כמעט בלי לשים לב, עונת ה-NBA כבר הגיעה לאמצע הדרך. אז ללא הקדמות נוספות, הנה דירוג עשרת המצטיינים של אמצע העונה והתייחסות זריזה לשאר התארים.
עוד בנושא:
מבוא לסטטיסטיקה: המספרים של חצי העונה הראשונה ב-NBA
קרי מתקרב לרג'י מילר, ג'יימס הארדן עשה היסטוריה: סיכום הלילה
הארדן פירק את קליבלנד, קרי ותומפסון כיכבו מול שיקגו
דירוג המצטיינים
ראויים לאזכור
בלייק גריפין, בראדלי ביל, קארל אנתוני טאונס: מספרים אישיים נפלאים בקבוצות לא מספיק טובות.
ויקטור אולדיפו: ירידה חדה ביחס לעונה שעברה, ועדיין אחד הגארדים השלמים בליגה.
ראסל ווסטברוק: משנה את חוקי ההגיון כל עונה מחדש. לפני שלוש שנים אף אחד לא היה מדמיין לכתוב את המשפט: "עונה מאכזבת עם ממוצע טריפל דאבל ו-2.5 חטיפות למשחק".
טוביאס האריס: הקליפרס עובדים כאנסמבל, אבל טוביאס בולט מעל כולם ובלי ששמנו לב נמצא קרוב מאוד לעונת 50/40/90 עם 21 נקודות למשחק.
ניקולה ווצ'ביץ': המונטנגרי של אורלנדו התחיל את העונה כחוזה שמנסים להיפטר ממנו. בנקודת האמצע הוא כבר אולסטאר (יהיה פשע אם לא ייכנס), סנטר שעושה הכל ומשתלט על משחקים בנונשלנטיות.
דמאר דרוזן ולמרקוס אולדריג': בחודש האחרון ההיררכיה התאזנה ואפשר לדבר על שני כוכבים די שווים שדואגים שסן אנטוניו תמשיך להיות בתמונת הפלייאוף.
קמבה ווקר: עונה פנטסטית שלו נבלעת בבינוניות של שארלוט. אף אחד לא מדבר על כך שגם קמבה מסיים חוזה בקיץ ויכול להיות אופציה ריאלית ומעניינת מאוד להרבה קבוצות.
מטורף שלא נכנסו לעשירייה
דמיאן לילארד: הגיוני להתלונן שלילארד ממשיך להיות אנדרייטד כסקורר, מנהיג ואחת המניות הבטוחות בליגה בזמן שאני לא מכניס אותו לעשירייה? הסיבה היחידה היא ששדרת כוכבי העל צפופה במיוחד. אבל אם גם השנה פורטלנד תבצע קפיצת מדרגה בחצי השני כבר לא תישאר ברירה.
קיירי אירווינג: היחיד שמתפקד במה שאמורה הייתה להיות החמישייה הגדולה של בוסטון. זמן טוב לציין שהשנה הגארדים המסורתיים לוקחים צעד אחורה, כאשר שמונה מעשרת המצטיינים שלי מוגדרים כפורוורדים וסנטרים (למרות שחלקם מובילים כדור).
10. קווין דוראנט (גולדן סטייט)
הצמרת כל כך צפופה, שה-MVP של הגמר בקושי השתחל לרשימה בעונה של 28.4 נקודות ב-50.5 אחוזים מהשדה ו-91.1 אחוזי עונשין, 7.4 ריבאונדים ושיא קריירה של 6.1 אסיסטים. הדירוג הנמוך קשור לכך שהאלופה מנמנמת את דרכה לפלייאוף ולכך שהשנה ברור עוד יותר מתמיד ש-KD הוא לא השחקן החשוב ביותר שלה. גם חוסר הוודאות שיוצרת העזיבה האפשרית, ואולי כבר ניתן לומר המסתמנת, שלו בקיץ נכנסת לרשימת השיקולים.
