בואו נדבר על שיפוט.
האמת, לא כיף לדבר על שיפוט. שופטים הם חלק מהמשחק. הם צודקים, הם טועים, בסופו של דבר פחות מקצועי ונכון להפיל עליהם הפסדים או ניצחונות, אלא שבשבועות האחרונים פמפמו לנו את ה-VAR, עשו סדנאות, הדרכות והכרזות חגיגיות. האמת? גם אנחנו חיכינו לזה בקוצר רוח, קיווינו ועודנו מקווים שהמערכת הזאת תשנה את המשחק. נראה שהיא תשנה, אבל לא בצורה שחשבנו. אז כן, אחרי טבילת אש לא פשוטה בכלל - בואו נדבר על שיפוט, כי פשוט אין ברירה אחרת.
9 דקות התווספו למחצית הראשונה בין מכבי תל אביב להפועל חדרה. הפעם האחרונה שבה לפחות אני זוכר תוספת כה גדולה של דקות במחצית הראשונה הייתה בעונת 2004/5, במשחק בו ניצחה הפועל תל אביב את הפועל באר שבע בקרב הישיר נגד הירידה. עד אתמול, לא הייתה כמעט שום סיבה להוסיף זמן כזה למחצית הראשונה, אבל אז הגיעה קריאת ה-VAR שפתחה את העידן החדש. הצוות אותת, שלומי בן אברהם המתין, שלח חיוכים מתנצלים לשחקנים ואחרי חמש דקות ארוכות הלך לבדוק בעצמו אם היה פנדל למכבי תל אביב. לפחות באדום של ג'ורג' פוצ'יבה הוא כבר היה הרבה יותר החלטי.
אחר כך הגיעה עוד בדיקת פנדל ובעקבותיה שריקה ועוד אדום בחיפה. סביר להניח שרובכם, כמוני, לא חשבתם תחילה שהיה פה אדום וגם לא פנדל. אחר כך הביטחון נפגם. ומה אם השופט צודק? מצד אחד, מאבוקה בעט את הכדור ונחת כשהרגל שלו נוחתת בתנוחה טבעית ופוגעת בשחקן שחדר למרחב שלו. מצד שני, דולב חזיזה קם הבוקר כשעדיין יש לו סימנים של פקקים על הבטן. אז כן, זה בכל זאת פנדל ובכל זאת אדום.
העניין הוא שה-VAR היה אמור להציב סימני קריאה, לא לפתוח עוד סימני שאלה.
אל תתרשמו לא נכון, טור זה לא נועד לקטול את המערכת, בטח לא אחרי השימוש הראשון בה. לזכות אוראל גרינפלד ושופטי ה-VAR ייאמר שבנתניה הם בחנו נגיעת יד שאיש במגרש, גם שחקני מכבי תל אביב, לא ראה. בחיפה הם הובילו להחלטה על פנדל שלא היה נשרק, כנראה, בשבוע שעבר, בזה שלפניו ובאף שבוע אחר בהיסטוריה של ליגת העל.
זה מוביל למסקנה אחת: הכדורגל שנראה מעכשיו לא דומה במאומה לזה שראינו עד היום, לטוב ולרע. לטוב, כי כולם ייזהרו יותר. רוחן של המצלמות שורה בכל מגרש, עם ובלי קשר לקיומן. גיא חיימוב, למשל, אבי שיטת ה"קפוץ 5 מטרים קדימה לפני שבועט הפנדל בכלל נוגע בכדור", לא זז מהקו פעמיים. איתי שכטר יחשוב טוב אם לזרוק את עצמו ברחבה (וכנראה יעשה את זה הרבה פחות משהתרגלנו). העובדה שהשופטים יכולים לצפות באירוע בהילוך איטי כאחרון הצופים בטלוויזיה תעניק להם את הביטחון לטעות. גם אלון יפת, האיש שדווקא היה מאוד רוצה VAR במשחק ההוא בבאר שבע, הוכיח בהחלטה אמיצה ונכונה שלא חייבים הילוך חוזר כדי להוציא אדום ישיר מוצדק.
