שאלה סביב הסוגיה "מי היית בוחר להיות" רצה ברשת לפני מספר שנים. אישיות אחת שהוצגה הייתה של אדם צמחוני, חובב מושבע של כלבים ואמנות ומנהיג מלידה. האחרת הייתה של אדם שמוריו לא נתנו לו סיכוי, שהיה מחוסר עבודה קבועה ובעל ביטחון עצמי ירוד. התשובה לתיאור הראשון הייתה אדולף היטלר. התשובה לתיאור השני הייתה אלברט אינשטיין.
כעת, קחו את השורות הסטטיסטיות הבאות: 505 יארד ו-3 טאצ'דאונים, או 262 יארד ללא טאצ'דאון ועם איבוד אחד. השאלה: באיזה מהנתונים הללו הייתם בוחרים כדי לנצח בסופרבול? התשובה, כמו בחידה על היטלר ואינשטיין, הפוכה מזו שחשבנו. בשנה שעברה טום בריידי רשם את ההפסד הגדול ביותר שלו, 8 נקודות, לפילדלפיה למרות הופעת MVP. מי היה מאמין שדווקא בסופרבול היחיד שבו לא מסר לטאצ'דאון, בריידי ינצח, לראשונה בתשע הפעמים שלו במעמד, בהפרש של יותר מ-7 נקודות.
לעולם לא נדע מדוע בדיוק החליט מאמן ניו אינגלנד ביל בליצ'יק לספסל את המגן מלקולם באטלר בסופרבול שעבר, החלטה שעלתה לפטריוטס בעונה כולה. הטענה לכך שעשה זאת בשל סירובו של באטלר להאריך את חוזהו נשמעת פשטנית מדי, אבל היא גם הכי בליצ'יקית. אם יש מישהו שיכול להשבית שחקן הגנה כל כך חשוב במשחק הכי גדול של העונה כדי להראות לו שהוא בעל הבית, זהו בליצ'יק.
כך או כך, הוא היה חייב לניו אינגלנד סופרבול. מוזר לומר "חייב" על גדול המאמנים בהיסטוריה, זה שהביא חמישה גביעי לומברדי בעבר, אבל ההפסד לאיגלס היה עליו, בטח לא על בריידי והשורה הסטטיסטית המפורסמת. אז היה חייב, והחזיר בגדול. ההגנה של הפטריוטס נתנה משהו שלא ראינו ממנה מאז 2007 - לחץ בלתי פוסק על הקוורטרבק, חוכא ואטלולא מקו ההתקפה של הראמס ואין ספור רגעים משני מומנטום.
"התקפות מנצחות משחקים, הגנות מביאות אליפויות", אומרת הקלישאה המאוסה, ובלילה שבין ראשון לשני ההגנה של הפטריוטס אכן הביאה אליפות. זו לא הייתה הגנה דומיננטית שהטילה מורא לאורך העונה. גם אתמול היא בעיקר ניצלה חוסר ניסיון משווע של ג'רד גוף, שהופל לקרקע ארבע פעמים וזורז למסור בעוד אין ספור סיטואציות, לא מעט באשמתו. זה לא שקו ההתקפה של גוף היה להיט, אבל חוסר היכולת שלו להיפטר מהכדור הרחיק את הראמס פעם אחר פעם מהאזור המסוכן של ניו אינגלנד.
ועדיין, קשה לבטל את המהפך שעברו הפטריוטס קצת לפני ינואר. ההגנה הזאת הייתה חור מהלך לאורך רוב שלבי העונה הרגילה. ב-9 בדצמבר נרשם המהלך ההוא של "הנס במיאמי", שהטיל צל כבד על כל העונה של ניו אינגלנד. הפטריוטס הפסידו 34:33 ונראו רע מאוד בהגנה ובקבוצות המיוחדות. זה היה ההפסד הרביעי שלהם מתוך חמישה, כולם, אגב, לקבוצות שלא עלו לפלייאוף.
במבט לאחור, כמו ההפסדים המביכים בדטרויט ובג'קסונוויל, זה פשוט היה עוד תרגול. כל הקבוצות ב-NFL מקיימות ארבעה משחקי טרום עונה באוגוסט. ניו אינגלנד קיימה 20 כאלה. העונה האמיתית שלה החלה בינואר ונמשכה שלושה משחקים.
