לא בכל עונה קם איזה ג'ימי באטלר, סי ג'יי מקולום או ויקטור אולדיפו, שיקפצו כל כך גבוה מעל הפופיק שלהם, וינעלו את תואר "השחקן המשתפר" חודשיים לתוך העונה. יופי. זה נותן לנו על מה לדבר. דירגנו את חמשת המועמדים שלנו, אבל תרגישו חופשיים להתנצח על הסדר, ולזעוק את זעקתו של מי שקיפחנו באכזריות. נתחיל מהסוף, כדי לבנות את המתח.
עוד בנושא
גולדן סטייט שוב מעדה, קווין דוראנט נפצע, חסימה מנצחת לכריס פול
סטיב קר: "נמאס לי מהחרא של דריימונד". תומפסון מבקר את הקהל
ואן גנדי הציע ללייקרס לעשות טרייד על לברון, קיירי: "מרגיש רע עבורו"
5: פול ג'ורג' (אוקלהומה סיטי)
28.4 נקודות למשחק, 8.1 ריבאונדים, 4.2 אסיסטים, 39 אחוזים משלוש
זה לא שמישהו שמתמודד על תואר השחקן המצטיין ושחקן ההגנה אמור למצוא את עצמו ברשימה כזו, אבל איך אתם מסבירים את הקפיצה האדירה של ג'ורג' השנה? אפילו בלי לקחת בחשבון את הפציעה האיומה של ג'ורג' במחנה האימונים של נבחרת ארצות הברית בקיץ 2014, כוכבים מבוססים כמו ג'ורג' לא אמורים לזנק קדימה ככה בגיל 28. ג'ורג' יעיל ופרודוקטיבי יותר בהתקפה, ודומיננטי יותר בהגנה. הפורוורד של הת'אנדר קולע 6.3 יותר נקודות ל-36 דקות ומוריד 3.4 יותר ריבאונדים. זה בלתי נתפס. בצד השני הוא גורם לפציעה של אנדרה רוברסון להראות לא רלוונטית כמעט. העונה הנפלאה שלו תתוגמל בוודאות בפרסים אחרים, אבל הוא הרוויח את האזכור שלו בצדק.
4: ג'ון קולינס (אטלנטה)
19.7 נקודות למשחק, 9.8 ריבאונדים, 1.9 אסיסטים, 29.9 דקות
קני אטקינסון אמר לאחרונה במסיבת עיתונאים שהוא מרגיש שקולינס הוא הריבאונדר הכי טוב בליגה. זה היה לפני שקולינס שאב 20 ריבאונדים (לצד 33 נקודות) מול הקבוצה שלו. אטקינסון כנראה טועה, אגב, לא משנה מאיזו זווית תבחרו לבחון את האמירה הזו, אבל עדיין יש מה ללמוד מהכבוד שמאמן הנטס נותן לקולינס. פרודוקטיביות היא מה שמקבלים כשמחברים אנרגיה בלתי מרוסנת לאתלטיות גולמית. הביג מן בן ה-21 של ההוקס הוא דוגמה מצוינת לכך עוד מימיו בווייק-פורסט. אבל העונה הוא מוסיף לחבילה גם קליעה רכה מבחוץ, לצד שיופים נוספים במשחק המגוון והנפיץ שלו. קולינס מקבל 5.8 דקות יותר בכל ערב בהשוואה לעונת הרוקי שלו, וזה כמעט מספיק לו כדי להכפיל את ממוצע הנקודות שלו. הפיק אנד רול עם טריי יאנג נותן לאטלנטה מקום נהדר להתחיל או לסיים בו את ההתקפות שלה, והחיבור בין השניים נראה נהדר בינתיים מכל הבחינות.
3: דיאנג'לו ראסל (ברוקלין)
20.4 נקודות למשחק, 3.6 ריבאונדים, 6.8 אסיסטים, 36.5 אחוזים משלוש
כמו ג'ורג', גם הרכז של הנטס לא בדיוק מהווה דוגמה קלאסית לזוכה בתואר, אך הוא עדיין מוצא את עצמו בשיחה. האולסטאר הטרי (והשנוי במחלוקת) אמנם הראה שיפורים משמעותיים במשחק שלו, אבל החסרונות שלו, בהכללה, נשארו כשהיו. די-לו עדיין לא מגיע לקו בקצב הולם לסקורר-יוצר מסוגו, וההגנה שלו טרם התעלתה למשהו שמתקרב לממוצע בעמדה שלו. אז מה בכל זאת מכניס אותו לדיון, אתם שואלים? בגדול, הוא עושה פחות שטויות, ומחטיא פחות זריקות. לא תאמינו כמה רחוק זה יכול להביא שחקן.