9. ג'ואל אמביד (פילדלפיה)
שלישיית הכוכבים של הסיקסרס מסרבת להקליק ולשני האחרים לא מצאתי מקום אפילו באזכורים. אמביד הוא הבכיר מהשלושה השנה ובשיאו הוא הכוח הדומיננטי ביותר בצבע בליגה בשני הצדדים, מה שמוביל ל-26.9 נקודות, 13.5 ריבאונדים, 1.9 חסימות ו-9.9 זריקות עונשין. הבעיה היא שהשיא הזה מגיע בעיקר במחציות הראשונות. עד שאמביד לא יהיה מסוגל להשתלט על משחקים גם במאני טיים באופן עקבי הוא לא יוכל להיות בדיון המצומצם על תואר ה-MVP.
8. סטף קרי (גולדן סטייט)
זה השלב בו ההיעדרויות מתחילות לקבל משקל בדירוג, העובדה שסטף החמיץ 11 משחקים (הוא בקצב של 60 משחקים השנה) הורידה אותו כמה מקומות. כשהוא משחק, הוא ממשיך להיות ענק בכל קנה מידה. חמש השלשות שהוא קולע למשחק ב-44.3 אחוזים זה כמעט שחזור של עונת ה-MVP ההזויה שלו מ-2015/16. אחרי כל כך הרבה שנים לליגה עדיין אין מושג איך להתמודד איתו.
7. אנתוני דייויס (ניו אורלינס)
זאת השורה הסטטיסטית של AD: 28.9 נקודות ב-51.4 אחוזים מהשדה, 0.9 שלשות ב-32.1 אחוזים, 9 ביקורים בקו העונשין ב-80.4 אחוזים, 13.2 ריבאונדים, 4.4 אסיסטים על 2 איבודים, 1.8 חטיפות ו-2.7 חסימות. אלה מספרים שנראים כמו שילוב בין עונות השיא של קווין גארנט והאקים אולג'ואן, עם תוספת שלשות. ובכל זאת, הקבוצה שלו נמצאת במקום ה-12 במערב. זה קשור גם להגנה שמדורגת 25 בליגה, בין היתר בגלל שדייויס לא מצליח להנהיג אותה כפי שניתן היה לצפות, וגם לכך שהוא לא משדרג את השחקנים שסביבו כפי שעושה השחקן הבא ברשימה, שהתעקשתי לדרג לפני דייויס.
6. ניקולה יוקיץ' (דנבר)
דנבר לא הייתה אמורה להוליך את המערב. לא עם סגל מלא, בטח לא כששלושה שחקני חמישייה היו פצועים לתקופה משמעותית (אחד מהם, וויל בארטון, שיחק שני משחקים). אבל יוקיץ' הוא בדיוק השחקן הזה שהופך את המשחק לקל יותר עבור השחקנים שסביבו, בין אם הם סקוררים דומיננטיים או רול פליירס יעילים. מדובר בסנטר שמוסר 7.6 אסיסטים למשחק, מספר שלא מעביר עד הסוף את ראיית המשחק העילאית שלו והאופן בו הוא יוצר יתרונות קטנים לחבריו לקבוצה. הוא מוסיף לכך 19.2 נקודות, 10.2 ריבאונדים, הגנה משופרת ויכולת לחפור בצבע ולהשיג נקודות עם הסיומת הרכה שלו כשזה מה שהקבוצה צריכה ממנו.
5. לברון ג'יימס (הלייקרס)
ההיעדרות שלו כרגע הרחיקה אותו מארבעת הגדולים, אבל גם הבהירה כמה בוסרית הקבוצה שהוא לקח למאזן של 20:14 לפני הפציעה. קינג ג'יימס בגרסת העונה הרגילה מוביל קבוצות לפלייאוף במאמץ מינימלי תוך התנסות ביכולות חדשות, השנה מדובר בשלשות ממרחק גבוה במיוחד. הוא מכיר את עצמו כל כך טוב שהוא מזהה מתי נכון מבחינתו לעלות לזריקה שנראית בלתי אפשרית. עם כל סימני השאלה בלייקרס, כל קבוצות המערב יעדיפו להימנע מפגישה איתו בפלייאוף.
4. קוואי לאונרד (טורונטו)
למי ששכח, קוואי בריא ומחויב הוא אחד השחקנים הטובים בעולם. הוא הגיע לסיטואציה מושלמת עבורו, בה הוא לא צריך להנהיג ולנהל משחק, כי את זה עושה קייל לאורי. כל מה שהוא צריך זה לקלוע ולשמור ברמה הגבוהה ביותר, והוא התפתח כל כך כסקורר שכבר לא ברור באיזה משני הצדדים הוא טוב יותר. את 27.3 הנקודות שלו הוא קולע ב-50.2 אחוזים מהשדה, 36.8 אחוזים מהשלוש ו-84.8 אחוזים מהעונשין. אם לא היה נח במשחקי בק-טו-בק הקרב על המקום השלישי היה צמוד יותר.
