משהו לא טוב עובר על מחזור 2017, השחקנים שכעת נמצאים בעונה השנייה שלהם ב-NBA. זה היה מחזור רוקיז מהאיכותיים שנראו אי פעם, אבל העונה השנייה שלו מתאפיינת בדריכה במקום ואף בכמה צעדים אחורה. זה מתחיל בשלושת כוכבי המחזור - בן סימונס (שנבחר שנה לפני כן), ג'ייסון טייטום ודונובן מיטשל. אף אחד מהם לא ביצע את קפיצת המדרגה המתבקשת בעונה השנייה, ולמרות שיפור אצל שלושתם בשבועות האחרונים קשה לומר על מישהו מהם שהוא טוב יותר עכשיו מאשר בסוף העונה הקודמת.
זה ממשיך עם הפוינט גארדים המסורתיים שהיו אמורים לשלוט במחזור. חמישה כאלה נבחרו בתשע הבחירות הראשונות בדראפט 2017, כולל שתי הראשונות, עם ציפייה שיהפכו לשחקנים שבונים סביבם קבוצות. לאחר שנה וחצי, ארבעה מהם רחוקים מאוד מהציפייה הזו: מרקל פולץ ממשיך להיות תעלומה ולא ברור אם מתחבא שם שחקן NBA; פרנק ניליקינה לא מצליח לתפוס מקום אפילו ברוטציה של הניקס; בדאלאס כנראה כבר החליטו שדניס סמית' לא יהיה חלק מקבוצת העתיד שתיבנה סביב לוקה דונצ'יץ'; לונזו בול מראה הברקות מזדמנות וממלא שורות סטטיסטיות, אבל ממשיך להירתע מלזרוק לסל ומככב בעיקר בשאקטין א פול בזכות רגעים בהם מוותר על ליי-אפים חופשיים ומחפש מסירה. זו לא תהיה הפתעה גדולה אם אף אחד מהארבעה לא יפתח את העונה הבאה בקבוצה שבחרה בו.
מה שמוביל אותנו ליוצא מן הכלל, לפוינט גארד החמישי. עונת הרוקי של דיארון פוקס לא הייתה מאוד מרשימה והוא נראה כמו חלק אינטגרלי מחבורת הרכזים הדי מאכזבים. אך בעונה השנייה הוא ביצע קפיצת מדרגה מאוד משמעותית, תוך שהוא מוביל את סקרמנטו להצלחה מאוד לא צפויה. למרות דעיכה בשבועות האחרונים, גם שלו וגם של הקבוצה, סקרמנטו היא עדיין אחד הסיפורים היפים של העונה ופוקס הוא שחקן המפתח בסיפור הזה. בהיררכיה של המחזור, הזינוק של פוקס מעלה אותו לקטגוריה של שלושת הכוכבים: אולסטאר עתידי די וודאי שניתן לדמיין קבוצה גדולה שנבנית סביבו. אם הוא היה משחק במזרח, אולי ניתן היה להוריד את המילה עתידי מהמשפט הקודם, במערב הדעיכה הטרייה כנראה מחסלת את סיכוייו להיבחר לאולסטאר כבר השנה.
איך קפיצת המדרגה של פוקס נראית במספרים? בכך שלמרות עלייה מינימלית בכמות הדקות הוא שדרג משמעותית כמעט כל נתון. הוא עלה מ-11.6 נקודות למשחק כרוקי ל-17.5 השנה, אחוזי השדה זינקו מ-41.2 ל-46.2, אחוזי השלוש מ-30.7 ל-36.8, הוא הכפיל את מספר זריקות העונשין וכמעט הכפיל את מספר האסיסטים (מ-4.4 ל-7.3) והחטיפות (מ-1 ל-1.8). יחס האסיסטים/איבודים שלו קפץ מ-1.85 ל-2.41. במילים אחרות: בעונה השנייה שלו פוקס נהיה גם הרבה יותר דומיננטי וגם הרבה יותר יעיל.
