1. "עברנו כל כך הרבה העונה, ובשביל הרגעים האלה אני חי", אמר ג'יימס פלדין בהתרגשות בחדר ההלבשה באולם פיוניר. "היינו חייבים לזכות בתואר הזה", הוסיף אלוף סרביה הטרי, תוך שהוא מתיז בקבוקי מים לעבר המאמן מילנקו טופיץ'. "יש לי כאן חוזה, אז נתראה בעונה הבאה!", הכריז ובוודאי לא שיער שזה יהיה משפט הפרידה שלו מהכוכב האדום בלגרד.
קיץ מנומנם למדי עבר על הפועל ירושלים עד לפני יומיים. מסע הרכש היה די אנמי ושקט, ואת הכותרות המפוצצות ניפקה הקבוצה דווקא בהיבטים השליליים: עזיבתו של אורי אלון, ההכרזה הנמהרת על אמארה סטודמאייר שהוכחשה ונמחקה, והשימוש בחומרים אסורים שבו נתפסו ריצ'רד האוול (שעזב) וטיישון תומאס (שהצטרף). ואז הגיע פלדין. ואז גם הצטרף דאשון באטלר. ופתאום נראה שיש קבוצה בארנה.
שמו של הגארד הדומיניקני עלה לראשונה והוצע לאדומים כבר לפני מספר שבועות. הם לא ניתקו את הטלפון, אבל בעצמם התקשו להאמין שזה יקרה. בשבוע שעבר נכנסה שיחה נוספת. ההצעה הוגשה, אחר כך שופרה מעט ביחס לתוכנית המקורית, טיוטת החוזה נשלחה והוחזרה חתומה, ואפילו סוגיית הפיצוי לקבוצתו הקודמת נפתרה בצורה פשוטה יותר משאפשר היה לשער מלכתחילה.
פלדין מגיע לירושלים בגיל 30, עם ותק של 87 הופעות ביורוליג בשלוש העונות האחרונות (יותר ממספר המשחקים שאיתו הגיעו קרטיס ג'רלס וטרנס קינזי, לדוגמה), והחתמתו היא מה שאהבו לכנות בעבר "הצהרת כוונות" מצידם של הירושלמים; מסוג הצעדים שביצע המועדון בעידן אלון.
אחרי שנתיים בפנאתינייקוס ועונה נוספת בכוכב האדום, קשה לומר שהקריירה של הגארד הולכת, מתקדמת ומשתדרגת. פלדין הפך לשחקן לגיטימי במפעל הבכיר באירופה, אבל לא לאחד שיכול להפוך לכוכב ולמנהיג. בעונה החולפת העמיד 11.6 נקודות למשחק והיה הקלע השני בטיבו בקבוצה, עם תצוגות תכלית של 30 ו-26 נקודות נגד ולנסיה, 29 נגד אנאדולו אפס ו-21 נגד פאו, אולם התקשה לייצר את העקביות והיציבות שצופו ממנו. במחצית מהמשחקים הוא נתקע על נתון חד ספרתי בטור הנקודות. המאמן החדש שנחת הקיץ בבלגרד, מילאן טומיץ', מכיר היטב את הדומיניקני כיריב מהימים שבהם שימש כעוזר המאמן באולימפיאקוס, והחליט שאינו מעוניין בו.
עכשיו, מקווים בירושלים ומקווה פלדין עצמו, הוא לוקח צעד לאחור כדי לנחות במקום שיתאים לו ולשחק במסגרות שבהן הוא אמור להתבלט ולככב; את אותה יציבות שהתקשה לייצר נגד ההגנות האינטנסיביות ביורוליג, יהיה לו קל יותר לספק בליגת האלופות של פיב"א. לא, האדומים לא "גנבו" שחקן שבכלל אמור להילחם על מקום בקצפת של היבשת. לו היה מוחתם כגארד מוביל במכבי תל אביב, ספק אם היה זוכה לסופרלטיבים שקיבל ויקבל כאן. ההבדלים ביעדים, במטרות, בעומס וביריבות עצומים. אבל אם כבר משתמשים בקלישאות הלקוחות מהעבר, אז הנה עוד אחת: חובת ההוכחה עליו.
עוד בנושא
הפועל ירושלים הודיעה על החתמתו של דאשון באטלר
ג'יימס פלדין חתם בהפועל ירושלים: "בא לעזור לזכות בתארים"
2. ירושלים, בגירסתה החדשה והרזה יחסית, פעלה הקיץ בראש ובראשונה כדי להעלים את נקודות התורפה שריסקו אותה ברגעי האמת בעונה שעברה. מבין 147 קבוצות בעשר הליגות החזקות באירופה (ראו תרשים) רק שתיים היו גרועות ממנה באחוזים מהעונשין - ותודה רבה לך, עירוני נס ציונה; אז היא הנחיתה ארבעה זרים בעמדות הגארד והפורוורד, שכולם נעו אשתקד בין 77 ל-86 אחוזים מהקו.
