פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

        אם תרצו, אין זו אגדה: ג'וליאן אדלמן, ה-MVP היהודי הראשון בתולדות הסופרבול

        אבא קשוח שעצם לו עיניים וקשר לו ידיים, תחושה תמידית של אנדרדוג וגורל שסידר לו לוקר הכי קרוב לטום בריידי. איך הפך תופס לבן בגובה 1.78 מ', לא מהיר מדי ולא חזק מדי, ל-MVP היהודי הראשון בתולדות הסופרבול? עבור ג'וליאן אדלמן, הסיפור מתחיל ונגמר בבנימין זאב הרצל

        ג'וליאן אדלמן שחקן ניו אינגלנד פטריוטס (GettyImages)
        עוד פרק במיתולוגיה שלו. ג'וליאן אדלמן בסופרבול (צילום: GettyImages)

        כתיכוניסט, כך מספר ג'וליאן אדלמן, הוא היה משחק פוטבול בשכונה וצועק "אני טום בריידי", הקוורטרבק של ניו אינגלנד שכיום מוגדר כגדול ביותר בתולדות הענף ואז, בחילופי המילניום, רק התחיל את דרכו עם זכייה מפתיעה בסופרבול, מול הראמס; בין השניים לא רק חוצצות כמעט תשע שנים - בקלות נכנסים שם גם 15 סנטימטר. באותה השנה, כך פרסם ג'וליאן בספרו, היתה לו חברה בשם ג'קי. הוא היה נוסע אליה באופניים והם היו הולכים לאכול ב"טאקו בל" או משחקים כדורסל בחצר. הוא פחד להיכנס לביתה - ככה זה כשאביה הוא ג'רי רייס, התופס הגדול ביותר בכל הזמנים. אדלמן כותב שרייס אפילו לא דיבר איתו. פעם אחת הוא יצא לעברם, בלי חולצה, וממדי הגוף והריבועים בבטן היו חריפים יותר מכל מילת אזהרה.

        אדלמן מגיע מרדווד סיטי, פחות מ-20 קילומטר מהיכן שגדל בריידי. בית משפחת רייס היה בקצה הרחוב. הוא גדל בסמוך לשתי אגדות מהגדולות בתולדות הספורט האמריקאי, אבל מי שנתן לבריידי 193 סנטימטרים של דיוק ולרייס 188 סנטימטרים של ברזל, חילק לאדלמן הקטן, היהודי והלבן רק 178. באותה התקופה הוא היה קוורטרבק סביר בקבוצת בית הספר, קריירה מקצוענית ב-NFL היתה מקוטלגת אז כמדע בדיוני - אז בקושי ספר 1.60 מטר מהאדמה.

        ביום ראשון האחרון, בסופרבול 53, אדלמן תפס 10 מסירות של בריידי ושדרג את השיא של השניים - 115 כדורים שזרק בריידי בפלייאוף נתפסו על ידי אדלמן. אף ציוות של קוורטרבק-תופס לא רשם מספר רב יותר. באותו משחק, שוב מול הראמס, ניצחון הביא לניו אינגלנד גביע שישי במספר - השוואת שיאה של פיטסבורג - אדלמן זינק למקום השני בתפיסות ויארדים בהיסטוריית הפלייאוף. לפניו רק תופס מיתולוגי אחד. ג'רי רייס.

        בנוסף לאוטוביוגרפיה על חייו, לה קרא בשם ההולם מכל, "בלתי נלאה", חיבר אדלמן שני ספרי ילדים. בראשון, "עף גבוה" שיצא לאור ב-2016, הגיבור הוא סנאי בשם ג'ולס, הכינוי של המחבר. העלילה מדברת על מאבקו של הסנאי באתגרים עקב מגבלותיו הפיזיות - ג'ולס אפילו נעזר שם בעז בשם טום. G.O.A.T - הגדול ביותר בכל הזמנים - כינויו של בריידי; בספר ההמשך מגולמת התפיסה הטובה ביותר בקריירה של אדלמן, ואחת הגדולות אי פעם.