3. פול ג'ורג' (אוקלהומה סיטי)
לזה אף אחד לא ציפה. ג'ורג' לא רק הפך לשחקן הטוב ביותר ב-OKC, הוא גם הפך לאחד הטובים בליגה, לשחקן שניתן להעמיד בשורה אחת עם שאר הסמול פורוורדים הבכירים. כמו במקרה של קוואי, מדובר בשחקן שמשתלט על משחקים גם דרך ההגנה וגם דרך ההתקפה, כאשר בשני הצדדים הוא מתעלה לאיזורים שלא הכרנו ממנו עד כה. הוא התחיל טוב והמשיך מצוין, מאז משחק של 47 נקודות בתחילת דצמבר הוא קולע 31.4 נקודות למשחק באחוזים מצוינים מכל הטווחים, כולל 3.7 שלשות למשחק. אם איכשהו הוא ימשיך בקצב הזה, יהיה סיכוי למירוץ משולש ל-MVP.
2. ג'יימס הארדן (יוסטון)
החודש האחרון, מאז ה-12 בדצמבר, היה אחד החודשים ההתקפיים הגדולים ביותר בתולדות הליגה של שחקן בודד. לא פחות. הארדן קלע בחודש הזה 39.5 נקודות למשחק בזכות 5.9 שלשות ב-40.4 אחוזים (זרק 14.5 שלשות למשחק) ו-13.2 זריקות עונשין ב-87.4 אחוזים, והוסיף 9 אסיסטים (וגם 5.5 איבודים). הוא הוציא במו ידיו את יוסטון ממשבר, כשהוא לוקח לקצה את חוסר היכולת של אף אחד בליגה למנוע ממנו לעלות לשלשה. אז למה המזוקן מפסיד את המירוץ הדו ראשי? סיבה אחת היא שהיו גם חודשיים פחות טובים שהובילו למשבר שצריך לצאת ממנו, הסיבה השנייה היא שכדי שכל זה יקרה הארדן צריך היה להפוך להצגה של איש אחד ולהפסיק לנהל מכונה משומנת. זה קרה מכורח הנסיבות, אבל אני מעדיף לתת את ה-MVP לשחקנים שנבנות סביבם קבוצות גדולות.
1. יאניס אנטטוקומפו (מילווקי)
במובן מסוים, יאניס הוא הדבר הקרוב ביותר להארדן של השנתיים האחרונות. הוא השחקן שסביב היכולות הייחודיות שלו נבנתה הקבוצה עם המאזן הטוב בליגה, כאשר אף אחד אחר לא ממש מככב חוץ ממנו. הגריק פריק הוא לא שחקן התקפה שלם כמו הארדן, והוא עוד יצטרך להוכיח שהוא מסוגל להשתלט על סדרות פלייאוף בלי קליעה סבירה מבחוץ. היתרון שלו על ה-MVP המכהן הוא שהוא מתפקד גם כעוגן ההתקפי וגם כעוגן ההגנתי של הקבוצה המדורגת שלישית בליגה בשני התחומים.
יאניס משיג נקודות בצבע בקצב שבמילניום הנוכחי שני רק לשאקיל אוניל (17.8 מתוך 26.6 הנקודות שלו), הוא שדרג את יכולת המסירה ויודע לחכות רגע נוסף כדי לכווץ עוד קצת את ההגנה ולהפוך את השלשה של החבר לקבוצה לפנויה יותר (6 אסיסטים), הוא אחד הריבאונדרים הטובים בליגה (12.8 למשחק), הוא שומר על חמש עמדות בלי בעיה והוא מגן על הטבעת כשצריך. כשלוקחים בחשבון את שני צידי הפרקט, אין ספק מי השחקן השלם ביותר והחשוב ביותר לקבוצה שלו בחצי הראשון של העונה.
שאר התארים
שחקן ההגנה
5. קוואי לאונרד: טורונטו נראית כמו קבוצת הגנה גדולה, המספרים מתעקשים שהיא רק די טובה.
