בווידאו: גרג פופוביץ' נפרד מטים דאנקן אחרי הפרישה
מאחורי כל ספורטאי שמאמין שהפסד או ניצחון הם עניין של חיים ומוות, עומד ומחייך במבוכה זקן חכם העונה לשם גרג פופוביץ'. רק פעם אחת בקריירה המקצוע שאב אותו אל תוך מערבולת של דיספרופורציה, אל עולם מונחים שבימים כתיקונם כלל לא נמצא בלקסיקון הספורטיבי שלו. כשמושגים פטאליים כמו "אבל" או "טראומה" משתרבבים בטעות לעסקי השעשועים של ה-NBA, לרוב פופ משתנק. הפעם הוא, שחקניו ומנהליו בסן אנטוניו הפכו בעל כורחם לפוסטר של כל מה שהוא בז לו.
אבל זמנים קשים דורשים צעדים קשים, והטראומה - כן, טראומה - של גמר 2013 לא הותירה ברירה אחרת. ככה זה כשאתה מרחק כמה שניות והחלטה אחת סבירה מאליפות מעוררת השראה, ואז הכל מתנפץ ברגע אחד של חוסר תשומת לב לאחד הקלעים הגדולים בהיסטוריה. ריבאונד התקפה מכריע אחד של כריס בוש, שלשה אחת מכוננת של ריי אלן, ולפתע הנרטיב משתנה והמסע נראה חסר משמעות.
ועכשיו, אחרי שדאנקן פרש, פארקר עזב, קוואי הועזב (או העזיב את עצמו, תלוי את מי שואלים), דני גרין הלך ומאנו נפרד - אחרי שסן אנטוניו כמו שהכרנו אותה פורקה כמעט סופית - זה הזמן להיזכר ברגע הכי ספרסי של השושלת. זוהי התקופה שקיפלה בתוכה את כל מה שהפך את סן אנטוניו לייחודית: הלכידות, הנחישות, ההתמדה, והאינטליגנציה הרגשית. זו התקופה שהחלה את אחד הקאמבקים המרשימים בתולדות ה-NBA, הקיץ שהיה הצעד הראשון בדרך לעונה בה יש הטוענים ששוחק הכדורסל הטוב אי פעם.
עוד בנושא
בחזרה לקיץ 1995 של מייקל ג'ורדן
בחזרה לקיץ 1999 של קובי בריאנט
בחזרה לקיץ 2007 של דירק נוביצקי
בחזרה לקיץ 2000 של שאקיל אוניל
בחזרה לקיץ 2013 של סטפן קרי
כלל ראשון בהתמודדות עם טראומה: טיפול מיידי מרכך את הקשיים בטווח הארוך. ואכן, פופוביץ' רשם את הניצחון הסמלי הראשון בדרך למהפך כבר באותו ערב של משחק 6 המכאיב. "מעולם לא ראיתי את הקבוצה שלנו כל כך שבורה", הודה פארקר. "המשחק הזה הרג אותי מנטלית", חיזק מאנו. למרות שמשחק 7 השאיר פתח לתיקון, לכל בר דעת היה ברור שנפל דבר בספרס. סן אנטוניו כבר הייתה כה בטוחה בעצמה, עד ששריינה לעצמה מקום במסעדה במיאמי ועשרות בקבוקי שמפניה. אחרי ההפסד, פופוביץ' התעקש לשמר את התוכנית המקורית ומיאן לעשות את הצעד המתבקש ולבטל את ההזמנה. למסעדה הגיעו השחקנים עם בני משפחותיהם, ועל פי ESPN, "פופוביץ' עבר שולחן-שולחן, כמו חתן, ודיבר על הכול חוץ מכדורסל. לא היו שם נאומי מלאי תשוקה ולא בכי. רק תחושה של משפחה גדולה שמתאספת ברגע קשה".