ומה עם השלשות? אחת הסיבות המרכזיות לכישלונם של האדומים בעונה החולפת ביורוקאפ נבעה מהיעדר האיום מחוץ לקשת. מקרב 24 הקבוצות במפעל, הייתה רק אחת שזרקה פחות מהם והיו רק שתיים שקלעו פחות מהם מהטווח הזה. העונה, בכל רגע נתון, אמורים להיות לעודד קטש לפחות שלושה שחקנים שיאיימו על הסל. פלדין יהיה ראש החץ, אבל לא יהיה לבד; גם באטלר, ג'ייקובן בראון, כריס ג'ונסון ותמיר בלאט נוהגים לפלרטט עם שתי שלשות למשחק ב-40 אחוזי דיוק. ביחד הם צברו 9.7 שלשות בקבוצותיהם השונות אשתקד, יותר מאשר ירושלים כולה יחד (8.6).
הצבתו של פלדין כקלע המוביל של ירושלים בעונה הקרובה לא תיתפס כהימור פרוע בעליל, אבל שחקן המפתח האמיתי בקבוצה יהיה בכלל ג'ונסון. הוא אמור להפוך לגירסה האלמונית והמשופרת של קינזי, שעל כתפיו תוטל המשימה לקשר בין הקו האחורי המשופע לבין הקו הקדמי האפרורי משהו.
3. אל מול פקק התנועה שנוצר בקו הרכזים, בעיקר לאחר הגעתו של בלאט ולאור העובדה שבר טימור ויוגב אוחיון יישארו, לא היה לקטש צורך בקומבו גארד תואם קרטיס ג'רלס (או קיילין לוקאס) שיצטרך את הכדור בידיו; קלעי טהור כמו פלדין הוא בדיוק השחקן שחסר לו. זה עדיין לא אומר שהסגל שנבנה בירושלים מאוזן או נטול נקודות תורפה. רחוק מכך. הוא ידרוש מהמאמן יצירתיות, טשטוש עמדות ולעיתים גם מתיחת איברים.
למעשה, בתוך סגל אחד יהיו שתי קבוצות שונות. תוכנית הפיצול, גירסת המציאות: ירושלים א' כוללת נכון לעכשיו מצבת זרים מגוונת מאוד, שתורכב משחקנים שמסוגלים לשחק ביותר מעמדה אחת ורובם יודעים לקלוע וגם לשמור (בראון בעמדות 2-1, פלדין ב-2 ולעיתים ב-3, ג'ונסון ב-3 וגם ב-2 וב-4, באטלר ב-4 וב-3, אואנס ב-5 וב-4), כשעדיין נותר לראות מה יעלה בגורלם של סטודמאייר ותומאס - או מי שיבוא/יבואו במקומם.
ירושלים ב' סובלת ממגבלות בסגל הישראלי. לטימור ולאוחיון אין יותר מדי סיבות לאופטימיות בנוגע לדקות המשחק שלהם, בעיקר בזירה האירופית, כשמנגד הופכים ליאור אליהו ואלכס צ'וברביץ' (כן, גם צ'וברביץ') לשחקנים משמעותיים בליגת העל. הם יהיו המקומיים היחידים שיש לאדומים להציע בקו הקדמי, וזו עלולה להיות בעיה בחוק הרוסי; חולשה שלהם תחייב את קטש להעלות בדקות לא מעטות שני גארדים ישראלים, ולהוציא את העוקץ מהטריו המאיים בדמותם של בראון-פלדין-ג'ונסון.
אז הנה פלאשבק מהעבר: ב-2017 היה לירושלים טריו זר דומה ברמתו בקו האחורי בדמותם של ג'רום דייסון, ג'רלס וקינזי, שהצעיד אותה לחצי גמר היורוקאפ, אבל הקבוצה דישדשה בליגת העל כי לא הייתה יכולה להשתמש בשלושתם יחד. לשם כך היא הנחיתה בשלהי העונה את האוול, שפתח את הסכר, התיר את הפלונטר והביא לה אליפות. עכשיו, בלי האוול, היא עלולה להיתקל בבעיה דומה.
4. החלטתם של אייל חומסקי וגיא הראל לעבור לליגת האלופות נתפסה מלכתחילה כצעד של הנמכת ציפיות, התאמת יעדים ואפילו סוג של ויתור על פנטזיית היורוליג. היו שניסו לייחס למהלך הזה מחאה נגד מדיניות השריונים של ג'ורדי ברתומאו (די נו), אבל ברמה הפרקטית היה בו לא מעט היגיון: הליכה של צעד אחד לאחור יכולה להתברר כמוצדקת ונכונה, כי ביום שאחרי אלון תזדקק ירושלים להצלחה מיידית כדי להרגיע את הרוחות ולשדר שהמועדון ימשיך להתנהל בצורה דומה כבעבר. ואם האדומים נכשלו כבר בשלבים המוקדמים ביורוקאפ ברוב העונות האחרונות, אז המשימה הזו תהפוך קשה עוד יותר כעת. על פניו, קל יותר להגיע רחוק בצ'מפיונס ליג.
בפועל, את א.א.ק אתונה פגשה ירושלים לפני שנתיים ביורוקאפ. את נימבורק היא הדיחה לפני שלוש שנים במוקדמות היורוליג (והודחה על ידה מהיורוקאפ לפני חמש שנים). את באמברג לא יצא לה לפגוש, בעיקר בגלל העובדה שמדובר בקבוצה שהופיעה בשבע משמונה העונות האחרונות ביורוליג. שלושתן ישחקו מולה כבר בשלב הראשון של ליגת האלופות.