש חביב": ב-NBA נפרדים מנוביצקי

        דונובן מיטשל, יוטה ג'אז, חוגג (AP)
        בשקט בשקט, עשה קפיצת מדרגה. דונובן מיטשל (צילום: AP)

        עונות אישיות נהדרות בקבוצות בינוניות ברובן

        למרכוס אולדריג' ודמאר דרוזן (סן אנטוניו): קשה היה להפריד לאורך העונה בין צמד הכוכבים של הספרס, צמד סולידי של שחקן חוץ ושחקן פנים שלא קולעים שלשות (17 שלשות משותפות לאורך העונה) והובילו סגל די רעוע לפלייאוף במערב בקלילות.

        טוביאס האריס ודנילו גלינארי (קליפרס): טוביאס כבר נמצא בפילדלפיה, אבל נכנס לכאן על חלקו בקמפיין הפלייאוף המפתיע של הקליפרס. הסקורר האיטלקי, בעונה בריאה נדירה, השלים איתו צמד פורוורדים שיצרו מיס-מאצ'ים לכל יריבה, ולאחר העזיבה של טוביאס לקח על עצמו יותר בסיום העונה הנהדר של הקבוצה הטובה בלוס אנג'לס.

        דיאנג'לו ראסל (ברוקלין): השתפר ככל שהעונה התקדמה, נכנס לאולסטאר, הוביל את ברוקלין לפלייאוף שאף אחד לא ציפה לו. לא רע בשביל מי שפתח את העונה עם תדמית של שחקן לא מספיק יעיל כדי להיות רכז פותח ב-NBA.

        ניקולה ווצ'ביץ' (אורלנדו): סיפור דומה לדיאנג'לו, בגרסת הסנטר. נחשב לשחקן שהחסרונות עולים על היתרונות שלו, עד שהוכיח השנה שמסוגל להוביל קבוצה לפלייאוף עם שורה סטטיסטית יפה של 20.8 נקודות, 12 ריבאונדים ו-3.8 אסיסטים ביעילות גבוהה.

        דונובן מיטשל (יוטה): פתיחת עונה מאכזבת של מיטשל, בן סימונס וג'ייסון טייטום קיבעה את העונה השנייה של שלושת הרוקיז הבכירים משנה שעברה כמאכזבת. שלושתם השתפרו, אבל במקרה של מיטשל מדובר בזינוק בחצי השני של העונה שעבר מתחת לרדאר. ב-40 המשחקים האחרונים הוא סיפק שורה של 26.4 נקודות, 4.5 ריבאונדים ו-4.9 אסיסטים. הוא עדיין לא השחקן החשוב בקבוצה שלו, אבל יוטה בדרך למאזן השמיני בליגה אז אין בעיה שתכניס שני שחקנים לטופ 20.

        בראדלי ביל (וושינגטון): זו השנה השנייה ברציפות שביל מוכיח שהוא מסוגל להוביל את הוויזארדס לאחר פציעה של ג'ון וול. השנה הוא קלע 27.4 נקודות והוסיף 5.2 ריבאונדים ו-6.1 אסיסטים מאז הקרע בגיד האכילס של וול. הבעיה היא שהפציעה הזו לקחה את וושינגטון לסוג של בנייה מחדש שלא מתאימה לביל, שבגיל 25 נכנס לשנות השיא בקריירה. המשך יבוא בקיץ.

        קארל אנתוני טאונס (מינסוטה): ג'ימי באטלר לא רצה לשחק בקבוצה שלו, המוטיבציה וההגנה שלו הועלו על המוקד, אבל נדמה שכל הצרות עשו לו טוב. מהרגע שבאטלר עזב טאונס התנפל על העונה וסיים אותה עם שורה שמתכתבת עם שנות השיא של קווין גארנט: 24.4 נקודות, 12.4 ריבאונדים ו-3.4 אסיסטים. ההגנה השתפרה, היכולת להוביל קבוצה להישגים עוד לא.