עוד בנושא
הלילה: כריס פול חזר, פול ג'ורג' ניצח את יאניס, היסטוריה לדונצ'יץ'
רעידת אדמה בשוק ההעברות: אנתוני דייויס דרש מהפליקנס טרייד
גולדן סטייט מנתחת: כך החזרנו את החשק ואת ההתקפה האימתנית
יהונתן אליהו על הזן הנכחד של הסופרסטארים ב-NBA
מכתיב הקצב
את הסיפור של סקרמנטו ושל הכוכב המתהווה שלה ניתן להתחיל רק עם מילה אחת: קצב. בעונה שעברה המאמן דייב ייגר הכתיב את הקצב האיטי בליגה והתבסס באופן כמעט בלעדי על הרכבים של שני גבוהים מסורתיים. לקראת העונה הנוכחית, היא ביצע שינוי של 180 מעלות, עבר להרכב עם ארבעה שחקני חוץ ושחרר את הקבוצה שלו לרוץ בכל הזדמנות. הקינגס שניים רק לאטלנטה בקצב המשחק בעונה בה כל הליגה רצה הרבה יותר מהר מכל תקופה מאז תחילת שנות התשעים. 104.1 הפוזשנים של סקרמנטו ב-48 דקות הם לא רק 8.5 פוזשנים למשחק יותר מאשר בעונה שעברה של הקינגס, אלא גם קצב מהיר משמעותית מהקבוצה המהירה ביותר בעונה שעברה. זה לא רק הקצב השני הכי מהיר השנה, אלא השני הכי מהיר מאז 1992.
סיבה מרכזית למטמורפוזה של הקינגס הייתה ההבנה של ייגר שזה הקצב המתאים לפוקס. הרכז התזזיתי אוהב מאוד לרוץ ולהריץ את הקבוצה, ליצור בלגן יצירתי, ולאחר שהתקשה בקצב האיטי של העונה שעברה הוא נהנה מכל רגע השנה. ב-31 וחצי הדקות של פוקס סקרמנטו טסה בקצב של 105.9 פוזשנים ל-48 דקות, הקצב הרביעי הכי מהיר לשחקנים שמשחקים לפחות 30 דקות. הוא מכתיב הקצב של הקבוצה. נתון הדקות משמעותי כאן, כי פוקס מוכיח שהוא מסוגל להכתיב קצב רצחני לאורך דקות ארוכות בלי להאט. הנתונים שלו בשתי המחציות כמעט זהים, יש לו כושר גופני שמאפשר לו להמשיך לרוץ לדקות ארוכות מאוד בלי לאבד מהיעילות המרשימה שלו.
מה שחשוב במיוחד במקרה של פוקס זה שהוא לא סתם רץ מהר, הוא מצליח להישאר בשליטה. בעוד שאטלנטה משלמת מחיר על הקצב המטורף שלה בכך שהיא מובילה את הליגה בפער גדול באחוז האיבודים ביחס לפוזשנים, סקרמנטו היא אחת הקבוצות הטובות בליגה בשמירה על הכדור, היא מדורגת חמישית מהסוף באחוז איבודים. זה קורה בעיקר בזכות היכולת של פוקס לנהל משחק ולקבל החלטות מצוינות תוך כדי ריצה מהירה. יחס האס'/איב' שלו מדרג אותו בשליש העליון של השחקנים שמוסרים לפחות חמישה אסיסטים למשחק. זה נתון מרשים מאוד לשחקן שנה שנייה, ועוד יותר לשחקן שמכתיב קצב כל כך גבוה. בהתקפות מעבר הוא יודע להפעיל את חבריו לקבוצה ובעיקר אוהב למצוא את באדי הילד פנוי לשלשה.
סיבה מרכזית לזינוק בקצב ברחבי הליגה היא ההבנה שככל שתוקפים מהר יותר גדל הסיכוי לתפוס את ההגנה היריבה לא מוכנה. ההבנה הזו הופנמה כל כך טוב, שאם פיניקס של עידן שבע השניות או פחות של מייק ד'אנטוני וסטיב נאש הייתה משחקת כיום היא הייתה נחשבת לאחת הקבוצות האיטיות בליגה. קבוצות שיודעות לרוץ בחוכמה ועם שליטה יכולות להגיע למצבי זריקה נוחים בשניות הראשונות של שעון הזריקות. הנתון הזה בולט מאוד אצל פוקס עצמו, שהרבה יותר יעיל בשלב מוקדם יותר של שעון הזריקות. הוא לוקח 57.3 אחוזים מהזריקות שלו בתשע השניות הראשונות של ההתקפה וקולע אותן ב-50.7 אחוזים מהשדה. כאשר הוא זורק ב-15 השניות האחרונות האחוזים צונחים ל-40.2. זה לא קורה בגלל ריבוי זריקות קשות בסוף שעון, פוקס לוקח פחות משתי זריקות למשחק בשבע השניות האחרונות של ההתקפה.
