פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

        כשהאלימות גולשת מחוץ לזירה, והקהל מתמוגג מכל רגע: על הקרב בין חביב למקגרגור

        אם חובב הספורט חונך על מיתוס של רומנטיקה ואהבה ללא תנאים, איך ייתכן שהוא כל כך התמוגג השבוע מהקטטה האלימה בין חביב לקונור מקגרגור? פז חסדאי על דם רותח, הענק הירוק ואוהדי סקוטלנד

        כשהאלימות גולשת מחוץ לזירה, והקהל מתמוגג מכל רגע: על הקרב בין חביב למקגרגור
        עריכת וידאו: מתן חדד

        לפני הכל, חשוב להבהיר שכותב שורות אלה אינו מעריץ גדול של ה-UFC, לא מנוסה באומנויות לחימה, לא מקצוען ולא מיומן, רק צופה חובבן, בלי שליטה יוצאת דופן בחומר. אז אנא, חסכו את הטוקבקים. אין טעם לציין ש"הנה עוד חסר מושג שכותב על ענף שהוא לא מבין בו", אני מודה בזה מראש. למעשה, העובדה ששורות אלה נכתבות על ידי צופה מהצד היא חשובה, ומהותית, מאחר שזהו הקהל הרחב. המיליונים הרבים בכל רחבי העולם שצפו בקרב בין קונור מקגרגור לחביב נורמגונמדוב הם בדיוק כאלה, טרמפיסטים. המיליונים שקנו במחיר מופקע את הפיי פר וויו הם לא המעריצים הוותיקים של MMA או UFC, אלא אנשים נורמליים, חובבי ספורט סטנדרטיים, שההתרחשויות פשוט סחפו אותם. הבילד אפ לקרב הזה היה מושלם, ואנשים שילמו ממיטב כספם כדי לראות מכות.

        אי אפשר היה לבקש יותר. אם סיינפלד אמר פעם שכדאי ששני מתאגרפים יריבו לפני הקרב על מקום חניה כדי להפוך אותו למעניין ולהעניק לו טעם, הקרב בין מקגרגור לחביב היה הרבה מעבר לזה. אם בקרב בין מקגרגור למייוות'ר הייתה תחושה של קרקס, הפעם היה מתח אותנטי. מלא מטענים, מלא איבה. סכסוך עמוק, אמיתי, ארוך בשנים, מלא התפתחויות וטוויסטים חולניים, בין שני טיפוסים כריזמתיים, זכרי אלפא עוצמתיים, מלאי אלימות וטסטוסטרון. זה קרב שאסור היה לפספס.

        עוד בנושא
        מקגרגור וחביב הושעו, הדאגסטני קיבל הצעה מה-WWE
        נורמגמדוב מאיים לפרוש: "מקווה שהכסף שלי לא יתקע לכם בגרון"
        בואו לעקוב אחרי וואלה! ספורט באינסטגרם

        חביב נורמגומדוב, קונור מקגרגור (AP)
        כעס ואיבה אמיתיים. חביב נורמגמדוב (צילום: AP)

        ואז הגיע הסוף, הסוער והמסעיר הזה, החולני, שנתן לאירועים נופך עמוק יותר. בדרך כלל בסוף קרב לוחמים מתחבקים בג'נטלמניות, בהערכה הדדית, בתחושת סיפוק, בגאווה מסוימת, על קרב ראוי ואיכותי, מתנחמים זה בזרועות זה על הסוף של המסע הארוך, מלאי כבוד וספורטיביות, הלא הרגע הם חלקו חוויה אינטימית, מקרבת, משהו שרק שניהם חוו. אבל הפעם זה היה סיפור אחר לגמרי. חביב לא רצה סתם לנצח את קונור, הוא פשוט רצה להכות אותו.

        במידה מסוימת, הוא התאכזב שככה נגמר הקרב, בכניעה אחרי חניקה. הוא היה מעדיף לראות את מקגרגור מדמם, מוכה, חבול, להכות אותו עד זוב דם, עד עילפון. הוא היה עושה את זה, אילו השופט לא היה עוצר אותו. האיבה הייתה כל כך חזקה, כשגם כשהקרב נגמר, עדיין היה עצור בחביב זעם גדול, אלימות לא ממומשת. כמו הענק הירוק, זעם שנאצר והשתחרר, שגורם לו לזנק מעבר לגדר, ולהמשיך להרביץ. לפרק את כל המחנה של קונור, להכות את כולם. "איפה אתם, אירים?!", הוא צעק, "איפה אתם?".

        השבוע בתקשורת הספורט, לפחות באתר מרכזי ועממי כמו וואלה!, לא היה אירוע מקליק יותר מהקרב בין מקגרגור לנורמגונמדוב. אף ידיעה, אף נושא, לא עוררו עניין כמו הקרב הזה, או ההדים ממנו. נפתחה עונת היורוליג, מכבי חיפה קורסת, באר שבע דורסת, מכבי תל אביב מנצחת את בית"ר, ז'וזה מוריניו, ריאל וברצלונה, אמבפה, קורים דברים בעולם הספורט. לעזאזל, כריסטיאנו רונאלדו מואשם באונס. ועדיין, מבחינת הקלקות, כניסות, עניין ציבורי, שום דבר לא עורר אמוציות בספורט כמו הקרב הזה ב-UFC, בענף הזה שאף אחד לא מכיר, עם האלימות שגלשה מחוץ לזירה, תרתי משמע.

