כשג'יימס הארדן ממזמז את הכדור במשך התקפה שלמה ומיידה שלשה בלתי אפשרית (שנכנסת, קרוב לוודאי), ג'יימס אחר - נייסמית' - מתהפך בקבר. 128 שנה חלפו מאז שלקח שני סלי אפרסקים והגה את הרעיון הגאוני להכניס כדור לתוכם, ואם היו שואלים אותו, כנראה היה משיב ש-2018/19 פספסה את המטרה. הארדן, עד כה גיבור העונה הבלתי מעורער, ניזון מכמה דברים שבשנות הפעילות של נייסמית' היו הרבה יותר ממילת גנאי: כדרורים נחשבו אצלו לעבירה, שלשה לא היתה בלקסיקון, ובטוח שזקן עבות לא היה באופנה.
אם היה מצטייד במכונת זמן ומחליף את מייק ד'אנטוני על הקווים, ייתכן שהיה זורק את הארדן מכל המדרגות.
למזלו, יש עדיין כוכב אחד בולט שהבין את כוונת המשורר. קליי תומפסון, האנטי-תזה להארדן, נשאר הכי נאמן למקור. הוא מגלם את הכדורסל כפי שהיה צריך לשחק אותו מלכתחילה, אליבא דנייסמית': תנועה ללא כדור, תפיסה שלו, יישור כתפיים, סידור רגליים, וסוויש. בלי יומרות, בלי תחכום, בלי פוזה, ובעיקר בלי המחלה שפשטה בכל רחבי ה-NBA: הכדררת.
עוד בנושא
אמש: ניצחון תשיעי ברציפות לגולדן סטייט, למרות משחק פושר של תומפסון
פורסמו החמישיות לאולסטאר: לברון ויאניס קפטנים, ג'ורג' הקדים את דייויס
261 נקודות בלי אסיסט אחד לרפואה: המספרים המדהימים של ג'יימס הארדן
זה כבר הפך להרגל עבור לא מעט עכברי NBA: בסוף כל משחק גדול של קליי תומפסון, חוזרים לווידאו כדי לספור כדרורים. קליי כמעט תמיד מספק את הסחורה. בניגוד לטור הנקודות, טור הכדרורים נשאר לרוב על חד ספרתי.
במשחק השיא בקריירה, לפני שלוש שנים מול אינדיאנה, צלף 60 נקודות למרות שהחזיק בכדור במשך 30 שניות ורשם 11 כדרורים בלבד; חצי שנה לפני כן, בהצגה האיקונית במשחק 6 מול הת'אנדר בגמר המערב, להט עם 41 נקודות על 9 כדרורים; העונה הוא שבר את שיא השלשות למשחק מול שיקגו וסגר 52 נקודות על 9 כדרורים; אחר כך קלע 43 מול הניקס בזמן שטור ההקפצות עמד על 4; ומול הלייקרס בשבוע שעבר טיפס ל-44 על 8.
וככל שהזמן עובר, תומפסון מקזז כדרורים ומקפיץ מספרים. בשבוע שעבר צוינו ארבע שנים לרבע 37 הנקודות שלו מול סקרמנטו - שיא כל הזמנים ברבע אחד. באופן מפתיע, מניין ההקפצות ברבע הקטלני ההוא עמד על 21, מספר שכיום תומפסון יגיע אליו לרוב רק אם יחבר שניים או שלושה משחקים יחד. לא שמדובר במספר גבוה במיוחד גם כך. תומפסון היה ונשאר צלף מיומן ותכליתי ששאיפתו העליונה היא לקלוע ולא להתקשקש. בליגה שבה הכדרור הפך לחלק בלתי נפרד מהמשחק של כמעט כל כוכב, קליי מזכיר לכל מי ששכח שאפשר להגיע להיכל התהילה גם כשההקפצה היא המוצא האחרון.
לשם השוואה, כדי לקלוע 50 נקודות מול יוטה העונה, נזקק דרק רוז ל-653 כדרורים - כמעט פי 60 מ-11 הכדרורים של תומפסון במשחק 60 הנקודות לפני שלוש שנים. כמובן שג'יימס הארדן (האנטי-תזה, כבר אמרנו?) הוא הסמן הימני. כוכב יוסטון זורק 5.5 פעמים במשחק זריקות שבאו אחרי שבעה כדרורים ומעלה. הארדן ותומפסון, גם אם משחקים בעמדות שונות ובתפקידים שונים, הם שני הקצוות של הסקאלה. ובכל פעם שהם נפגשים זה מול זה ההבדלים מתחדדים. במשחק 1 בגמר המערב אשתקד, למשל, כדרר הארדן 550 פעמים. לעומתו, תומפסון הוריד את הרצפה 24 פעמים. כדי להשתוות ל-550 הכדרורים של הארדן, גולדן סטייט הייתה צריכה לחבר את הכמות של תומפסון, דוראנט וקרי גם יחד.
שתי קבוצות, שני שחקנים, שני סגנונות. אפשר להתווכח על אסתטיקה, אבל לא על פרקטיקה: גולדן סטייט, שמתבססת על תנועה ללא כדור ומסירות, היא אלופה בשלוש מארבע השנים האחרונות; יוסטון, שלקחה את סגנון הבידודים והכדרורים לקצה, אמנם כמעט הדיחה את אותה גולדן סטייט אשתקד, אבל האפקטיביות של הכדורסל שלה בפלייאוף עדיין טעון הוכחה. בינתיים היא בעיקר חוששת שהארדן יגיע מותש לפוסט-סיזן ושוב ישפוך לאגר כשהכסף מונח על השולחן.