        עוד בנושא

        הפטריוטס זכו בסופרבול עם ניצחון 3:13 על הראמס במשחק משונה
        ג'וליאן אדלמן הוכתר ל-MVP של הסופרבול: "זו הייתה שנה משוגעת"
        שני מיליון איש חגגו את הזכייה של הפטריוטס במצעד האליפות בבוסטון
        החזיר את החוב מאשתקד: דוד רוזנטל הניצחון הכי מתוק של ביל ביליצ'יק

        למעשה, למי שאין זמן לקרוא את הכתבה הזו, את חייו של ג'וליאן אדלמן ניתן לתאר באמצעות אותו מהלך בסופרבול המדהים מול אטלנטה, לפני שנתיים. הפטריוטס היו כבר בפיגור של 28:3 ובדרך לאחד הקאמבקים הכי מדהימים בתולדות הספורט, אם לא המדהים שבהם, חזרו עד 28:20, שתי דקות וחצי לסיום. הכדור המסוכן שבריידי זרק למרכז המגרש נהדף על ידי שחקן הגנה אחד של הפאלקונס, וריחף באוויר. ארבעה שחקנים שונים זינקו לעבר הכדור. היה זה דווקא אדלמן הקטן שלא רק ניצח שלושה שחקני הגנה מאסיביים באדום, אלא גם את כוח המשיכה. כשהאצבעות שלו עטפו את הכדור, מילימטרים הפרידו בינו לבין הדשא. רק לאחר שימוש במצלמות אושר - יש תפיסה. הפטריוטס המשיכו הלאה, השוו את המשחק וניצחו בהארכה.

        חלפו שנתיים, עוד זכייה בתואר, הפעם באטלנטה ונגד לוס אנג'לס. עם 10 תפיסות ל-141 יארד ומשחק פושר עד סביר של בריידי ושאר שחקני ההתקפה של הפאטס, הפעם אדלמן כבר זכה בפרס הנכסף - ה-MVP של הסופרבול. עוד לפני הזכייה הקבוצתית והאישית החלו באמריקה לדון בעתידו של אדלמן - האם הוא ראוי לכיסא בהיכל התהילה של הפוטבול בקנטון, אוהיו? מבחינת קריירה בעונה הסדירה, הנתונים הסטטיסטיים של אדלמן לא מסובבים יותר מדי ראשים. כרגע יש 248 תופסים שרשמו יותר יארדים ממנו בקריירה - אפילו קודמו בתפקיד, ווס וולקר, צבר מספרים נאים בהרבה. אבל התהילה שבקריירה של אדלמן מגיעה ממקומות אחרים, ממספרים אחרים, מביצועים חשובים יותר. כפי שטענו השבוע כמה וכמה פרשנים - מה יותר 'תהילה' מלהיות התופס הכי מרשים בפלייאוף אחרי אגדה כרייס? מי, להוציא את בריידי, יותר קלאץ' ממנו בתולדות הפאטס? איך קוורטרבק לבן, קטן, לא מהיר מדי ולא חזק מדי, 1.78 מ' עם נעליים טובות - הגיע למעמד הזה? איך לעזאזל קיבל את ההגדרה המרתקת:

        "ה-MVP היהודי הראשון בתולדות הסופרבול".

        סיפור הקריירה של אדלמן, בן 33 במאי הקרוב, לא צריך רק לראות אור בדמות שני ספרי ילדים או ביוגרפיה אחת, ואפילו לא בדמות שלל כתבות נהדרות של גדולי המספרים לאורך השנים. זו קריירה שכאילו נכתבה בידי וודי אלן. לאור הזקן והדת, את דמותו יכול לשחק ג'ייק ג'ילנהול. שם כבר יש לנו - דה אדלמן כרוניקלס.

        סיפורי אדלמן.

        יאללה!

        עד לפני כמה שנים הקשר היהודי של אדלמן היה מעומעם. כשנשאל, בן לאב יהודי ואם נוצרייה, אמר ג'וליאן שהוא "בערך". בשנים האחרונות הקשר התחזק, או לפחות ההצהרות. ב-2014, במהלך משחק, לבש כובע עם דגלי ארצות הברית וישראל; הוא מעלה פוסטים חגיגיים במועדים הרלוונטיים. ב-2015 הגיע לביקור ממושך בישראל, בין הפאבים של תל אביב למדבר של הנגב, מהצפון ועד הכותל, חרש את המדינה - ביקור שתועד בסרטון עם המוטיב החוזר "יאללה!".

