לראשונה בקריירה, אולי לראשונה בחיים עצמם, אפשר היה לזהות מבעד לחזות העולצת של שאקיל אוניל פחד. בלהיות הכי גדול, הכי דומיננטי, הכי מדובר, הכי ממגנט, טמונה תחושת כוח ממכרת, אבל גם מדרון חלקלק של נוירוטיות. ובמקרה של שאק, הפרדוקס התקיים בצורה מושלמת.
השנה היא 2000, והדיזל סיים זה עתה עונה עם ביצועים של פרארי. יש שיגידו שבזכות המספרים - 29.7 נקודות, 13.6 ריבאונדים, 3.8 אסיסטים, 3 חסימות - ובזכות העמידה בשילוש הקדוש שכל שחקן NBA מתחיל חולם עליו - אליפות, פרס MVP העונה ופרס MVP הגמר - זו העונה הגדולה והדומיננטית ביותר בכל הזמנים של שחקן בודד בליגה. במבחן העין הטענה הזאת נשמעת עוד פחות מופרכת: שאקיל רמס - תרתי משמע - כל מי שנקרה בדרכו, ורשם בטאבו את אזור הצבע על שמו. כשפגש את הקליפרס ביום הולדתו - סתם כך כי נחה עליו הרוח - רק נשף לכיוונם וסיים עם אחד הדאבל-דאבלים המפלצתיים אי פעם, 61 נקודות ו-23 ריבאונדים; כשנתקל בפייסרס הקשוחים בסדרת הגמר, עשה בהם כרצונו וסיים עם ממוצע הנקודות הגבוה אי פעם לסנטר בסדרת גמר. וכך הוא דילג ממגרש למגרש, ממשחק למשחק, בלתי עציר.
"אולי נהוג לחשוב ששאק לא מתקרב לקרסוליים של ג'ורדן, קארים, מג'יק או בירד, אבל בשיאו - כפי שנראה בעונה ההיא - הוא היה השחקן הכי דומיננטי שה-NBA ראתה. לא היה מעולם שחקן ששלט בליגה בצורה כל כך ברורה", נכתב ב"ספורטינג ניוז".
שאק קיבל את הפידבקים, הפנים אילו ציפיות חדשות הם טומנים בחובם, ויצא לקיץ עם החלטה מפוקפקת שבדיעבד תשנה לו את הקריירה: להעמיס על הגוף עוד כמה קילוגרמים טובים בחודשי הפגרה כדי להפוך יותר דומיננטי.
עוד בנושא
הקיץ בו דירק נוביצקי המציא את המלך הקטלני אי פעם
הקיץ ששינה את הקריירה של קובי בריאנט לנצח
הקיץ שהפך את מייקל ג'ורדן לשחקן הגדול בכל הזמנים
שאק הציג ב-NBA שתי גרסאות שונות לחלוטין: בשנים הראשונות בקריירה, ככוכב עולה באורלנדו, הוא היה בנוי לתלפיות, חסון, אתלטי ומהיר; לאחר מכן, עם ההצטרפות ללייקרס והמעבר למנעמיה של LA הכרס טפחה, האתלטיות נפגמה ונשארו בעיקר עוצמה פיזית חסרת תקדים וכישורי פוסט-אפ מרהיבים. דבר אחד נשאר עקבי אצל שאק כמעט לכל אורך הדרך: בקיץ, כשהליגה נכנסה לפגרה, הוא אחז בכדור רק לעתים רחוקות. את רוב הזמן הוא העדיף להקדיש למשפחה ולשואו ביזנס, שתפסו יותר ויותר נפח ככל שהשנים נקפו. מנהג הקבע היה בערך כזה: שאק מגיע למחנה האימונים לא בכושר משחק, נכנס בחזרה לעניינים עמוק אל תוך העונה הרגילה, ומגיע לשיאו בפלייאוף. גם בעונה הפנטסטית ב-1999/2000, במהלכה נראה שאק שלם ובשל לשלוט בליגה ביד רמה, הוא עדיין לא היה בכושר שיא. העלייה ההדרגתית במשקל נמשכה, רק שבמקום להוסיף עוד מסת שריר ולהתייצב על המשקל האידיאלי עבורו - 142 קילו, על פי תזונאים שבנו לו תוכנית עבודה וליוו אותו מקרוב - הוא התחיל לגדול לרוחב.
כשהסתיימה העונה המזהירה והקיץ עמד בפתח, זו כבר לא הייתה גרגרנות אלא החלטה מודעת לחלוטין. כל הסימנים הראו שהוא לא צריך לשנות כלום - לא גופנית, לא מנטלית, לא מקצועית - אבל שאק לא ידע שובע, תרתי משמע. הוא רצה להיות חזק יותר, עוצמתי יותר, דומיננטי יותר. וכן, גם גדול יותר. פיזית, כמובן.
וכך כתב היסטוריון ה-NBA צ'רלי רוזן: "מיד אחרי הזכייה באליפות הראשונה עם הלייקרס, שאק קיבל החלטה משתלמת בטווח המיידי, אבל הרת אסון בטווח הארוך. מכיוון שהרגיש שסנטרים מאסיביים כמו ארווידאס סאבוניס ולוק לונגלי מצליחים להזיז אותו מהצבע ולאתגר אותו במצבי פוסט-אפ, הוא הרגיש שהוא צריך להיות כבד יותר. בראש שלו, המשוואה הייתה - מאסה שווה כוח שווה דומיננטיות. לכן הוא הנחה את השף הפרטי שלו להגדיל את כמות הארוחות היומיות ולמלא אותן בבשר שומני ותפוחי אדמה. כעבור זמן קצר, השומנים התחילו להצטבר. משחקן עם שילוב קטלני של פיזיות עם אתלטיות ומהירות, הוא הפך לשחקן שמתבסס בעיקר על פיזיות".