במשך למעלה משלושה רבעים התחושה הייתה שזה בכל זאת יילך לראמס. ניו אינגלנד שלטה, אבל לא הצליחה לשים נקודות, כמו קבוצת כדורגל שמתמסרת במרכז המגרש, מחזיקה בכדור 70 אחוז מהזמן ולא מצליחה להגיע לרחבת ה-16. ללוס אנג'לס היו אינספור הזדמנויות לצבור מומנטום, אותן הזדמנויות שניצלה פעמיים ניו יורק ג'איינטס במפגשים מול הפטריוטס. היא נכשלה פעם אחר פעם. באיזשהו שלב, חשב הצופה הממוצע לעצמו, מאמן הראמס שון מקוויי וגוף יתעוררו. הרי לא יכול להיות שזה ימשיך להיות כל כך גרוע.
אבל זה המשיך להיות כל כך גרוע. אפשר להתווכח האם זו הופעת סופרבול רעה יותר מזו של רקס גרוסמן בסופרבול מול אינדיאנפוליס, של קם ניוטון מול דנבר או של פייטון מאנינג נגד סיאטל, אי אפשר להתווכח עם העובדה שהראמס היו הקבוצה השנייה בהיסטוריה של 53 מפגשים ששמה רק 3 נקודות על הלוח. זאת הקבוצה עם ההתקפה השנייה בטיבה בליגה בעונה הרגילה, התקפה שרשמה 527 נקודות - ממוצע של כמעט 33 למשחק. אם הפטריוטס הביאו לדקות הסיום את כל הניסיון שלהם, מקוויי וגוף הביאו את כל חוסר הניסיון. קבלת ההחלטות הייתה גרועה וגם המאמץ ההגנתי של המתאם המצוין וייד פיליפס קרס בסיום.
השאלה הגדולה לגבי הראמס היא מה הסיפור עם טוד גרלי. איך אחד הרצים האיכותיים והדורסניים ביותר בליגה נעלם כמעט לחלוטין בחודשיים האחרונים של העונה? עד תחילת דצמבר היו לגרלי שישה משחקים של 100 יארד ויותר, כולל משחק אחד של 208 יארד בדנבר. מאז, להוציא את המפגש עם דאלאס בוויילד קארד (115 יארד) הוא פשוט לא היה קיים. השמועות מדברות על פציעה, ובלוס אנג'לס נותר רק לתהות מה היה קורה לו גרלי היה מגיע למשחק הזה בכושר.
חמש פעמים לפני המשחק הזה זכה בריידי בסופרבול, בארבע מתוכן הוא הוכתר כ-MVP. בפעם היחידה שבה לא היה המצטיין הוענק התואר לתופס שלו, דיון בראנץ'. כשהמשחק הסתיים, לאיש לא היה ספק מי יקטוף את התואר. 10 כדורים קלט ג'וליאן אדלמן ל-141 יארד, והיה ברוב החלקים במשחק האיש היחיד בניו אינגלנד שהצליח להזיז את השרשראות.
קהל אוהבי הפוטבול בוודאי יזדעק וינסה להסביר מדוע צריך לדבר עכשיו רק על פוטבול וכמה מוצאו היהודי של ג'וליאן אדלמן לא חשוב, אבל האמת היא שזה לא מדויק. אדלמן, בניגוד לספורטאים יהודים-אמריקאים גדולים אחרים (שחקן הבייסבול ריאן ברון, למשל) לא מנסה להתחבא מאחורי יהדותו. הוא שגריר נלהב של ישראל, יודע עברית ואוהב לחרוך את הברים וחופי הים של תל אביב. הוא גדול הספורטאים היהודים בימינו, וככזה אפשר ומותר להסתכל עליו בגאווה כשגריר.
השאלה המקצועית לגבי אדלמן היא לגבי מקומו בהיכל התהילה. פרשנים רבים, כולל טוני רומו המצוין, סבורים שעם שלוש טבעות אליפות הוא ראוי להגיע לשם, במיוחד אחרי ההופעה של הלילה. האומנם? בעיניי, מדובר בלונגשוט מטורף. לאדלמן יש רק שתי עונות של יותר מ-1,000 יארד ובסך הכול 30 טאצ'דאונים בקריירה. רק שלוש פעמים בקריירה של עשר שנים הוא נטל חלק בכל 16 המשחקים של העונה הרגילה. ספורטאי ענק? בהחלט. חבר בהיכל התהילה? תרשו לי להמר שלא.
דבר אחד אפשר להגיד עליו - הוא פשוט איש מגניב. הנה תזכורת קטנה אחרי הניצחון על אטלנטה בסופרבול 51 (צילם שליחנו לסופרבול אז יובל קליין).
ולסיום, משפט שנכתב באמת באחת מקבוצות הוואטסאפ שלי: "אז בעצם טום בריידי הוא מהראן ראדי של ארה"ב". כן, זה המצב. בערך.