        חביב נורמגומדוב, קונור מקגרגור (GettyImages)
        אם היה יכול, היה מכה אותו עד זוב דם. מקגרגור וחביב (צילום: GettyImages)

        כנראה שהכל זה אמוציות. רגש. משהו שיגרום ללב לפעום. האנדרטייקר ערך ראיון נדיר השבוע, והסביר את ההבדל בין ה-WWE של היום לזה של פעם. המתאבקים של היום, הוא אומר, כולם אתלטיים, בעלי יכולות פיזית מרשימות, פעלולנים חסרי פחד, אבל אין להם את היכולת לייצר רגש. מתאבק גדול הוא מתאבק שגורם לך להרגיש, בין אם זה לשנוא או לאהוב, העיקר להרגיש. זה מה שמוכר, רק הרגש.

        זה מעבר לאלימות. בדיוק בגלל זה איגרוף הוא כל כך מאכזב לעתים תכופות, כי עומדים בזירה שני מתאגרפים חזקים וחסונים, ובקושי רואים בוקסים. הם בעיקר מתגוננים, מתחבקים, טקטיים. ושוב, יסלחו לי חובבי האגרוף, שנהנים מהטקטיקה והטכניקה, אבל אנחנו, המסעודות, מרגישים תסכול באיגרוף, חוסר סיפוק, קרב לא ממומש. אין טעם להסתיר או להתייפייף, אנשים רוצים לראות מכות. כמו הילדים חסרי הרחמים, שבקטטה שכונתית בבית ספר יסודי בין שני ילדים גאוותנים, עומדים בצד עם עיניים נוצצות וצועקים "עוד לא ראינו דם".

        כוכב WWE אנדרטייקר, הקברן (GettyImages)
        בסוף, זה הכל סביב הרגש. האנדרטייקר (צילום: GettyImages)

        כשבוחנים כמה מאירועי הספורט המסעירים של ימינו, מגלים שגם בהם האלימות היא נדבך מרכזי. היריבות בין ברצלונה לריאל מדריד, למשל, הגיעה לשיאים חדשים עם ריאל הלוחמנית של מוריניו ופפה הכסחן, במשחקים שהטריפו מיליארדים בכל העולם. היו דרבים עם תוצאות היסטוריות, אבל אף אחד מהם לא עורר אמוציות כמו דרבי פואד, עם האלימת והאיבה שהתפרצו לקטטה על הדשא. חובב הספורט, כך מתברר, בסך הכל רוצה שירתיחו לו את הדם.

        על פניו, יש בזה משהו מאכזב. אוהד הספורט חי על מיתוס של רומנטיקה. של אהבה ללא תנאים. של הרוח האולימפית והאחווה, המרדף למצוינות והישגיות, מיצוי הרוח האנושית, הקהילתיות, המשחק. האם כל אלה שוליים בספורט, והבסיס הוא שבטיות אלימה וכוחנית? שנאה עיוורת? שמחה לאיד? איבה, קנאה והתרסה? האם כל ההתמוגגות הזאת מהאסתטיקה של כוכבי העל, מהביצועים הספורטיביים המושלמים, מהדרמות האנושיות וסיפורי הגבורה - האם הכל משני, רק ביזנס בידורי שמהווה כיסוי אלגנטי ומפואר ליצר אלים, לרצון לדפוק ליריב אגרוף לפרצוף?

        פפה שחקן ריאל מדריד מקבל כרטיס אדום (GettyImages , Alex Livesey)
        פפה בתמונה אופיינית. הכסחנות שלו העצימה את היריבות בסופר קלאסיקו (צילום: Alex Livesey)

        למרבה המזל, בצד השני של העולם, בהמשך השבוע, בבית הקפה השכונתי, בהפתעה גמורה, נחתו ארבעה סקוטים סימפטיים, עם חולצות כחולות ועליהן סמל הנבחרת הלאומית. התיישבו להם על ספסל רחוב, ושתו קפה בנחת, נהנו מהחמסין. שני צמדים, של גבר ואישה, בטיול זוגות. מסוג האנשים שגם יממה לפני המשחק לובשים את חולצת הנבחרת, מסתובבים איתה בגאווה ייחודית שרק חובבי ספורט יכולים להבין, נהנים מהמבטים המשתאים של העוברים והשבים. אפשר להסתכל עליהם ולדבר על גאווה לאומית ומחויבות פנאטית, ואפשר לזהות ארבעה אנשים חביבים, בשנות החמישים לחייהם, שבאמצע החיים לקחו הפסקה קטנה, נסעו ללוות את נבחרת סקוטלנד במשחק החוץ שלה מול ישראל במסגרת מוקדמות טורניר גביע האומות, והזכירו שהאהבה עדיין שם, איפשהו, תודה לאל.

        אוהדי נבחרת סקוטלנד (ברני ארדוב)
        מחזירים את האמונה ברומנטיקה. אוהדי נבחרת סקוטלנד (צילום: ברני ארדוב)