        בעמוד הראשון של ספר הילדים שלו מופיע הציטוט של בנימין זאב הרצל, "אם תרצו, אין זו אגדה". אחרי הפיגוע בפיטסבורג נעל נעליים מזדהות והעלה לאינסטגרם פוסט עם שמות 11 ההרוגים. כשנבחר ל-MVP שיגר "לחיים", ושיחק על השנה. הסופרבול נערך ב-2019 אבל הוא מסכם את עונת 2018. ח"י. גם שגריר ישראל באמריקה רון דרמר הצטרף לחגיגה. אנחנו היהודים מטובי המנכסים, מה שטוב ומשלנו הוא הכי משלנו, ובאתרים יהודיים כבר עשו את הקשר בין העונה בה אדלמן "יצא מהארון" מבחינה דתית, 2013, לבין תחילת השגשוג המקצועי שלו.

        ואם תרצו (תודה להרצל), שני האלמנטים המובהקים בהפיכתו של אדלמן למה שהוא: אב נוקשה ותחושת אנדרדוג בלתי פוסקת.

        האב פרנק חינך אותו לספורט. פוטבול, בייסבול, כדורסל, העיקר להתחרות. הוא היה מאוד מכושר בכל ענף בו נגע, אבל כשכולם התחילו לגדול והוא לא, הפער הפך מהותי. פרנק זוכר איך ג'וליאן הקטן היה בוכה בלילות ותוהה 'מתי אגדל, אבא?'. בקרוב, היה עונה פרנק. אבל זה לא ממש הגיע. פרנק בעצמו היה ספורטאי מוכשר, אבל אביו מת כשהיה בן שלוש ולא היה לו דמות שתשאיר אותו על המסלול. אז הוא עשה הכול, לפעמים יותר מדי. תושבי המקום זוכרים איך שבעה ימים בשבוע פרנק היה מריץ את ג'וליאן ברחוב, במגרש, לפני ואחרי אימונים, פוקד עליו לקפוץ 200 פעמים ולרוץ 200 ספרינטים. גם בחופשות, העידה האמא אנג'י. פרנק היה חוסם לג'וליאן עין אחת וזורק לעברו במלוא העוצמה. הוא הכריח אותו לכדרר רק ביד שמאל כשיד ימין החזקה קשורה מאחורי הגב. והיה גם יותר מזה. לא מזמן סיפר אדלמן שאם פרנק היה משתמש באותן שיטות כיום, השכנים היו מזמינים משטרה. "אבל הגעתי לאן שהגעתי בזכות העבודה של אבא והאהבה של אמא", הוא מודה שזה השתלם.

        הוא גבה מעל ל-10 סנטימטר בעונה האחרונה של התיכון והיה קוורטרבק בקולג', אבל הממדים לא אפשרו לכך להמשיך. כשהבין שאין עתיד מקצועני לפניו בעמדה זו, הוא התנסה בהחזרת בעיטות, התפקיד הכי מסוכן בענף. מאז שהיה ילד, כולם זוכרים, הוא לא פחד מכלום. לקומביין, מחנה ההכנה של הרוקיז, הוא לא הוזמן. כל דוחות הסקאוטינג התייחסו אליו כאל "גימיק", בחור קטן מדי, פגיע מדי, בלי עמדה מוגדרת ובלי סיכוי להצליח. כשנבחר בדראפט 2009 על ידי ניו אינגלנד, במקום ה-232, המאמן ביל בליצ'יק התקשר ואמר "כבר נמצא משהו לעשות איתך".