חשיבות יכולת החדירה
היכולת המרכזית של פוקס, זו שמאפשרת את שאר משחק ההתקפה שלו, היא יכולת החדירה. כשהוא הגיע לליגה ניסו להשוות אותו לחודרים בכירים כמו ראסל ווסטברוק וג'ון וול, אבל הסגנון שלו שונה. מבנה הגוף שלו דק יותר מהם, יש לו פחות יכולת לשעוט לסל בלי הבחנה ולסיים עם מגע. יכולת החדירה של פוקס מתבססת על שילוב של זריזות, כשרון וקריאת מצבים. הוא מהשחקנים שמסוגלים לבצע שינויי כיוון ושינויי מהירות תוך כדי תנועה לסל ללא כל בעיה, לפעמים גם וגם באותו מהלך, והוא עושה את זה כל כך מהר שנדמה ששאר השחקנים עברו להילוך איטי.
הכישרון של פוקס כחודר מאפשר לו להגיע למצבי זריקה טובים מאוד בצבע כמעט מול כל הגנה. הוא קולע ב-Restricted Area ב-64.8 אחוזים, נתון גבוה מאוד עבור שחקני חוץ נמוכים. בדרך כלל היכולת לסיים בצבע היא הקשה ביותר עבור שחקנים מסוגו, לוקח להם שנים לפתח את הדקויות שמאפשרות לקלוע באפקטיביות מול גבוהים שמגיעים לעזרה. דיארון, לעומת זאת, מדורג כבר עכשיו עשירי בליגה באחוזי קליעה מתחת לסל מבין 59 גארדים שזורקים מהטווח הזה לפחות שלוש פעמים למשחק, הוא מקדים שמות כמו ווסטברוק, וול, קיירי אירווינג וג'יימס הארדן. כדי להבין עד כמה זה מרשים עבור שחקן בן 21 בגובה 1.91 מטר, כדאי לציין שמבין הגארדים שמדורגים לפניו בן סימונס הוא היחיד מתחת לגיל 25, וסימונס הוא שחקן עם מימדים של פורוורד גבוה.
היכולת להגיע לטבעת היא הבסיס למשחק ההתקפה של פוקס, אבל יש לו פתרונות גם לכל תגובה אפשרית של ההגנה. מול סנטרים גבוהים שמתמקמים קרוב מאוד לטבעת יש לו פלואטר אפקטיבי שהוא יכול להשתמש בו לפני שהוא מגיע אליהם. מול הגנות מתכווצות הוא מביא לידי ביטוי את יכולת המסירה שלו, שבולטת במיוחד תוך כדי תנועה פנימה. הרבה פעמים הוא מזהה אופציית מסירה עוד לפני החדירה ונע לכיוון הטבעת רק כדי למשוך אליו את שחקני ההגנה. יש לו גם כימיית פיק נ' רול טובה עם ווילי קאולי-סטיין, הוא מכיר מספיק טוב את הסנטר שלו כדי לדעת לתת לו את הכדור יחסית רחוק מהסל, כי הוא אוהב להגיע לטבעת עם תנופה.
כאשר מנסים לעבור מול פוקס מתחת לחסימה, הוא מסוגל לעלות לקליעה מבחוץ. הוא לא קלע טבעי, זה בא לידי ביטוי ב-72.8 אחוזים מהעונשין, אבל הוא פיתח קליעה מספיק טובה משלוש, כולל בעלייה מכדרור. 36.8 האחוזים שלו משלוש הופכים אותו לשחקן שלא ניתן להתעלם לחלוטין מהקליעה שלו, וכרגע זה כל מה שהוא צריך כדי להכריח שחקני הגנה להישאר קרוב אליו, מה שמקל עליו לעבור אותם. לשם השוואה, לג'ון וול הייתה רק עונה אחת עם אחוזים גבוהים יותר משלוש (37.1), לראסל ווסטברוק מעולם לא הייתה עונה של יותר מ-35 אחוזים. מדי פעם פוקס אפילו נע ללא כדור בין חסימות ויוצא לקליעה, אבל באופן כללי המשחק שלו בלי הכדור לא מאוד מפותח.
