1. כל דיון על קבוצת ספורט שנבנתה מחדש וטרם עלתה על הפרקט למשחק אחד, מקביל לחיזוי העתיד באמצעות דיון עם מיסטיקנית או פגישה עם אורי גלר. כל כך הרבה דברים יכולים לקרות בדינמיקה של עונה ארוכה, מפציעות, דרך ריבים בחדר ההלבשה ועד שינויים בסגל ופיטורי מאמן. בעונה שעברה, למשל, חזיתי גדולות ונצורות להפועל ירושלים, והתרסקתי על הפרצוף יחד עם הקבוצה. למרות זאת, אני חוזר למקום הפשע.
בבניית הסגל של ירושלים העונה, בעיקר בחלק הזר שלו, אפשר להבחין במגמה ברורה של הסקת מסקנות וניסיון לשנות כיוון. ראשית, קונספציית הגאנרים הנמוכים, ג'רלס ודייסון, התפרקה סופית. ירושלים של העונה תהיה קבוצה סולידית יותר וגם גדולה יותר, בעיקר בעמדות 1-3. יש כאן רכז טבעי ודומיננטי, ג'ייקובן בראון; קלעי אמיתי בעמדה מספר 2, ג'יימס פלדיין; ושני פורוורדים בעמדה מספר 3, כריס ג'ונסון ודשון באטלר, שיכולים לזלוג במקרה הצורך גם לעמדה מספר 4.
עוד בנושא
ריצ'רד האוול במשא ומתן מתקדם עם מלאגה הספרדית
ג'ו לואל-אקול חתם בירושלים, הלפרין סירב להצעה מאשדוד
ירושלים הודיעה על החתמת דאשון באטלר: "חיזוק משמעותי"
ניתן לזהות קווי דמיון מסוימים, אולי מקריים, לבוסטון סלטיקס של העונה האחרונה - 4 שחקנים שנעים בין 1.90 מ' (בראון בנעלי מרקוס סמארט) ל-2 מ' (ג'ונסון ובאטלר בנעלי ג'יילן בראון וג'ייסון טייטום), שמתאימים לעידן החילופים האוטומטיים בהגנה ומספקים גיוון וריווח בהתקפה. אחרי עונה של חיכוכים אישיים ושחרורים סיטוניים, ניכר גם שירושלים שמה דגש על שחקנים עם אישיות טיפה פחות הרסנית מזו של אוסטין דיי למשל. המנהיגות של בראון ומסע ההתאוששות המרשים של באטלר מהפציעה המחרידה שלו בפיינל פור המכללות מבטיחים מעט יותר אמינות בקטגוריית האופי.
סימני השאלה מתחילים בפנים ובסגל הישראלי. מרחב המחיה של שחקני הפנים שהוחתמו עד כה - ג'וש אוונס, טיישון תומאס (אם יישאר), אלכס צ'וברביץ' ולואל ג'ו אקוויל (אם לא יושאל) - הוא אזור הצבע. שלושתם מספרי 5, 4.5 במקרה הטוב, ויתקשו לשחק ביחד בלי שהרחבה תיסתם. פירוש הדבר שהאפשרויות של עודד קטש בעמדה מספר 4 הן באטלר הנמוך יחסית וליאור אליהו, עם בעיות הקליעה והמסירה הידועות שלו. הגיוון של ריצ'רד האוול עלול להיות חסר בגזרה הזאת.
למרות זאת, זה היה קיץ ענייני ורציני של ירושלים, פרט להחתמה אחת: זו של תמיר בלאט. הרכז שהגיע מחולון הוא באמת שחקן לא רע, אבל לא ברור למה לבזבז עליו כסף ומסים של ישראלי כשלרשותך עומדים בר טימור ויוגב אוחיון. בלאט מזוהה עם קטש, הן בגלל העבר בעתודה והן בשל ההיכרות למקורב למאמן ואיש חברת "שחקן אמיתי", עידן אבשלום. ייתכן שהמאמן בטוח שבלאט ישדרג את ירושלים משמעותית, ולטובתו, כדאי שלא טעה. כי סימן השאלה הגדול ביותר בסגל הזה הוא בעמדת המאמן, שלא הצליח מעולם במועדון עם קהל ותקשורת לוחצים, למרות הדימוי בענף כאיש הכריזמטי עם הבייגלה על הראש. לקטש יש קבוצה טובה, שהכשל המבני הגדול ביותר שלה הוא מעשה ידיו. במילים אחרות, אין לו תירוצים. כישלון שלו העונה עלול להיות האחרון שלו בקבוצה גדולה.
2. יש שלושה סוגים של בעלי קבוצות בספורט הישראלי: כאלה שנכנסים לעסק כי הדבר בוער בעצמותיהם, ובכוונתם להתמיד, להשקיע ולהישאר במועדון למשך שנים ארוכות. אפשר לבקר ארוכות את יעקב שחר או דיוויד פדרמן, אבל קשה להתווכח על הלהט ואהדתם לקבוצה שבבעלותם. עדיין מוקדם לקבוע אם גם אלונה ברקת נמנית על הזן הזה, אבל היא בכיוון הנכון.
הסוג השני, ולמרבה הצער הנפוץ יותר, הוא של בעלים שמצטרפים לתקופה קצרה, כדי להתפרסם, לעשות יחסי ציבור לחברות שלהם או לעצמם, ואז בורחים כשההוצאות מכבידות, כשהאוהדים והתקשורת מקשים או סתם כשהם משתעממים. העיר ירושלים, בכדורגל ובכדורסל, היא למרבה הצער מגנט לדמויות מעין אלו, מגד זאבי, דרך ארקדי גאידמק ועד, להבדיל, אורי אלון - אוהד אמיתי של הפועל ירושלים אבל גם אדם שבחשבון אחרון קם והלך כשהבין שחלום היורוליג לא יוגשם. למועדון האקסקלוסיבי של הסוג השלישי משתייך אדם אחד, אלי טביב, אבל חבל לבזבז עליו מילים.
כשסוקרים את פועלו העסקי של משה חוגג, הבעלים החדש של בית"ר ירושלים, לא קשה להבין לאיזה סוג בעלים הוא משתייך: הוא מצטיין במיזמים קצרי מועד, שקוסמים לתקשורת ולעיתונאים בשל גימיק מסוים (שירות ההודעות "yo") או משקיע מפורסם (לאו מסי), אבל הסיכוי שישרדו לאורך זמן או שטמונה בהם בשורה טכנולוגית קלוש. איכשהו, בין סטרטאפ קצר מועד כזה או אחר, חוגג הצליח להתעשר. כל הכבוד לו, באמת. רק שבניית מועדון ספורט לאורך זמן דורשת אורך רוח ועיסוק במהות שחורגת מיחצנות: בחירת המאמן הנכון, המנהל הנכון, למידה מטעויות ותהליך שיכול להימשך שנים ארוכות, כפי שברקת למדה על בשרה. דוברות מוצלחת היא חלק שולי בעניין. האם חוגג בנוי לכך? ייתכן, אבל ההיסטוריה שלו אינה מבשרת טובות.