        הם החליטו להשתמש בילד כמחזיר בעיטות וכתופס, עמדה בה לא התנסה מימיו. בהתחלה זה בלט - הוא לא קיבל יותר מדי צ'אנסים וכשקיבל, היה משמיט כדורים. זה אפילו לא כמו להפוך חלוץ למגן שמאלי, או שוטינג גארד לפאוור פורוורד. זה הרבה מעבר. זה כמעט כמו להתחיל מחדש בענף אחד. אבל זה אדלמן - הסיכוי הכי טוב שלו להצליח תלוי באנשים שאומרים לו שאין לו סיכוי להצליח. כך היה תמיד. כמו סימן ההיכר שלו כתופס בליגה הקשוחה מכולם, כך התכונה הכי חשובה שלו - סמכו עליו, הוא כבר ימצא דרך להצליח.

        ג'וליאן אדלמן עם טום בריידי שחקני ניו אינגלנד פטריוטס (GettyImages)
        הדרך להצלחה היתה דרך לבו וראשו של בריידי. ג'וליאן אדלמן (צילום: GettyImages)

        וההצלחה, כך הבין אדלמן, היתה דרך לבו וראשו של בריידי. מספר 11 ליד מספר 12, אדלמן התחיל כמעט כמשרת של הקוורטרבק העילאי. מה שהוא היה צריך, הייתי מביא - הוא סיפר. אחת מסגולותיו של בריידי היא לשפוט תופסים על פי אמון. כמעט אף פעם לא היו לידו האתלטים הגדולים והמוכשרים בענף. לרוב אלו פועלי צווארון כחול כוולקר, אמנדולה והיום אדלמן. את בריידי לא עניין כמה מהיר או חזק אתה - כל שעניין אותו הוא שתתפוס את הכדור שיוצא ממנו. לא משנה איך.

        אחרי כמה עונות שקטות אדלמן קיבל את הבמה, והוכיח לבריידי שאפשר לסמוך עליו. בכל פגרה הוזמן אדלמן ל"מחנה התופסים" של בריידי, סשן אקסלוסיבי אליו הוזמנו רק מעטים. בתחילת דרכו רק ניסה להשתחל לאירוע, לקבל את הסמס המיוחל. בפעם הראשונה שהוזמן השקיע כל כך עד שהקיא באמצע האימון. בשנים האחרונות, מבחינת בריידי - זה קודם כל אדלמן ורק אז היתר. "אף אחד לא חשב על שג'וליאן יגיע למה שהגיע, חוץ מג'וליאן", סיכם בריידי. "זה שיעור לכולנו - כשאתה מאמין בעצמך, אתה יכול להשיג הרבה. ג'וליאן תמיד האמין בעצמו".

        אתה זקן מדי!

        האמין שזה הוא נגד העולם, שכולם נגדו. במובן הזה יש הרבה דמיון לבריידי, בחירה 199 בעצמו, סיבוב שישי שהפך לגדול אי פעם. במשחק אליפות ה-AFC לפני שבועיים, בקנזס סיטי, אדלמן זרק לבריידי "אתה זקן מדי!". זו המנטליות שלו. של טום. של הפטריוטס. לנצח נגד הסיכוי, גם אם הוא נראה גדול. והעונה הזו של אדלמן עונה להגדרה - אחרי שאת 2017 כולה הפסיד בגלל קרע ברצועה הצולבת, ואת פתיחת העונה הנוכחית החמיץ בגלל השעיה על שימוש בחומרים אסורים.

        בריידי אמר שאדלמן תמיד היה שם, ברגעים הכי גדולים. זה הסופרבול האחרון, זו התפיסה מול אטלנטה, המסירה של ג'וליאן לטאצ'דאון במשחק מול בולטימור, רגע רודף רגע, כבר קשה לספור. "הם לא יכולים לשמור עליי", זרק לבריידי במהלך הסופרבול האחרון, ואכן, המספרים תמכו בכך. לא חזק, לא מהיר, לא גדול, לא אתלט, אבל הוא פשוט מצא את הדרך להיפרד מהשומר שלו, כל פעם מחדש. זה אדלמן - מה זה משנה איך, הוא פשוט עושה את מה שצריך. ואם צריך להיכנס להיכל התהילה, אז זה יקרה. איך? מה זה משנה - איך? סמכו על ג'וליאן, תופס מתבגר בן 33, לבן, יהודי, בגובה 1.78 מ' שנבחר במקום 232 בדראפט. אם תרצו, אין זו אגדה.

        orenjos@walla.co.il