הספרס נתנו חתיכת פייט במשחק 7, אבל איבדו את התואר בדקות הסיום. יש שיאמרו שזו הייתה המכה הקשה היותר, ויש שיגידו שעצם העובדה שלא התפרקו אחרי אירועי משחק 6 מהווה ניצחון גדול בפני עצמו. כך או כך, הספרס נכנסו לקיץ הכי חסר ודאות והכי מדכא בתולדות השושלת.
"זה היה כל כך קשה. היה מאוד קשה לראות את פופ ככה", סיפר השותף לדרך אר.סי ביופורד על מצב רוחו של המאמן המהולל בימים שאחרי הגמר. ברקע גברו הקולות הקוראים לפופוביץ' וביופורד לבנות מחדש, בשעה שמתחת לפני השטח פופוביץ' היה זה שתהה האם בכלל נשאר לו מספיק דלק במיכל כדי להמשיך לאמן. "שקלתי ברצינות לפרוש. לא בהכרח בגלל ההפסד, אלא גם בגלל שיש דברים אחרים בחיים. רציתי לשבת עם עצמי למשך כמה ימים ולראות אם הרוח התחרותית שבי עדיין קיימת". גם כשזה נגע לשחקנים העתיד נראה מעורפל למדי: דאנקן היה בן 37, ולמרות פלייאוף עילאי, סימני ההאטה כבר ניכרו היטב במשחקו; פארקר בן 31, גם כן מעט מעבר לשיא; וג'ינובילי בן 36, ללא חוזה תקף ועם הרבה הרהורי פרישה;
אחרי ארבעה ימים של אבל - אם לצטט את אר.סי ביופורד - פופוביץ' ירה את יריית הפתיחה של הקיץ. הוא זימן את דאנקן, מאנו ופארקר לשיחת יחסינו לאן, ולא קיבל מאף אחד מהם תשובות נחרצות. ההכרעה נדחתה למועד מאוחר יותר במהלך הקיץ, וסימני השאלה רק הלכו והתרבו. הקוורטט היה צריך לנקות את הראש, ובמיוחד פופוביץ'. כמדי קיץ, גם הפעם פופ ניצל את ההפוגה כדי לטוס לטיול באירופה עם כמה חברי ילדות קרובים. הפעם, כפי שחבריו יעידו, הוא יהיה פחות מבודח ויותר מהורהר. היעד הנבחר היה מונטנגרו, והמדריך המאולתר היה ז'רקו פספאל, פעם אגדת כדורסל אירופי (שזכתה להגיע גם לקדנציה נשכחת בסן אנטוניו, בחסות פופוביץ'), וכיום מובטל שבעיקר מעשן בשרשרת. ומשהו באוויר - אולי בעשן הסיגריות - גרם לפופוביץ' להיטען באנרגיות מחודשות.
בניגוד לשחקני ה-NBA שחלקם רק מגביר הילוך באוף-סיזן, עבור המאמנים - מהבכיר ועד הזניח ביותר - הקיץ הוא זמן להתרווח ולצבור כוחות לקראת העבודה המפרכת במהלך העונה. אבל בקיץ ההוא היה פופוביץ' פעיל פי כמה מכל שחקן פעיל. כשחזר ממונטנגרו לסן אנטוניו, הוא צפה שוב ושוב - מדי ערב, אפילו, האגדה מספרת - במשחק 6 המקולל. גם אם לא הודה בכך, נראה שגם פופוביץ' היה מלא בנקיפות מצפון וחרטות. המשחק ההוא נצרב בתודעה בין היתר גם בגלל ההחלטות השנויות במחלוקת של מי שנחשב רוב הזמן לגאון בתחומו. בדקה האחרונה הוציא פופ את דאנקן והכניס את בוריס דיאו לצרכים הגנתיים (פעמיים), ושילם על כך ביוקר כשטימי לא היה שם כדי לקטוף ריבאונד של אליפות; ולמרות שלאורך השנים הוא הושפע עמוקות מהכדורסל האירופי, במהלך האחרון הוא שמר על הקו האמריקאי הטיפוסי ולא ביצע עבירה שיכולה הייתה למנוע את הדרמה מראש.
