לאחרונה מתפתח תהליך תודעתי חשוב בעולם הספורט שכולל התחשבות ברגישותם של ספורטאים. אם בעבר נהוג היה לחשוב שספורטאי הוא אדם חסון רגשית כמו שהוא חסון פיזית, שהוא אדם עם כוחות על ומנטליות מפלדה, שלמעשה חייו נוחים וקלים וכל שנדרש ממנו זה לקום בצהריים, להגיע לאימון ולשחק במשחק האהוב עליו - הרי שבשנים האחרונות ברור לכל שהתמונה הרבה יותר מורכבת. יותר ויותר סיפורים עולים על ספורטאים שסובלים מדיכאונות והתקפי חרדה, שחקנים מפורסמים שמהצד נראו מלאי ביטחון וקלי דעת חשפו את הקשיים והמורכבות, וכיום המוסכמה היא שמדובר במשרה מלחיצה, סוחטת רגשית, שעלולה לסדוק את נפשם העדינה של צעירים וצעירות שנמצאים תחת ביקורת ציבורית אכזרית ונבחנים בשידור חי לעיני המצלמות.
ועם זאת, בואו. לא צריך לזלזל בקשיים שעוברים על כוכבי הספורט, אבל גם לא צריך להגזים. אין טעם להפוך אותם למסכנים. על רובם לא צריך לרחם. רובם צעירים, עשירים, בריאים ונהנתנים. זה לא שהם קורבנות של תעשייה אפלה, אלימה ונצלנית. הרוב המוחלט של בני האדם חווה חיים קשים יותר משל פרננדו טורס. רבים וטובים מתמודדים עם נסיבות חיים מאתגרות לא פחות משל בוגי קאזינס. יש משרות קשות יותר משל איתי שכטר, תובעניות יותר משל מריה שראפובה, ולכל אורך ההיסטוריה האנושית מיליארדי אנשים הרוויחו הרבה פחות מליאור אליהו על עבודה הרבה יותר קשה.
עוד בנושא
הטרייד שהסעיר את הליגה: קוואי לאונרד בטורונטו, דמאר דרוזן בסן אנטוניו
"כמו סכין בגב": תגובות סוערות ב-NBA על שחרור דרוזן מטורונטו
ורק לברון יצא מופסד: על ההיבט המקצועי לטרייד המסקרן
מי שקרא השבוע את המתקפה שנעשתה בארה"ב על הטרייד של קוואי לאונרד ודמאר דרוזן עשוי לחשוב שמדובר בחטיפה של ילדים הודים לתנאי עבדות, ולא בטרייד בין קבוצות NBA במסגרת ליגה מקצוענית שמגלגלת מיליארדי דולרים בשנה. "תקעו לו סכין בגב", אמר לו וויליאמס על הדרך שבה טורונטו התנהלה עם דרוזן, ולרגע עוד ניתן לחשוב שהקבוצה זנחה אותו לאנחות אחרי שנפצע והותירה אותו חסר בית, ולא למעשה העבירה אותו לקבוצה אחרת (עם מאמן לא רע וסיכויי הצלחה סבירים), לעיר אחרת בארה"ב, שאין ספק שגם בה יגור בדירה מפוארת ובתנאים שרק אנשים שמרוויחים עשרות מיליוני דולרים לשנה יכולים להרשות לעצמם. ניתן להניח שגם לאימונים בסן אנטוניו הוא יגיע ברכב ספורט יוקרתי, גם בסן אנטוניו ספק אם יבדוק את המחירים בתפריט בטרם יזמין מנה עיקרית במסעדה, ובאופן כללי ישמור על תלוש המשכורת המכובד שלו, שעומד על 27.7 מיליון דולר לעונה, כלומר 76 אלף דולר ליום. אולי זה יישמע דמגוגי, אבל שמענו בחיים על סכינים בגב אכזריים יותר.
ואולי, רק כדי לשמור על פרופורציות בחיים, רק כדי לראות את הדברים בפרספקטיבה הנכונה, כדאי לדרוזן ה"נבגד", האיש שמתלונן שהכל ביזנס בעולם קר ואכזר, להיזכר בתשובה הקטנה שנתן במהלך הפלייאוף האחרון המאמן החדש שלו גרג פופוביץ', כשנשאל האם הוא עדיין מצליח למצוא במקצוע שלו הנאה. "אתה רציני?", שאל פופוביץ' את העיתונאי, "זו העבודה הכי קלה שיכולה להיות. טסתי לפה במטוס פרטי, ולא שילמתי על זה. היה שם אוכל בחינם, נחתנו והביאו אותי למלון 'ארבע העונות', ולא שילמתי על זה אגורה. הלכתי למשחק NBA, ישבתי בשורה הראשונה, ראיתי משחק פלייאוף, לא שילמתי על הכרטיס. אחרי זה הלכתי למסעדות, אכלתי ארוחת ערב, ובבוקר קיבלתי ארוחת בוקר". האם זו ציפייה מוגזמת שבנסיבות חיים אלו, דמאר דרוזן יצליח להתאושש מהמהלומה, ולמרות הכל ימשיך להצטיין בכדורסל? האם קוואי לאונרד נשלח כמו עבד למחנה עבודה בסיביר, או שמא על "קורבן הביזנס" כולה נכפה לשחק בקבוצת כדורסל בעיר נהדרת במשך שנה אחת בלבד, שאחריה יהיה שחקן חופשי ויחתום איפה שבא לו תמורת חוזה מקסימום?