        קמבה ווקר (שארלוט): התחיל מדהים, נרגע בהמשך אך עדיין מדובר באחד הגארדים הבכירים בליגה, שחקן שבא לעבוד כל ערב ומשיג נקודות בקלילות. מגיעה לו קבוצה איכותית יותר, אולי בקיץ הוא יעבור לאחת כזו.

        בלייק גריפין (דטרויט): המציא את עצמו מחדש כמוביל כדור וקלע חוץ שיודע גם לחפור בצבע כמו פעם. השורה הסטטיסטית של 24.8 נקודות, 2.5 שלשות, 7.6 ריבאונדים ו-5.4 אסיסטים היא אחת המרשימות בקריירה. כמו במקרה של קמבה, המאבק על הכרטיס האחרון לפלייאוף במזרח יכול גם להכריע אם הוא ייכנס לאחת מחמישיות העונה.

        בלייק גריפין, דטרויט פיסטונס (GettyImages)
        המציא את עצמו מחדש. בלייק גריפין (צילום: GettyImages)

        הרבה מאוד תועלת, אבל אי אפשר להתעלם מהנזק

        *ג'ימי באטלר לא נכנס אפילו לכאן כי יחס הנזק/תועלת שלו לא היה מספיק טוב. העונה הזו ריסקה את התדמית של שחקן שבקיץ עוד היה דיון אם הוא עדיף על פול ג'ורג'. אולי בפלייאוף הוא יצליח לתקן משהו מהנזק.

        אנתוני דייויס (ניו אורלינס): השחקן שהכי קשה למקם השנה. למשך חצי עונה הוא היה מועמד ל-MVP עם שורה מפלצתית לגמרי (29.3 נקודות, 13.3 ריבאונדים, 4.4 אסיסטים, 1.7 חטיפות ו-2.6 חסימות ב-41 המשחקים הראשונים), אבל אז הגיעה בקשת הטרייד שריסקה לחלוטין את העונה של הפליקנס.

        ראסל ווסטברוק (אוקלהומה סיטי): די מדהים שעונה עם ממוצע טריפל דאבל זה כבר לא משהו שמתרגשים ממנו. ראס דאג לכך כשעשה זאת שלוש שנים ברציפות, אך גם כשעשה זאת השנה עם נתוני יעילות איומים: 42.5 אחוזים מהשדה, 28.5 אחוזים משלוש, 65.7 אחוזים מהעונשין ו-4.5 איבודים.

        קיירי אירווינג (בוסטון): המספרים שלו נפלאים, טובים מתמיד, אבל לקיירי יש חלק לא מבוטל באווירה העכורה שהייתה השנה בבוסטון. נסיונות המנהיגות שלו רק יצרו מתחים, תשובות מעורפלות לגבי כוונותיו בקיץ הגבירו את הלחץ. עדיף שישאיר את ההנהגה לשחקנים כמו אל הורפורד, בטח כשהמודל שלו לחיקוי כמנהיג מופיע בשורה הבאה.

        לברון ג'יימס (הלייקרס): הנזק הגדול ביותר של לברון היה המשחקים שהחמיץ בגלל פציעה, אבל לא ניתן להתעלם מהאופן בו הנוכחות שלו, בחזית ומאחורי הקלעים, הקשתה על הקבוצה להתחבר בחצי השני של העונה. אי אפשר להפיל את כל האחריות על המאמן, הצעירים וההנהלה ולהתעלם מהחלק של הדמות הדומיננטית ב-NBA כיום.