הביקורות והתהיות נמשכו עמוק אל תוך הקיץ, אבל היצר התחרותי של פופ החל לפעפע שוב. פחות מהאתגר המקצועי, דווקא זה המנטלי ריתק אותו. איך מחזירים קבוצה לתלם וגורמים לה לחשוב חיובי עונה שנייה ברציפות, אחרי הפסד כה אכזרי ליריבה שקרוב לוודאי תגיע לגמר פעם נוספת? בעזרת זעם, כמובן. "ככל שהקיץ נמשך, הפכתי להיות יותר ויותר כעוס", סיפר פופוביץ' ל"יאהו" ב-2014 על הקיץ 13 המדובר. "רציתי לכנס את כל החבר'ה ולאתגר אותם. רציתי לשאול אותם - כשבועטים לכם בבטן, כיצד תגיבו? האם תגידו לעצמכם שאלוהי הכדורסל היו נגדכם כמו שכולם אומרים, או שתגידו לעצמכם - בואו נחקור את העניין הזה".
הפגישה הבאה של הקוורטט הייתה בתחילת יולי. ושם האנרגיה המחודשת של פופוביץ' קנתה את דאנקן, מאנו ופארקר והכריעה את הכף לטובת נסיון נוסף. ושאלוהי הכדורסל יהיה בעזרם.
מבין השחקנים, נראה היה שג'ינובילי לקח הכי ללב. לכל אורך הפלייאוף נראה מאנו צעד אחד אחורה ממה שהרגיל אותנו בעבר. וכשם ששיערו נשר, נשר גם חלק ניכר מהמוג'ו. במשחק 6 הוא סבל במיוחד. 9 נקודות, 8 איבודים כולל שניים קריטיים בשתי הדקות האחרונות והחטאת עונשין בשניות הסיום לא נתנו לו מנוח. מאנו עוד היה מהמצטיינים במשחק 7 וכיפר חלקית עם 18 נקודות ו-5 אסיסטים, אבל זה לא מנע הפסד עם הרבה כאבי לב ותוצר לוואי בדמות הרהורי פרישה. בימים שאחרי הסדרה ג'ינובילי התקשה לעצום עין. ברגע של כנות, סיפר לעיתונאים שנטל במשך שבועיים שלמים כדורי שינה שעשו את מה שלא יכול היה לעשות בכוחות עצמו.
המחשבות התרוצצו עד כדי כך שמאנו ויתר בקיץ על מה שנחשב למפעל חייו השני: נבחרת ארגנטינה. החבורה המלוכדת התאספה לה בוונצואלה לקראת ההשתתפות באליפות אמריקה, ומנהיג החבורה, הרוח החיה שלה, היה בבית. כשהמשחקים החלו, ג'ינובילי כבר היה עם אשתו ושני בניו בקריביים, מנסה להתרחק עד כמה שניתן מבני אנוש שמזהים אותו מהטלוויזיה. לצערו, גם המשאלה הזו לא כובדה.
"היה הרבה יותר קל אם היה מישהו שם - מלצר, אורח, כל אחד - שלא צפה בגמר. אבל לצערי ה-NBA פופולרי מדי ברחבי העולם, וכל אדם שני דיבר איתי על משחק 6", סיפר מאנו ל"בליצ'ר ריפורט". "זה גרם לי להיזכר בזה הרבה יותר ממה שרציתי. לא אהבתי את זה, אבל בדיעבד זה עשה גם טוב".
ובזמן שפופוביץ' כבר ידע לדקלם בעל פה כמעט כל מהלך ממשחק 6, בחלק אחר של העולם מאנו ג'ינובילי קיבל כל הזמן תזכורות. כואבות, אמנם, אבל עדיין תזכורות - כאלה שממלאות אותך בדחף להשכיח.
עם החזרה לארגנטינה, ג'ינובילי החליט שנמאס. הוא חתם לשנתיים נוספות, נשבע שיוכיח לעצמו ולעולם שעדיין נשאר דלק במיכל למרות שהנורה כבר נדלקה, וזימן מאמן כושר מטעם הספרס לביתו שבבאהיה בלנקה כדי להכין את עצמו לעונת המבחן.