סאבוניס ולונגלי כבר לא הצליחו להזיז את שאק מהצבע, אבל מצד שני, גם הוא בקושי זז בעצמו. כשהגיע מחנה האימונים לקראת פתיחת העונה, רק משקל שמשמש פרות ובקר יכול היה למדוד את ממדיו בצורה מדויקת. המחוג נעצר על 170 קילו, ושאק חייך בגאווה.
"התוכנית המקורית לקיץ ההוא הייתה בכלל לרדת במשקל בצורה קיצונית ולחזור למשקל המקורי שלי כשהייתי רוקי, כדי להפוך לריבאונדר המושלם", סיפר שאק בזמנו, "אבל אז חשבתי על זה קצת, והחלטתי שאני לא רוצה לחזור להיות מקלון. אני אוהב להיות גדול. אני שחקן ה-NFL הכי טוב ב-NBA. יש לי גוף של שחקן פוטבול. אנשים יכולים לרדת על המשקל שלי כמה שרק רוצים, אבל אני עושה מה שצריך כדי להיות דומיננטי". שאק סיפר ש"מאז שהגעתי ללייקרס כולם בליגה סימנו אותי ועשו הכל כדי להקשות עליי. אז נכנסתי לחדר הכושר, והתחלתי להרים משקולות. כולם תמכו בי ואמרו לי שאני לא צריך לרדת במשקל, רק להמשיך להתחזק. אף אחד לא היה מספיק גבר כדי לבוא ולומר לי 'שאק, אתה צריך לרדת במשקל'. אף אחד מעולם לא אמר לי דבר כזה. גם פיל ג'קסון כל הזמן אמר לי 'תהיה גדול יותר, תהיה חזק יותר'".
את חודשי הקיץ ניצל שאק עד תום כדי לעמוד ביעדים שהציב לעצמו. הוא אכל, הרים משקולות. ואכל. והרים משקולות. ושוב אכל. ובין לבין גם הגשים את משאלתה של אימו והשלים את חובותיו כדי לזכות בתואר אקדמי. הכל, חוץ מלדרוך על הפרקט.
מתחת לפני השטח, הוא ידע שאת מה שהוא לא משקיע באימונים אישיים, קובי בריאנט משקיע בשביל שניהם. כפליים. "אני מודה, הרשיתי לעצמי להיות יותר נינוח כשידעתי שיש לצידי את קובי, אחד שיגיע לעונה הכי מוכן שרק אפשר", אמר בראיון המשותף האחרון של שניהם ב-TNT. "לא הגעתי מוכן למחנה האימונים ואמרתי לעצמי, 'אני לא צריך להיות מוכן לטים דאנקן. אהיה מוכן כשאחליט שאהיה מוכן'. בזכות קובי, יכולתי להיות רגוע בקיץ".
כשהעונה התחילה, שאק היה עוצמתי אפילו יותר משהיה שמן. לוק לונגלי, שהדיר שינה מעיניו והיה מהגורמים הבולטים לאקסטרים מייקאובר שעשה, העיד ש"בשלב הזה שאק היה כל כך חזק, שלהזיז אותו מהצבע היה חסר סיכוי בערך כמו לנסות להזיז מכונת משקאות באמצעות המותניים". אבל במקביל לחזות המאיימת, שאק נראה גם קצת יותר פגיע. בשלב ראשון שיגעון הגדלות של שאק - בראש ובגוף - לא פגע כהוא זה בדומיננטיות האדירה שלו, אבל כן כרסם במעמדו. ביג-מן בכיר ועלום שם צוטט אז כאומר ל-ESPN ש"שאק יותר מדי משתדל להיראות לא אנושי, כמו סופרמן. יש לו קעקוע של סופרמן. יש לו את הלוגו של סופרמן על המכונית, ועוד לוגו של סופרמן רקום על הבגדים. אני חושב שהוא קיבל החלטה מודעת להפוך לרחב וכבד יותר כדי להיות חזק כמו סופרמן. הוא רוצה שכולם יברחו ממנו באזור הצבע. אבל אנחנו כבר הענקנו לו כינוי אחר. אנחנו קוראים לו 'השמן'".
את הדומיננטיות האדירה של שאק בשנות השיא בלייקרס יהיה קשה לשחזר, במיוחד בעידן שמבליט שחקנים מזן אחר לגמרי, אבל עד היום מסתובבים בארצות הברית לא מעט מאמנים, פרשנים, שחקנים ואוהדים שמשוכנעים שאלמלא ההחלטה הגורלית ההיא בקיץ 2000, שאקיל היה מותיר חותם הרבה יותר משמעותי על דפי ההיסטוריה של ה-NBA. פיל ג'קסון אמר לימים ש"אם שאק היה דואג לעצמו ולמשקל שלו, הוא בקלות היה יכול להפוך לכדורסלן הגדול בכל הזמנים".
אם רק היה שומר על משקל סביר ומתחזק את גופו כמו בימי אורלנדו, היה מאריך את הקריירה ושומר על דומיננטיות לפרק זמן ארוך יותר. המשקל העודף גרם לפציעות, לירידה באתלטיות ובמהירות, ובדיעבד בעיקר התנקם בו.
"שאק ייזכר כאחד השחקנים הדומיננטיים ביותר בתולדות הNBA, אבל גם בתור אחד הפספוסים הגדולים אי פעם", כתב צ'רלי רוזן. "הוא היה יכול לחלוף בקלות על פני קארים עבדול ג'באר ולהפוך לסנטר הגדול בהיסטוריה, אם רק היה מפגין קצת יותר שליטה עצמית ואיפוק כשהיו סכין ומזלג בסביבה".