הגארד שהוגלה מהלייקרס קולע ומוסר יותר כמשקללים ל-100 פוזשנים. הוא מפציץ יותר שלשות וקולע אותן באחוזים משופרים. הוא קיצץ את האיבודים שלו בצורה דרמטית. קבלת ההחלטות של ראסל תמיד הייתה בפיגור קל לעומת ראיית המשחק שלו והשליטה הנפלאה בכדור. זה אומר שמאז שהוא בליגה היו לו הכלים להיות מי שהוא היום, אבל הבחירות שלו על המגרש (ויש יאמרו, גם מחוצה לו) מנעו זאת ממנו. לא עוד. ראסל בן ה-23 יהיה שחקן חופשי מוגבל בקיץ, לנטס יש שאיפות גבוהות. יהיה מסקרן לראות איזה חוזה ראסל יכול להשיג, ממי, והאם שון מארקס והנטס ישוו.
2: דיארון פוקס (סקרמנטו)
17.4 נקודות למשחק, 3.7 ריבאונדים, 7.2 אסיסטים, 5.2 זריקות מהקו
לקראת דראפט 2017, כשפוקס נראה נלהב מהאפשרות ללכת לקינגס, הרוב המכריע נחלק לשתי גישות. גישה אחת התייחסה להצהרות של רכז מקנטאקי בציניות כבדה, והשנייה ציירה אותו כמשוגע. פחות משתי עונות אחר כך, פוקס מוכיח לכולנו שהוא ידע בדיוק על מה הוא מדבר. הוא הפך את אחת הקבוצות המגוחכות בליגה ליקירת ליג-פאס, ועל הדרך גם למתחרה על מקום בפלייאוף. קשה לראות את פוקס וחבריו סוגרים את הפער מהקליפרס והספרס, אבל מי מאיתנו חשב שבירת קליפורניה תסתכל מתחתיה בטבלה ותראה את הלייקרס של לברון ג'יימס?
העונה הזו היא לא פחות מהצלחה מסחררת, והקינגס חייבים אותה בעיקר לשיפור האדיר של פוקס. הרכז, שטוען שהוא השחקן הכי מהיר בליגה (כנראה בצדק), למד איך לתת למשחק להאט (2.5 אסיסטים יותר ל-36 דקות), ואיך להשתמש בתכונות הפיזיות המרשימות שלו (קצב הגעה לקו של 38.5 אחוזים, קפיצה אדירה בהשוואה ל-24.5 בעונה הקודמת). בשקלול ל-100 פוזשנים, כשהוא על הפרקט הקינגס העונה טובים ב-15 נקודות בהשוואה לעונת הרוקי שלו - 109 נקודות העונה לעומת 94 בעונה שעברה. גם הקליעה שהייתה חשודה נראית הרבה יותר טוב. אחרי עונת רוקי שהלחיצה לא מעט, עקומת הלמידה של פוקס היא משהו שכל אוהד של סקרמנטו יכול להתגאות בו, ואפשר לראות את האולסטאר באופק.
1: פסקל סיאקם
16.4 נקודות למשחק, 7 ריבאונדים, 2.9 אסיסטים, 54.8 אחוזים מהשדה
סיאקם הוא הכוכב האמיתי של הטור. הקמרוני פרץ העונה כמו מטאור, חטף מאו ג'י אנונובי את תואר השחקן המבטיח בסגל של הראפטורס, ויש מי שיאמר שכעת הוא רב עם קייל לאורי על תואר השחקן השני הכי חשוב אחרי קוואי לאונרד. אף אחד לא ראה את זה בא, חוץ מזאק לואו מ-ESPN, שכנראה יודע דבר או שניים על כדורסל.
בשנה הבאה סיאקם יקווה להיות אולסטאר, בין היתר על ידי המשך שיפור הקליעה שלו, שהייתה נקודת התורפה שלו עד לעונה (37 אחוזים מכובדים משלוש ב-2.7 זריקות למשחק). כשנבחר בשלהי הסיבוב הראשון בדראפט 2016 לא היינו בטוחים שיש שם שחקן NBA בכלל.
סיאקם השתפר בצורה כל כך דרסטית, שהוא למעשה פרץ לעצמו תקרה חדשה. הוא למד לנצל את האתלטיות והאורך החריגים שלו, לתעל את האנרגיות המדהימות שלו, לקלוע מבחוץ ולשחק עם הכדור כאופציה משנית. כל הגרפים שלו מצביעים למעלה, כל מי שנמצא בסביבת הקבוצה הקנדית נדלק כשהוא מדבר עליו ועל ההשפעה שלו. לצד שיפור מדהים באחוזים מכל הטווחים, סיאקם קולע 5.9 נקודות יותר ל-36 (18.5). בעונה שעברה הוא עוד היה עסוק בביסוס מקום ברוטציה. טורונטו מתמודדת על ראשות המזרח הרבה בזכות משחק האול-אראונד המשובח של הפורוורד הנפלא שלהם.