        לברון ג'יימס, לוס אנג'לס לייקרס (רויטרס)
        אי אפשר לפטור אותו מאחריות. לברון (צילום: AP)

        עשרת הגדולים

        10. רודי גובר (יוטה)

        הדלילות באיזור הזה של דירוג המצטיינים מאפשרת להפנות את הזרקור לסטייפל טאוור. יוטה היא קבוצת פלייאוף קודם כל בזכות ההגנה השנייה בטיבה בליגה, וגובר הוא הסיבה המרכזית לכך (אך לא היחידה, דרק פייבורס חייב להיות סנטר פותח איפשהו בשנה הבאה). השנה הוא שדרג גם את היכולות ההתקפיות שלו בדרך לשיאי קריירה של 15.8 נקודות למשחק ב-67 אחוזים מהשדה. תזמון התנועה שלו לסל הולך ומשתפר, והוא יודע להגיע לזריקות טובות ממצבים מסובכים, כולל מכדורים שהוא מקבל כמעט על קו הרוחב. סטטיסטיקות מורכבות מדגישות את הערך שלו כחוסם, עם ובלי הכדור, החסימות שלו מייצרות הכי הרבה נקודות בליגה והנוכחות שלו מושכת תשומת לב של הגנות.

        9. קוואי לאונרד (טורונטו)

        עונה משונה עברה על הכוכב של הקנדים, עונה בה הוא שיחק רק 60 משחקים מבלי לסבול מפציעה משמעותית. זה קרה בגלל מנוחות יזומות רבות, כנראה שילוב של רצון שלו והעדפה של הקבוצה לשמור עליו כשיר. זה לא הפריע לראפטורס להשיג את המקום השני במזרח ואולי בליגה, וכאשר קוואי שיחק הוא נראה כמו המועמד ל-MVP שהוא היה לפני העונה שעברה. הוא אחד הסקוררים היעילים ב-NBA שיכול לנטרל כל שחקן חוץ בליגה, והוא אמור להגיע לפלייאוף מאוד רענן.

        8. קווין דוראנט (גולדן סטייט)

        ה-MVP של שני הגמרים האחרונים לא היה רחוק מכניסה לרשימת המועילים המזיקים, אבל נדמה שהאלופה שמה מאחוריה את אופציית העזיבה שלו בקיץ ואת התאקל עם דריימונד גרין וחזרה להיראות סתם כמו קבוצה שעושה את מה שהיא עושה הרבה יותר מדי שנים. KD העביר את העונה על אוטומט, עם המספרים הרגילים, הבלתי ניתנות לעצירה הרגילה, ההגנה הרגילה וההתעלות הרגילה כאשר סטף קרי פצוע.

        קוואי לאונרד, טורונטו ראפטורס (GettyImages)
        בזמן שהיה על הפרקט, נראה כמו המועמד ל-MVP מלפני שנתיים. קוואי (צילום: GettyImages)

        7. דמיאן לילארד (פורטלנד)

        עד הרגע האחרון התלבטתי אם לא להכניס אותו מקום אחד גבוה יותר, מה שהיה שווה גם מקום בחמישייה הראשונה של העונה, בזכות המנהיגות והזמינות יוצאת הדופן שלו, אבל פערי האיכות הכריעו. בכל מקרה, לילארד הוא אחד העוגנים היציבים בליגה, המספרים שלו כמעט זהים כבר שלוש שנים והוא מוביל את פורטלנד להצלחה גדולה מהצפוי בעונה הרגילה. חבל שבלי יוסוף נורקיץ' הסיכוי שלו להצליח גם בפלייאוף הפעם קטן משמעותית.

        6. סטף קרי (גולדן סטייט)

        כולם כבר יודעים בדיוק במה מדובר, כולם נערכים במיוחד אליו, וכלום לא עוזר. סטף שבר את השיא של עצמו עם 5.2 שלשות שהוא קולע למשחק ב-43.7 אחוזים. גם השנה הוא מוביל בסופו של דבר את הליגה בנט רייטינג (פער נקודות של הקבוצה שלו איתו ל-100 פוזשנים), והוא אחד משני הראשונים בתחום הזה בכל אחת מחמש השנים האחרונות, בעיקר בזכות יעילות התקפית פסיכית של הווריירס בדקות בהן הוא משחק (119.4). הוא מסוג התופעות שצריך פשוט ליהנות מהן כל עוד הן נמשכות.