עדיין בהתהוות
בעוד שבהתקפה פוקס נראה כמו פוינט גארד מלוטש ושלם, בהגנה מדובר בפרוייקט שנמצא בשלבי התהוות. הסימן המעודד ביותר הוא שהוא עובד מאוד קשה בהגנה, לא נרתע ממגע ונלחם באופן מעורר הערכה בחסימות. הבעיה היא שהרבה פעמים זה משאיר אותו בעמדה שבה הוא לא בין השחקן שלו לסל, מה שמוביל לכך שחסימה נוספת או תנועה חדה של שחקן ההתקפה גורמות לו לאבד אותו. זה נראה כמו הוראה מכוונת של ייגר, מתוך הבנה שזו הדרך של פוקס להתפתח כשומר על גארדים דומיננטיים, גם אם כרגע זה מוביל ללא מעט ליי-אפים חופשיים. המספרים המורכבים מראים שבסך הכל השחקנים שפוקס שומר עליהם קולעים מעט פחות טוב מהצפוי, כאשר הם פחות טובים בקליעות מבחוץ ויותר טובים ככל שהם מתקרבים לסל. המאמץ שפוקס משקיע מביא תוצאות גם מול שחקנים בכירים, שלא מעט מהם הוא פוגש במערב.
בהגנה רחוק מהכדור, הנקודה החיובית היא שדיארון קורא נהדר נתיבי מסירה, מה שעוזר לו להיות אחד החוטפים הטובים בליגה. החיסרון המרכזי שלו הוא שהוא כמעט לא רלוונטי בעזרה באיזור הצבע. גם כאשר הוא קורא נכון את המהלך ונמצא במקום הנכון מול חדירה, מה שלא תמיד קורה, המבנה הדק שלו גורם לכך שהחודר בדרך כלל כמעט לא מוטרד מנוכחותו. לעומת קשיים אחרים שניתן לשייך לגיל ולנסיון, זו צפויה להיות בעיה של פוקס לכל אורך הקריירה. יריבות יוכלו לנצל את המבנה שלו גם כדי להוריד אותו לפוסט בהגנה ולנצל בקלות מיס-מאצ'ים. בזמן שהידיים הארוכות שלו יוכלו לעזור, הנתונים הפיזיים שלו צפויים להיבחן לא מעט (הוא שוקל אפילו פחות מטריי יאנג).
בשורה התחתונה, קפיצת המדרגה של פוקס השנה הופכת אותו לאחד הצעירים המבטיחים בליגה. עדיין יש לו דקות של חוסר ריכוז בשני הצדדים וימים בהם הקליעה לא עובדת, אבל זה מאוד טבעי לשחקן באמצע השנה השנייה שלו. הוא נראה בדרך הבטוחה להתפתח לרכז שמופיע בכל משחק והיתרונות שלו הם כאלה שמושלמים לאופן בו הליגה מתפתחת כיום. דברים שלשחקנים אחרים מסוגו לוקח שנים לפתח באים לו באופן טבעי, הוא שחקן חכם מאוד שלא נרתע מעבודה קשה. אם הוא יצליח לשדרג עוד יותר את הקליעה שלו מבחוץ הוא יוכל להיות סופרסטאר של ממש.
כיף לכתוב את זה על שחקן של סקרמנטו. המועדון המושמץ כל כך, שממשיך להיות מושמץ גם השנה עם הפספוס של לוקה דונצ'יץ', יכול לרשום לעצמו בול פגיעה בדראפט של שנה שעברה. פוקס הוא שחקן שבונים סביבו קבוצות, ושיתוף הפעולה המוצלח שלו עם הילד וקאולי-סטיין, גם שניהם בעונה מצוינת, נותן תקווה ליום בו הקינגס יחזרו להיות רלוונטיים. דייב ייגר מצא את הסגנון הנכון עבור הפרנצ'ייז פלייר המתהווה שלו, המשימה המרכזית שלו להמשך העונה היא להבין איך מרווין בגלי שנבחר במקום לוקה משתלב בסגנון הזה. למרות הפתיחה החזקה קשה להאמין שסקרמנטו תמשיך להיאבק על מקום בפלייאוף במערב הצפוף, אבל כבר מהשנה הבאה זו יכולה להיות אופציה ריאלית.