מעתה, השופטים ייצאו צודקים תמיד, גם אם אנחנו נחשוב אחרת ואפילו אם הם עצמם יחשבו אחרת. ה-VAR נצמד לחוקים. הכול הופך לשחור או לבן. כשמדובר בכדורגל, הקיצוניות הזאת לא מתעכלת כל כך מהר. הרי ברגע שדוד פוקסמן ניגש למצלמה וצפה במה שצפה, הוא היה חייב לפסוק על פנדל ואדום. רגע לפני כן זה לא היה בעיניו כל כך נורא, פוקסמן ראה את מאבוקה מרחיק כדור ובמקרה פוגע בחזיזה. העיניים שלו פירשו את הפגיעה כלגיטימית, כמו העיניים של רובנו. יכול אפילו להיות שכשקיבל את הקריאה באוזנייה הוא חשב לעצמו "בשביל מה אני צריך את זה?" ואז הלך בחוסר חשק למצלמה ונאלץ להתעמת עם ספר החוקים והוא בלבד. התחושות נשארו בצד, משופט בשר ודם הוא הפך לחותמת הגומי של חוקת הכדורגל.
במשחק החדש הזה כולם יצטרכו להשתנות, לא רק השופטים, אלא גם המאמנים, השחקנים ואנחנו, הצופים. אירוע שבעבר היה "בחייך, על זה שורקים?" הופך באופן מובהק ל"זה פנדל". אין אמצע. בעונה הבאה, כשמצלמות ה-VAR יתצפתו על כל מגרש, אנו עשויים לקבל סטטיסטיקות סיכום הזויות של 13 אדומים ו-9 פנדלים בכל מחזור. ברוכים הבאים לכדורגל של העולם החדש.
מרקו בלבול ידע בסיום משחק ההפסד לבני יהודה שלא ה-VAR הוא שהביא להפסד הליגה הראשון שלו בקדנציה הנוכחית במכבי חיפה. בלבול, שבאמת ובתמים שיפר את הירוקים, מבין שכל העבודה שהייתה לו מאז שהגיע היא כאין וכאפס לעומת העבודה שתהיה לו החל מסוף מאי. אלוהים, כמה עבודה תהיה לו.
באופן אירוני, הדבר הכי טוב שקורה למכבי חיפה הוא שאחרי כל סדרת ניצחונות מגיע ההפסד שמוריד אותה לקרקע. זה טוב, כי זה מבהיר למאמן (שלזכותו ייאמר שלא יוצא מגדרו גם אחרי ניצחון), שהוא צריך גרזן טוב במרכז המגרש, מגנים יציבים ומישהו שיהיה בעל בית. בעצם, יותר מאחד, כי אם מכבי חיפה רוצה לחזור למרכז הבמה היא חייבת כאלה שינהלו לה את העסק כשקשה ובמיוחד כשזה קובע.
הבעיה היא שאין היום בארץ הרבה שחקנים שמסוגלים להקנות אופי לקבוצה ולהפוך את החברים שלהם לקשוחים יותר. גל אלברמן ומהראן ראדי מודל 2012 הטמיעו קשיחות במכבי תל אביב, אליניב ברדה, ג'ון אוגו ושיר צדק עשו את זה בהפועל באר שבע. מכבי חיפה צריכה שניים-שלושה כאלה. היום, למצוא גם אחד כזה זה לוקסוס.
מכבי חיפה אולי שונאת את המילה "תהליך", אבל נכון להיום אין לה ברירה אלא להיתלות בו. למרות הכישרון של ירדן שועה, העליונות של קארים פריי (שאתמול נעלם לחלוטין) ופוטנציאל השפע בחוד, לא יהיה נכון לירוקים לכוון לאליפות גם בעונה הבאה, אלא יותר לטפח את הסגל הקיים ולהמשיך לנסות לגדל חוט שדרה. הבעיה של בלבול היא שהוא יצטרך לתמרן בקיץ בין השאיפות הלא הגיוניות של ההנהלה והאוהדים לבין המציאות כפי שהוא עצמו יראה אותה. במכבי חיפה בדרך כלל יש צד אחד שמנצח. לא תמיד זה קול ההיגיון.