4. ג'ואל אמביד: נהיה לי יותר ויותר קשה לתת את התואר לסנטרים שמתמחים בהגנה על הטבעת אבל מתקשים בתחומים חשובים במיוחד של חילופים אוטומטיים, התמודדות בפיק נ' רול עם מובילי כדור שעולים לקליעה משלוש ושמירה על סנטרים עם קליעה מבחוץ.
3. רודי גובר: ראו 4.
2: יאניס אנטטוקומפו: כמה מהמועמדים הבכירים ל-MVP השנה הם גם שחקני ההגנה הטובים ביותר. אם יאניס לא יזכה בתואר הראשי זה יוכל להיות פרס ניחומים שבהחלט מגיע לו.
1. פול ג'ורג': אוקלהומה סיטי היא, לפני הכל, קבוצת ההגנה הטובה בליגה השנה, ובפער לא קטן, למרות שמומחה ההגנה אנדרה רוברסון פצוע. ג'ורג' הוא שחקן ההגנה הטוב ביותר של קבוצת ההגנה הטובה ביותר, הוא מתנפל על כל משחק ומקשה על שחקנים כמעט מכל עמדה. גם עבורו זה יכול להיות תגמול על עונה יוצאת דופן.
המאמן
5. ניק נרס: המחליף של דווין קייסי נכנס לסיטואציה לא פשוטה, קיבל החלטות טובות לגבי הרוטציה ובנה בטורונטו קבוצה שאולי תהיה מספיק טובה כדי לשכנע את קוואי להישאר.
4. בילי דונובן: באיחור של כמה שנים, OKC סוף סוף אימצה באמת את הזהות שלה כקבוצת הגנה לוחצת ותזזיתית שלא לוקחת ימים חופשיים. לדונובן מגיע הקרדיט על כך.
3. דייב ייגר: סקרמנטו מתחילה לחזור לגודל יחסית טבעי, אבל עצם הנוכחות שלה עמוק בתוך הקלחת במערב היא הישג עצום לייגר. קבוצה כיפית שמשחקת את הכדורסל הנכון עבורה.
2. מייק מאלון: מצא את הדרך להשתמש נכון ביוקיץ' בהגנה, מצא את הפתרונות הנכונים למכת הפציעות תוך שהוא נותן לספסל של דנבר להמשיך לעבוד ביחד.
1. מייק בודנהולצר: מקודם השוויתי את יאניס להארדן של השנתיים האחרונות, בהשוואה הזאת בודנהולצר הוא הגרסא של הבאקס למייק ד'אנטוני. הוא המאמן שידע לבנות את השיטה הנכונה סביב אחד הכוכבים הגדולים בליגה, השיטה שהופכת אותו למועמד בכיר ל-MVP ואת מילווקי לקבוצה עם המאזן הטוב בליגה. מגיעה לקואוץ' באד גם מילה טובה על כך שהרבה מאוד שחקני משנה צעירים מבצעים קפיצת מדרגה השנה.
הרוקי
5. וונדל קרטר: נראה כמו סנטר מודרני איכותי בהתהוות שיתאים מאוד לשחק לצד לאורי מרקאנן בקו הקדמי העתידי של שיקגו.
4. שיי גילג'ס אלכסנדר: נותן נחת למי שטענו בקיץ שהוא הרכז הבכיר של המחזור. השתלב נהדר בחמישייה בעונה המוצלחת של הקליפרס.
3. ג'רן ג'קסון ג'וניור: טריפל J הוא עוד שחקן פנים מודרני שמשלב בין שלשות, הגנה על הטבעת, ניידות וכמה מהלכים יפים בצבע. אם ממפיס תפנים יום אחד את הצורך להתחיל לבנות מחדש, יש לה את האבן הראשונה.
2. דיאנדרה אייטון: 16.5 נקודות ב-60 אחוזים מהשדה ו-10.6 ריבאונדים למשחק אלה מספרים יפים מאוד לחצי הראשון של עונת הרוקי. הסנטר של פיניקס שנבחר ראשון בדראפט היה מקבל הרבה יותר תשומת לב אלמלא...
