ממצמצים ראשונים: סיכום התיקו מול סלובניה

אנדי הרצוג גילה את הנוסחה מבלי להתכוון: הוא פשוט כן. במסיבות העיתונאים שבהכנה למשחק, ביום המשחק, במחצית, אחרי המשחק. אצלו, מה שאתה רואה זה מה שאתה מקבל. וזה בדיוק מה שעוזר לו אחרי תיקו 1:1 מול נבחרת דרג 4 - גם אם יבוקר, והוא יבוקר, זה יהיה הרבה פחות לוהט מאשר מאמניה הקודמים של הנבחרת שלא הצליחו להוציא שלוש נקודות מול נבחרת דרג 4. בגלל שהוא אמיתי בכל פריים, לא מסבן, לא מסלף - "לא היינו מוכנים, אני לא יודע למה", כך אמר בסיום המשחק - אתה מיד איתו, לא נגדו, כואב את כאבו.

הוא לא מנסה לייפות את המציאות. הוא פשוט מתאר אותה. בקרב מאמני ארצנו, זה לא פחות מנדיר. "לא היינו אגרסיבים ולא הנענו כדור ולא זזנו ללא כדור, לא יצרנו מצבים", אמר הפוליגרף האוסטרי. "סלובניה היתה קרובה יותר לנצח, 1:1 זו לא תוצאה שרצינו אבל אחרי ההופעה, נקודה זה בסדר".

צודק. ובכלל, מה הרצוג אשם בגול מטומטם כזה שספגה הנבחרת? ובכן, יש אשמה מסוימת, ואם הוא אמיתי איתנו, הוא לבטח יהיה אמיתי גם עם עצמו.

עוד בנושא:

מוקדמות יורו 2020: ישראל סיימה ב-1:1 ביתי עם סלובניה
זהבי: "ידעתי שיתנו לי אהבה". הרצוג מודה: התוצאה לא רצויה, אבל הוגנת

אם הקמפיין של אלישע היה קמפיין של התפכחות, המיני-קמפיין הראשון של הרצוג בליגת האומות שם את רובנו בדיוק במקום הנכון על הסקאלה: לא מאמינים שאפשר לעלות, כן מאמינים שאפשר ליהנות. הצוות האוסטרי נהנה מכך שאף בר דעת לא ידרוש את ראשם אם לא יעפילו. ההעפלה היא האופציה היוצאת מן הכלל, לא הכישלון.

ובגלל זה, הרצוג צריך להרשות לעצמו לפתוח כפתור, בטח במשחקי בית מול יריבות מדרג 4 ומטה. אולי אפילו מול אוסטריה. מה שהוא עושה ברור: הוא יודע שאין בנמצא בלמי-על שיכולים לתפקד בצמד, מוסיף לכך את העמדות האידיאליות של המגנים התוקפים דסה וטואטאחה, והופה. וכן, בגלל שמצב הבלמים כל כך מדאיג, הוא הציב שלושה קשרים עם אוריינטציה שמרנית מלפניהם. שישמרו על השומרים. הבעיה: מאוד קשה לנצח ככה. שני ניצחונות יש להרצוג - מול סקוטלנד, במהפך שכלל כרטיס אדום לאורחים; ומול אלבניה, במשחק שנפתח מבישול-שוער של הרוש ומהמשך תצוגת-על שלו בטרנר. לצערנו, אלו לא מקרים רגילים.

המקרים הרגילים, שוב לצערנו, מכילים טעויות כמו של ייני אתמול, או כמו של כל שחקני ההגנה בסקוטלנד. המתודיקה של הרצוג - להשתלט על המשחק לאט ולעקוץ לקראת סופו - בעייתית מאוד לסגל הזה, בכושרו הנוכחי. כי בשיטה המקורית הקישור כמעט ולא יצירתי, ודאבור וזהבי בקושי מקבלים כדורים. ואז על מה אתה בונה? על טעות של היריבה. אבל הלו, מי שטעתה אתמול, מי שטועה לרוב, זו היריבה של היריבה. אנחנו. אתמול זה היה ייני, שהחזיר, אבל זו לא נבחרת שיכולה לשחק "מי תישבר ראשונה?". לרוב, גם ייני יודה - זו תהיה היא. נבחרת ישראל צריכה להבין שלרוב שער אחד לא יספיק לה, וכדי לכבוש יותר משער אחד, צריך לנסות. להיות יותר אקטיבי מפסיבי. לשחק באומץ, המילה שחזרה רבות בקרב שחקניו של הרצוג. אתמול, בטח במחצית הראשונה, אומץ לא ממש נראה בסמי עופר.