        5. ג'ואל אמביד (פילדלפיה)

        ברוך הבא לליגה של הגדולים באמת. אמביד היה אחד השחקנים הכי פחות עצירים בליגה השנה בהתקפה ואחד העוגנים הבולטים בהגנה, והמספרים שלו מזכירים את הסנטרים הגדולים בהיסטוריה: 27.5 נקודות, 13.6 ריבאונדים, 3.7 אסיסטים ו-1.9 חסימות. הוא עושה מה שמתחשק לו בפוסט, יכול לעלות לקליעה משלוש או לחדור עם הפנים לסל והוא פיתח משחק בין שניים נפלא עם ג'יי ג'יי רדיק. בפלייאוף הוא ייבחן בעיקר בהגנה על קלעי חוץ ובכושר הגופני, אבל אין כבר ספק שהוא הדבר האמיתי.

        שחקן פילדלפיה 76' ג'ואל אמביד עם ג'ימי באטלר (AP)
        ברכות, נכנסת לליגה של הגדולים. אמביד (צילום: AP)

        4. פול ג'ורג' (אוקלהומה סיטי)

        גבירותיי ורבותיי, מהפך. ג'ורג', שבשלב מתקדם של העונה נדמה היה שיצר מירוץ משולש ל-MVP, נופל ברגע האחרון למקום הרביעי. הנפילה של OKC בחלק האחרון של העונה, שבאה לידי ביטוי גם בירידה בתפוקה שלו בחודש וחצי האחרונים, השפיעה על ההחלטה הזו. אבל זה לא מוריד במאום מהעונה האדירה של PG13, העונה שבה הוא פרץ את מחסום שחקני הדרג השני והפך לאחד השחקנים הטובים והשלמים בליגה. 28.1 נקודות, 3.8 שלשות ב-38.8 אחוזים, 7 זריקות עונשין ב-83.9 אחוזים, 8.1 ריבאונדים, 4.1 אסיסטים ו-2.2 חטיפות אלה מספרים של אחד השחקנים הטובים בעולם, ללא כוכביות.

        שחקן אוקלהומה סיטי ת'אנדר פול ג'ורג' (רויטרס)
        אחד השחקנים הטובים בעולם, ללא כוכביות. פול ג'ורג' (צילום: AP)

        3. ניקולה יוקיץ' (דנבר)

        תואר ה-MVP מגיע לשחקן בעל הערך הגדול ביותר עבור קבוצתו. לטעמי, היו העונה רק שני שחקנים שהשפיעו על הקבוצה שלהם באופן משמעותי יותר מיוקיץ'. דנבר שמרה על מעמדה כאחת הקבוצות הבכירות בליגה למרות ששני שחקני חמישייה בקושי תפקדו רוב העונה וגם פול מילסאפ החמיץ זמן משמעותי. יוקיץ', עם ראיית המשחק הנדירה שאפשרה לו למסור 7.4 אסיסטים למשחק מעמדת הסנטר (לצד 20.2 נקודות ו-10.8 ריבאונדים), גרם לכל מה שזז לידו להיראות הרבה יותר טוב, גם אם מדובר בחבורת אלמונים כמו אחד מהאחים פלאמלי, אחד מהאחים הרננגומס, לא אחד מהאחים מוריס וביזלי, אבל לא זה שאתם חושבים. הסנטר הסרבי משנה את הגיאומטריה של המגרש ויוצר מצבי זריקה קלים בדרכים שאף אחד אחר לא יודע לדמיין.