במקום אחר, טים דאנקן עשה את מה שטים דאנקן עושה: את אותם דברים, יום אחרי יום אחרי יום אחרי יום. ב-2012, כשהחל את הדיאטה שנתפרה במיוחד למידותיו רק כדי שיוכל להאריך את הקריירה ולהישאר עם ברכיים פעילות, הוא שמר על עקביות טים-דאנקנית וראה תוצאות מיידיות. את הזעם הכבוש על ההפסד בגמר 2013 הוא תיעל כדי לקחת את זה צעד אחד קדימה ולומר ל-NBA בצורה עקיפה - אני כאן כדי להישאר, לפחות לעוד כמה שנים טובות. למתקן האימונים של סן אנטוניו הוא הגיע כחודש לפני פתיחת המחנה ועבד מבוקר עד לילה, בעיקר בחדר הכושר. כעבור זמן מה דאנקן שקל 10 קילו פחות ונראה כמי שמצא תרופה להזדקנות.
הקיץ הארוך, פיזית ומנטלית, התקרב לסיומו. ובמקום להמשיך לשקוע, קשישי הספרס נראו מוכנים לפרוח.
ביום הראשון של מחנה האימונים הקרין פופוביץ' סרט אימה. על המסך נראו חמש דמויות לבושות שחור שהיו מרחק שניות ספורות מגג העולם, ואז נפלו ברגע של חוסר ריכוז לתהום. פופוביץ' עבר מהלך-מהלך, שחקן-שחקן, וידא שכל אחד מקבל את מנת רגשות האשמה המדויקת כדי לא לשבור את רוחו, אלא למלא אותו ברצון להוכיח. אחר כך הוא גם דיבר קצת פרקטיקה, ושטח את משנתו המקצועית לעונה הקרובה: מעט דיבורים, הרבה מעשים, ועוד יותר מסירות. זה היה השלב האחרון במטמורפוזה של הכדורסל של סן אנטוניו. זה החל בשנות ה-90 המאוחרות עם הגנה רצחנית והתקפה מפוהקת והסתיים ב-2014 עם מופת של אסתטיות ויעילות בשני צדי המגרש. ככל שהעונה התקדמה האצילו דאנקן, מאנו ופארקר הוותיקים סמכויות לצעירים, והדביקו אותם ברוח הספרסית של אליפויות עושים יחד, או לא עושים בכלל.
אז כולם מסרו, וכולם שמרו, וכשהגיע הגמר מול אותה מיאמי, סן אנטוניו הגיעה לשיאה. היא קלעה 120.8 נקודות פר 100 פוזשנים - הכי הרבה עד אז בתולדות הגמרים - ועשתה זאת בזכות הנעת כדור מושלמת. בסך הכל, מסרו הספרס 472 (!) מסירות יותר ממיאמי בסדרה, ובמשחקים 3-5 הם מסרו 157 פעמים בממוצע (!) יותר מההיט. על פניו - ובזה תומכות גם סטטיסטיקות מהעבר - מספר מסירות גבוה עלול לבטא הרגלים של התקפה לא יעילה - אבל במקרה הזה המסירה הייתה רק אקט סמלי. סן אנטוניו הייתה הכי ביחד שאפשר, השיתוף והקבוצתיות היו מושלמים, ולזה גם ללברון, וייד ובוש לא הייתה שום תשובה.
1:4 לספרס, 1:5 לפופוביץ' בסדרות גמר, וניצחון גדול לחובבי האסתטיקה הענף.
פופוביץ', דאנקן, מאנו ופארקר נתנו הצדקה נצחית לכינוי השמיש מדי "ווינרים". מהקיץ המאתגר ועד הדובדבן שבסוף העונה, הם המחישו איך נראית ווינריות בתצורתה המקורית. ואת זה גם אלף פרישות, טריידים ועזיבות לא ישנה.