ה-NBA היא קודם כל ליגה של אופנות וטרנדים. בשנים האחרונות, גם בזכות הארדן וגם בזכות סטף קרי שהתמחה בתחום לפני כן, כוח העל שכל כוכב מייחל לעצמו הוא היכולת לקלוע מכדרור. Pull Up Three - עלייה לזריקה מחוץ לקשת תוך כדי כדרור, הפך לאחד המהלכים הנפוצים בליגה. אפשר להבין למה: אחרי הכל, קליעה מכדרור דורשת מיומנות גבוהה, ומדובר במהלך קשה מאוד לעצירה עבור כל הגנה, הן בעונה הרגילה והן בפלייאוף. בשנה האחרונה הארדן שכלל את ה-Pull Up ל-Step Back, הביא אותו לדרגת אמנות, וסחף אחריו כמה חקיינים, חלקם מוצלחים מאוד (לוקה דונצ'יץ', מישהו?). כך או כך, ה-Pull Up הוא עדיין נשק עיקרי בליגה. הארדן קולע באמצעותו 15 נקודות למשחק העונה, קווין דוראנט וקמבה ווקר 10, דמיאן לילארד 9.2, סטף קרי 8.6, והדוגמאות רבות ומגוונות.
קליי תומפסון, ארגיובלי הקלע השני הכי טוב בכל הזמנים, מטפס למעמד הרם בצורה אחרת. ייתכן שגישת החיסכון בכדרורים שלו מייצגת את האבולוציה הבאה של קלעי השלשות בליגה. הרי השימוש המוגבר בזריקות מחוץ לקשת לא ייעלם כל עוד ימשיך להיות עד כדי כך משתלם, אבל במוקדם או במאוחר יצטרכו הסקוררים להמציא דרכים חדשות לקלוע משם. לזרוק שלשות בלי התמהמהות מיותרת ובלי כדרורים אחרי תנועה בלתי פוסקת - קליי תומפסון סטייל - עשויה להיות אחת מהן.
"הליגה מתבססת בצורה כל כך מובהקת על מה שקורה עם הכדור, ונראה לי שאנחנו קצת ממעיטים בערך של מה שקורה בלי הכדור", ניסה סטיב קר להסביר בעבר את הייחודיות של תומפסון. "קליי הוא אחד השחקנים עם התנועה הכי טובים בהיסטוריה בתנועה ללא כדור. מבחינתי, הוא משתווה בכך לרג'י מילר, ריי אלן וריפ המילטון. כבר לא רואים שחקנים כאלה ב-NBA כיום".
לטענה של קר יש תימוכין סטטיסטי. אין ספק שהיו שחקנים במודל של תומפסון בעבר, אבל כיום מדובר בזן נכחד. ברובם המכריע, גארדים ב-NBA בעידן הנוכחי קודם מורידים כדור לרצפה ורק אחר כך מנסים לפענח מה לעשות איתו. שחקנים כמו קייל קורבר וג'יי ג'יי רדיק דומים לתומפסון, אבל לא נמצאים באותו אזור חיוג כשמדובר בהפגזות נטולות כדרורים מקדימים.
במובן זה תומפסון הוא יחיד סגולה: בשלוש מארבע השנים האחרונות הוא הוביל את ה-NBA כולה בזריקות למשחק בלי כדרור מקדים. באופן טבעי, הקטגוריה הזו מאוישת בעיקר על ידי שחקני פנים שכל תכליתם ההתקפית היא התגלגלות לטבעת וזריקה בליי אפ/דאנק. עבור שחקני פנים כאלה העבודה קלה יותר, מה שאולי מסביר את העובדה שבארבע השנים האחרונות הופיע בטופ 10 של זריקות בלי כדרור גארד אחד בלבד שלא קוראים לו קליי תומפסון (סטף קרי, אם תהיתם).
אז מה הסוד של תומפסון? אישית, מדובר בשילוב של כישרון והתמדה. היכולת להימצא תמיד במקום הנכון כדי לשחרר זריקה חסרת השתהות היא תוצאה של למידה, אבל גם של יכולת טבעית. "מה שאנשים לא מבינים לגבי תנועה ללא כדור היא שזה כישרון שעומד בזכות עצמו. צריך חוש מיוחד בשביל לדעת לנוע למקומות הנכונים, ולקליי יש את זה", אמר רג'י מילר, שחקן אחר שעשה קריירה על השילוב הקטלני של תנועה חכמה ללא כדור עם יד פנומנלית.
לתומפסון יש נקודת פתיחה עדיפה גם כשמדובר בזריקה עצמה. על פי FiveThirtyEight, שחרור הזריקה של תומפסון הוא המהיר ביותר ב-NBA, בפער. בממוצע דרושות לו 0.79 שניות בלבד כדי לשחרר זריקה מרגע שקיבל את הכדור - כמעט המשך ישיר של המסירה. המספר הזה הופך את הזריקה שלו למהירה יותר כמעט ב-50 אחוז משחקן ה-NBA הממוצע.
קבוצתית, כמובן שהעבודה קלה יותר כשכוח האש שמסביבך כולל ידיות כמו של סטף קרי וקווין דוראנט. גם הסגנון שהטמיע סטיב קר בגולדן סטייט עושה לקליי שירות מצוין, בלי ספק. סביר להניח שבקבוצה אחרת, בתפקיד אחר, כשבמקומו בהיררכיה גבוה יותר, תומפסון היה צריך לכדרר יותר וליצור יותר בכוחות עצמו. סינתיים, כל עוד גולדן סטייט נשארת בתצורתה הנוכחית, אפשר ליהנות מכוכב שעושה את זה אחרת מכל כוכב אחר ב-NBA.