אומץ זה להתנפל, לשלוט בכדור בקצב, לסכן את השער, לשחק לעומק, לדרבל, לבטל קווי הגנה, להמר - לא עלינו. דור מיכה, בקיצור. ולא כי הוא שחקן העונה הנוכחית אלא כי הוא יפתור הרבה בעיות. ויודעים מה - כי אף אחד לא ניסה. אתמול, כששחקני הנבחרת עלו לכר הדשא, כשעה וחצי לפני השריקה, לחוש את העסק, מיכה מיד התיישב על הספסל. אפילו לא ניסה. לרגע לא חשב שהמאמן יקרא בשמו. מיכה הוא שחקן הנבחרת המדולג ביותר בשנים האחרונות, וזה כבר הגיע לרמת "לא הגיוני" שהוא לא מקבל צ'אנס אמיתי.

הנה מה שאמר עליו ערן זהבי השבוע:

"כשמיכה משחק הקבוצה מגיעה ליותר מצבים. הקבוצה יותר שולטת בכדור. הוא יודע מתי לשחק קדימה, מתי להחזיק כדור במרכז המגרש, הוא לא מאבד כדורים, משחק לעומק, מבשל שערים, הוא עושה את האחרים לידו יותר טובים. מגיע לו אור הזרקורים הזה". מגיע. לפחות לנסות.

הרצוג ידע שזה עלול לקרות, וזה קרה. באמצע השבוע הסביר שהוא נערך לאפשרות של חילופים לאחר הדקה ה-60. הוא היא סקפטי בנוגע ליכולתם של נאתכו, כיאל וטואטחה, שלושת השחקנים שממעטים מאוד לשחק במדי קבוצותיהם, למשוך משחק מלא בעצימות כזו, בהתרגשות כזו. כיאל פשוט גמר את עצמו והקיא בסיום המשחק. טואטחה הרים ידיים באמצע פריצה, ונאתכו דידה דקות ארוכות לפני שהתייאש סופית. זה החיסרון ב"ללכת על המוכר" בכל מחיר. לפעמים, המחיר הוא שאין לך אף חילוף של כדורגל לעשות. לפעמים, הכול כפוי, והפעם, זה היה צפוי.

לא רק החילופים היו כפויים, גם שינוי השיטה. רק השער גרם לנבחרת לשחק באמוק, טואטחה היה נהדר כקיצוני שמאלי, זהבי ודאבור סוף סוף קיבלו כדורים. חבל שהיה צריך פיגור כדי להגיע לדבר כזה.

איפה כן הראו האוסטרים אומץ? בין הקורות. הם הימרו על אריאל הרוש, והוא לא אכזב כלל. למרות השער הפתטי (עיקר האשמה כמובן של ייני הפעם), הרוש התעשת עם הצלות ששוות נקודה. בסיום היה נרגש מאוד. "בחיים לא נתנו בי אמון כזה", הכריז. "ברגע ששוער לא משחק, אני יודע מה אחרים היו עושים פה. ידעתי שעל האמון שהם נתנו לי אני חייב להחזיר להם, ובגדול. כל הכבוד. זה לא מובן מאליו".

זה באמת לא. אנשי כדורגל עמם דיברתי השבוע הבהירו עד כמה שונה זה שוער שלא משחק, לעומת שחקן שדה שלא משחק. אצל השוער, אמרו, החשיבות רבה יותר, החלודה מסוכנת יותר. לפי ההופעה שלו אתמול, הרוש בלתי-חליד. המשיך יבוא.

ברוך שובך לסמי עופר, ערן זהבי.

ואגב סמי עופר, בכך נסיים, מוגש כחומר למחשבה למשבץ העתידי. להלן משחקי הנבחרת בחיפה מאז הניצחון נגד בוסניה: שבעה משחקים תחרותיים של הנבחרת נערכו מאז בסמי עופר. רק באחד מתוכם ישראל לא פיגרה ראשונה (אנדורה). ב-4 מהם הפסידה הנבחרת (ויילס, איטליה, אלבניה, מקדוניה). רק בשניים ניצחה (סקוטלנד, אנדורה). קללת איצטדיון? נבדוק ביום ראשון.