דיברנו על שחקן שמשנה קבוצה, אז הנה אחד כזה. ב-9 בינואר חתם קלאודמיר בהפועל תל אביב. 10 שערי זכות ב-17 משחקים היו אז מנת חלקם של האדומים. 10 משחקים חלפו ולשחקנים של קובי רפואה יש פתאום 21 שערים נוספים. שישיות, חמישיות, ברצלונה סניף מתחם חודורוב.
על קלאודמיר כבר נכתב כאן בסוף ינואר אחרי הניצחון על בני יהודה, אלא שאז עדיין לא היה ברור לאן מועדות פני הפועל תל אביב, קבוצה מתוסבכת בעיצומם של מאבקי הישרדות. בשבועות האחרונים הניצנים שנשתלו הפציעו בבת אחת. תגידו שזאת רק מכבי פתח תקווה, תטענו שאשדוד היא לא באמת יריבה, תחליטו שלנצח בטדי זו כבר לא חוכמה גדולה - האמת הפשוטה היא שאחרי חודש פסיכי, להפועל תל אביב היה חסר מחזור אחד בלבד כדי להיכנס, אולי, לפלייאוף העליון ובעונה כזאת אפילו להיאבק על כרטיס לאירופה.
אחרי מיכה/ראיקוביץ'/עטר או מי שזה לא יהיה ממכבי תל אביב, קלאודמיר הוא, לדעתי, השחקן הכי משפיע של העונה. את הפועל תל אביב הוא הרים מהקרשים, וזה הזמן להציץ גם לשתי קבוצות שוויתרו עליו: בית"ר ירושלים ובני סכנין. כל מי שלא מבין את החשיבות שהייתה לקלאודמיר בבית"ר צריך לראות היום את עידן ורד ודן איינבינדר שפרחו תחתיו ולא מוצאים את עצמם העונה. כל מי שלא מבין כמה יכול היה להועיל לסכנין, שפשוט יסתכל על הטבלה.
אחת המחמאות הכי מביכות לשחקן כדורגל היא שהוא "עובד קשה". על סופרסטארים אומרים שהם עובדים קשה, אבל רק כדי להמחיש מדוע הם מגיעים להישגים הללו. כשאומרים עליך שאתה עובד קשה ולא מוסיפים, זוהי עדות שקטה לכך שאתה כנראה לא מספיק טוב. מצד שני, קבוצת כדורגל היא מקום עמוס באגו, וכמו שצריך שחקנים מובילים, צריך גם כאלה שמכניסים אנרגיות טובות בזכות מוטיבציה מוגברת ורוח קבוצתית.
ארון שוינפלד לא שחקן איכותי עבור קבוצה שרצה לאליפות, אבל ולאדן איביץ' לא רצה לוותר עליו. איביץ' מעריך אנשים שעובדים קשה, ושוינפלד נותן הכול באימונים. הוא עבר כל שלב בסינון העונה ונותר בסגל מכבי תל אביב עד הסוף. בניגוד לצעירים שרוצים להתקדם ונלחמים על כל דקה פנויה בהרכב, שוינפלד חושב כמו איש עסקים. הוא מבין שמקום עבודה טוב יותר הוא לא ימצא בישראל, ולכן שמח על מה שיש. השער שלו אתמול מול הפועל חדרה הוא תגמול נאה עבור מאמץ מתמשך. בהחלט ראוי לפרגון.
הגיגים לסיום
- כמה מוזר להישאר באמצע מרץ עם ליגה שבה יש כבר אלופה ושתי יורדות והמאבק היחיד שנשאר הוא על כרטיס לאירופה.
- בתוך חמישה ימים אבי ריקן הביא למכבי תל אביב 6 נקודות. בקצב הזה, חגיגת השער המכוערת בהיסטוריה עוד תהפוך ללהיט בינלאומי.
- קייס גאנם אחלה שחקן.
- יואב ג'רפי. מה נהיה ממך, ג'רפי?