בנוסף, כדאי לבחון מיהם המתלוננים על היעדר הנאמנות. מיהם המאשימים, מיהם הרוטנים והגוערים שמלינים על המשחק האהוב שאיבד את התמימות. קווין דוראנט, למשל, אמר בעבר ש"אנשים צועקים נאמנות, אבל לא מצפים את זה מהאנשים שכותבים את הצ'קים", אולי כדי למרק את המצפון שלו על אחד המעברים הכי שנויים במחלוקת בתולדות הליגה, שלאוהדים רבים נראה מהלך הרבה יותר בוגדני ממה שעשתה איזשהי הנהלה אי פעם. השבוע אייזיאה תומאס שוב הזכיר איך בוסטון "זרקה" אותו אחרי ששיחק במדיה בזמן שעבר טרגדיה אישית, בניסיון להמחיש את האכזריות של ההנהלות - אבל אייזיאה לא הזכיר איך בעבר, לפני הקיץ שבו עמד להיות שחקן חופשי, הוא אמר על הנהלת הסלטיקס ש"כדאי שתכין את הברינקס", המשאיות המשוריינות שמעבירות את הכסף, בעוד אמירה וולגרית, די אופיינית, שהבהירה שהוא מצפה לחוזה שמן, עם רמיזה שיעזוב ללא היסוס אם לא יקבל כזה.
המציאות התעוותה לחלוטין. אחת לכמה שנים מתגלה ב-NBA שחקן "צדיק" שמוותר על כמה מיליונים מהמשכורת כדי לפנות מקום בתקרת השכר כדי לצרף שחקן איכותי לסגל, וכולם נדהמים: שומו שמים, יש פה מיליונר שכבר כמה שנים מרוויח מיליונים על גבי מיליונים, שהוא וילדיו ונכדיו מסודרים לדורי דורות, אבל עכשיו הוא ויתר על קצת כסף, לעונה אחת, וכולם צריכים להביע את הערכתם ותדהמתם כלפי האיש שעשה את הלא ייאמן והקריב קצת מעצמו כדי לשפר את הסיכויים של קבוצתו לנצח (מה שכמובן לא פוגם בהסכם החסות הפרטי שלו, אולי אפילו משפר אותו לאור התדמית ששודרגה, והוא ימשיך להרוויח מיליוני דולרים רק על לנעול נעליים עם סמל כזה ולא אחר).
ובכלל, כמה שחקנים יש בליגה כמו דרוזן, שהיו נאמנים לקבוצה אחת ולא עברו מחוזה לחוזה ברגע שיכלו? לא מוזר ששחקנים מתלוננים על מעמדם כ"סחורה", כשלמעשה הם אלה שלרוב נהנים מיתרונות השוק החופשי ומוכרים את עצמם לכל המרבה במחיר? במה התעסקו השחקנים בשנים האחרונות, אם לא בכסף? על מה איימו בשביתה, אם לא על ניסיון להגדיל את תקרת השכר ואת נתח המשכורות שלהם? האם אי פעם מחו נגד משהו שלא קשור בשכר שלהם? האם מחו נגד מחירי החולצות או מחירי הכרטיסים, כמה מהם יצאו בפומבית נגד הטנקינג, כמה מהם הביעו כאב כן על הניכור והריחוק שמרגישים כלפיהם אוהדים רבים?
בסופו של דבר, נראה שמה שעומד מאחורי הכעס של השחקנים זה רק רגשי הנחיתות מול הבעלים. אומנם מסאי אוג'ירי, נשיא טורונטו והאיש ש"בגד" בדרוזן, הוא בכלל ממוצא ניגרי, אבל הוא עדיין חלק משם הקוד "ההנהלות", הבעלים, החליפות. זה נראה כמו ההמשך של איבה ומתח טבעיים כלפי בעלי ההון, כשהספורטאים, שמגיעים משכונות קשות ומרקע חברתי כלכלי קשה, מתקשים להשלים עם העובדה שכמה מיליארדרים גורפים עליהם רווחים עצומים ומנהלים להם את החיים. וכמו תמיד, מי שנותר באמצע הוא הצופה. האוהד, שבדיוק כמו בחלון ההעברות בכדורגל, רק מחכה שהקיץ ייגמר וכולם כבר יחזרו למגרשים. כדי שנראה אותם משחקים ונשכח מכל המסחרה. כדי שנשלם מהמשכורת הקטנה והעלובה שלנו לליג פאס כדי לראות כדורסל מעולם אחר, ואולי לרגע נמלמל, "וואלה הם גדולים, אבל החיים שלהם לא קלים".