1. לוקה דונצ'יץ': כל משחק שעובר זה רק נראה מרשים יותר. נדמה לי שאפילו האופטימיסטים שבינינו לא ציפו שלוקה ייצור לעצמו מצבי זריקה כל כך בקלות מהרגע הראשון שלו ב-NBA. ראיית המשחק הייתה אמורה להיות כרטיס הכניסה הראשוני שלו לליגה של הגדולים, אבל מתברר שהוא כבר בשל להיות הסקורר המוביל בקבוצה שבכל שנה אחרת הייתה מדורגת הרבה יותר גבוה בקונפרנס שלה. עם 19.8 נקודות, 6.7 ריבאונדים ו-4.8 אסיסטים למשחק, דונצ'יץ' נמצא בליגה משלו במחזור 2018 ואם לא תהיה נפילת מתח קנה המידה שלו יהיה עונות הרוקי הגדולות בהיסטוריה.
השחקן השישי
5. לו וויליאמס וספנסר דינווידי: שני שחקנים בשלבים שונים בקריירה ובסיטואציות שונות, אבל המספרים שלהם כמעט זהים.
4. דרק רוז: למרות ששיחק רק 21 משחקים כמחליף, סיכום חצי העונה לא היה שלם בלי אזכור לעונת הקאמבק החריגה והמרגשת של ה-MVP לשעבר.
3. בוגדן בוגדנוביץ': מאז שחזר מפציעה תפס לו נישה כמחליף הבכיר של סקרמנטו, מבחינתי הוא המחליף הטוב ביותר השנה מבין שחקני החוץ, לפני לו-וויל, דינווידי וגם דניס שרודר.
2. דומנטאס סאבוניס: הבן של הסנטר האגדי מתפתח לשחקן NBA ראוי ביותר. עמדת השחקן השישי אידיאלית עבורו, ממנה הוא משתלט על הצבע עם 14.7 נקודות ב-63 אחוזים מהשדה, 9.4 ריבאונדים ו-2.8 אסיסטים במשחקים בהם עלה מהספסל.
1. מונטרז הארל: אחרי שנים בשליטת שחקני חוץ, השנה שני המחליפים הבכירים הם סנטרים. הארל קולע 15.7 נקודות ב-63.2 אחוזים מהשדה ומוסיף 6.7 ריבאונדים ו-1.4 חסימות למשחק. הוא מקבל את הבכורה בזכות השיפור בהגנה, האנרגיות שהוא מביא לכל משחק ומהלכי ההאסל שהוא נהנה במיוחד לבצע ברגעי קלאץ'. הוא סנטר פותח לכל דבר שבינתיים עולה מהספסל.
השחקן המשתפר
5. מרכוס מוריס: אחת מנקודות האור הבודדות בעונה המוזרה של בוסטון. בראד סטיבנס זיהה בזמן והכניס אותו לחמישייה. אין הרבה תקדימים לשחקן שבשנה התשיעית שלו בליגה משדרג את אחוזי הקליעה מכל הטווחים בשישה אחוזים ומעלה.
4. ברין פורבס: מומחה השלשות של סן אנטוניו ניצל באופן מרשים ולא צפוי את החור בעמדת הרכז ומיצב את עצמו כשחקן חשוב בקבוצות פלייאוף.
3. דיארון פוקס: צריך משהו מיוחד כדי לגרום לי לחרוג ממנהגי ולהכניס לכאן שחקן שנה שנייה. המטמורפוזה של פוקס היא בהחלט משהו מיוחד.
2. ניקולה ווצ'ביץ': ביצע את קפיצת המדרגה הקשה במיוחד מטוב לטוב מאוד, עבור סנטר כבד זה גם ההבדל בין לא רלוונטי לשחקן בכיר.
1. פסקל סיאקם: הדוגמא הקלאסית לקטגוריה: שחקן שהגיע משום מקום, שהיה אלמוני עבור רוב אוהדי ה-NBA עד לפני חודשיים, והפך למועמד לגיטימי לאולסטאר. הפורוורד הקמרוני נכנס לחמישייה של הראפטורס ומסרב להתפנות, הוא משלב סיומת נהדרת בצבע, יכולת הובלת כדור ומסירה מפתיעות, קליעה שהולכת ומשתדרגת והגנה תזזיתית על כמה עמדות. יש לו חלק חשוב בהצלחה של טורונטו ובתחושה שזו קבוצה שהפעם תדבר גם בפלייאוף.