        שחקני דנבר חוגגים עם ניקולה יוקיץ' (AP)
        משנה את הגיאומטריה של המשחק, וגורם לכל מי שלצידו להיראות טוב יותר. יוקיץ' חוגג עם חבריו (צילום: AP)

        2. ג'יימס הארדן (יוסטון)

        זה היה צמוד, מאוד מאוד צמוד, והארדן יהיה זוכה ראוי ביותר אם ייבחר בפעם השנייה ברציפות. ברמה האישית, העונה הנוכחית הייתה טובה משמעותית מהקודמת. זו הייתה עונה התקפית אישית היסטורית בכל קנה מידה. הוא הולך לסיים עם יותר מ-36 נקודות למשחק, משהו שרק ווילט צ'מברליין ומייקל ג'ורדן עשו לפניו, משהו שקרה רק פעם אחת ב-55 השנים האחרונות. הוא עושה את זה תוך שהוא קולע 4.8 שלשות והולך לקו העונשין 11 פעמים (וקולע ב-87.8 אחוזי הצלחה), מה שהופך את אחוז הקליעה המשוקלל שלו לגבוה מאוד - 61.7 אחוזים. הוא הפך את הסטפ-בק מהשלוש, הקליעה הכי קשה בכדורסל, לכלי קטלני שהוא משתמש בו באופן קבוע. הגנות חייבות להיערך לכך, מה שמפנה לו נתיבי חדירה ומסירה. לכן הוא מרבה לוותר על פיק נ' רול ופשוט משחק אחד על אחד. זה לא נראה כמו שום דבר שראינו עד כה וזה רחוק מכל מה שלמדנו על כדורסל נכון, אבל זו המסקנה הלוגית הבאה של המהפכה הסטטיסטית עבור השחקן הנדיר שמסוגל לשחק ככה. יוסטון מדורגת שנייה ביעילות התקפית, כשהסיבה היחידה היא שאין דרך לעצור את ג'יימס הארדן.

        ג'יימס הארדן, יוסטון רוקטס (AP)
        תתפלא, אתה לא ה-MVP שלנו. הארדן (צילום: AP)

        MVP: יאניס אנטטוקומפו (מילווקי)

        אז איך יכול להיות שמישהו עקף את הארדן? התשובה מתחלקת לשתי נקודות. הראשונה היא שיש לפרקט הכדורסל שני צדדים, והארדן הוא שחקן על רק באחד מהם. יאניס, לעומת זאת, היה אחד משלושת שחקני ההתקפה הכי חשובים בליגה ואחד משלושת שחקני ההגנה הכי חשובים בליגה השנה, הוא היה שחקן המפתח בשני הצדדים בקבוצה שכרגע מדורגת שלישית ביעילות התקפית וראשונה ביעילות הגנתית. הנקודה השנייה היא שמילווקי הנוכחית זו קבוצה שנבנתה סביב היתרון הייחודי של יאניס כחודר בלתי עציר עם יכולת מסירה נהדרת. אין עוד סופרסטאר אמיתי לצידו, אך הצורך של היריבות להתמקד בו ובסכנת החדירה שלו הופכת את החיים של כל השאר להרבה יותר קלים. הגריק פריק שואב את ההגנות פנימה ומאפשר לחברים שלשות פנויות ונתיבי חדירה שאחרת לא היו להם. במובן הזה, הוא מזכיר את הארדן של השנתיים האחרונות ואת סטף, שחקנים שהיכולות הייחודיות שלהם משמשות כטריגר לכל משחק ההתקפה של קבוצת התקפה מעולה. וחוץ מזה, יאניס עושה הכל: 27.7 נקודות ב-57.8 אחוזים מהשדה, 12.5 ריבאונדים, 5.9 אסיסטים, 1.3 חטיפות ו-1.5 חסימות. עונה מדהימה שאלמלא ההתפוצצות של הארדן הייתה נגמרת בתואר אישי קל.

        יאניס אנטטוקומפו, מילווקי באקס מטביע (AP)
        בהגנה, בהתקפה, בכל מקום. יאניס (צילום: רויטרס)