השבועיים האחרונים היו רכבת הרים מסחררת, שבסוף המסלול שלה חזרנו אל מציאות מוכרת מאוד. אחרי הכל, אלה שוב גולדן סטייט וקליבלנד בגמר. שתיהן חזרו מפיגור 3:2 בגמר האיזורי, שתיהן ניצחו משחק 7 בחוץ לאחר פיגור דו ספרתי. הניסיון המצטבר במעמדים גדולים בא לידי ביטוי ברגעים האלה, הכישרון הקולקטיבי של הווריירס והאישי של לברון ג'יימס עשה את ההבדל. שתיהן הוכיחו שיש הבדל בין להקשות עליהן לבין להדיח אותן, שהן לא נופלות כל כך מהר.
ולשתיהן לא ממש הגיע להיות בגמר השנה. קליבלנד עברה בקושי שתי יריבות מוגבלות מאוד מבחינה התקפית, כאשר השנייה שיחקה ללא שני הסקוררים המובילים שלה. גולדן סטייט נעזרה מאוד בפציעה של כריס פול כדי להפוך מחדש סדרה מול יריבה שהסתכלה לה בלבן של העיניים וראתה שם פחד. ליוסטון בלי פול פשוט לא היו מספיק כלים כדי להחזיק מעמד משחקים שלמים, השחקנים של מייק ד'אנטוני נתנו הכל בהתחלה וקרסו ככל שהמשחק התקדם, גם במשחק 6 וגם במשחק 7.
המחצית הראשונה של גולדן סטייט הלילה הייתה מחצית שלא ראויה לקבוצה כל כך טובה ומנוסה במעמד כזה. זו הייתה קריסה מנטלית לכל דבר. הם איבדו במחצית הזאת 10 כדורים, אפשרו 11 ריבאונד התקפה, קלעו 3 מ-8 מהעונשין, לא הבינו אחד את השני בהגנה, פספסו לגמרי את התזמון כמעט בכל מהלך בהתקפה. בפעם הראשונה שנהיה קשה באמת בעידן דוראנט, גולדן סטייט איבדה עשתונות. חוסר עקביות הוא חלק מה-DNA של הקבוצה הזאת, הלילה זה כבר נראה יותר מזה. במחצית ניתן היה לתהות האם יש לה את הכוחות המנטליים להתאושש גם הפעם, האם יש לה עוד רבע שלישי גדול בקנה. העובדה שהיה לה לא משנה את התחושה שהותירה המחצית הראשונה הזו, ביחד עם משחקים 4 ו-5 בסדרה, התחושה שגולדן סטייט פגיעה מאוד במצבי לחץ.
עוד בנושא
גולדן סטייט ניצחה ביוסטון 92:101 במשחק 7 ועלתה לגמר ה-NBA
לברון שוב מחכה בגמר: "לא ספרו אותנו, אבל עשיתי סוויץ' בראש"
אסף רביץ על המשחק שהמחיש במה לברון שונה מאגדות אחרות
לערוץ הטלגרם של וואלה! ספורט
האחראי המרכזי על הסוויץ' המנטלי של גולדן סטייט הוא סטף קרי, ששוב כיכב ברבע השלישי ובכלל התברר כשחקן המפתח בסדרה הזאת. לכל שחקן יש דרך משלו להופיע לרגעים חשובים, אצל סטף התחושה היא שהוא מצליח להתעלם מגודל הרגע ופשוט ליהנות כמו שהוא רגיל. בהמשך אתייחס לאופן בו הוא כן לקח על עצמו אחריות והנהיג את הקבוצה, אבל בכל הקשור לתצוגה ההתקפית של הרבע השלישי ההישג שלו היה ביכולת להיראות כאילו הוא נמצא במשחק עונה רגילה בנובמבר. העובדה שפתאום ריאן אנדרסון שיחק לכמה דקות עזרה לתחושה הזאת, איתו יוסטון לא הייתה יכולה לייצר את האינטנסיביות ההגנתית הרגילה שלה. היכולת של סטף אפשרה לדוראנט לצבור כוחות (כולל מנוחה חשובה בתחילת הרבע האחרון) ולמצוא את עצמו מחדש ברבע הרביעי אחרי הרבה מאוד זמן שהוא לא תפקד.
אני מניח שנשמע בימים הקרובים לא מעט ביקורת על חוסר היכולת של ג'יימס הארדן להשתלט על משחק כזה, על כך שהוא כיכב רק במחציות ראשונות ובכלל על סדרה מאוד לא עקבית עם אחוזי קליעה נמוכים בהרבה משחקים. זה לא יהיה הוגן. המעמסה שהוא לקח על עצמו בסדרה, בטח בשני המשחקים האחרונים, הייתה עצומה. חלק מהטקטיקה של גולדן סטייט הייתה להכריח אותו לעבוד בבידודים כל הזמן כדי לעייף אותו וזה עבד. הארדן עשה בפלייאוף הזה התקדמות עצומה ביחס לשנים קודמות והייתה לו סדרה של סופרסטאר לגיטימי, אבל יש רק שחקן אחד בליגה שמסוגל להשתלט על משחקים לבד באופן עקבי בלי לקרוס פיזית ומנטלית. המסקנה משני המשחקים האחרונים היא שהארדן הוא לא לברון ג'יימס. הוא יחיה עם זה.
ליוסטון יהיו הרבה תלונות על השיפוט הלילה, ובעצם בשני המשחקים האחרונים. התלונות הן לא על שריקות שגולדן סטייט קיבלה (היא הגיעה לקו העונשין 14 פעמים הלילה, 8 פחות מיוסטון) אלא על שריקות שיוסטון לא קיבלה, בעיקר עבירות שלא נשרקו על הארדן. אני חושב שבנקודה הזו התדמית שהארדן פיתח לאורך השנים והאופן בו הוא מחפש מגע ומוכר אותו פעלו נגדו גם במצבים בהם הגיעה לו שריקה. לא שחסרים בליגה פלופרים מקצועיים, כולל בין השחקנים הבכירים ביותר, אבל הארדן נוטה להגזים, בעיקר בתגובות הגופניות אחרי עלייה לשלשה עם שומר צמוד, וכנראה גם לעצבן את השופטים שמרגישים שמנסים לעבוד עליהם.
מתחת לרדאר
אחד המוטיבים המעניינים במשחק היה הקרב על הריבאונד. מייק ד'אנטוני החליט להמר על ריבאונד התקפה, בדרך כלל מתכון להתאבדות נגד הווריירס שאוהבים לרוץ ולחגוג אחרי החטאות. הוא שלח את קלינט קאפלה ופי ג'יי טאקר ללכת בכל הכוח על הריבאונד, בין היתר תוך ניצול מיס-מאצ'ים אחרי חילופים. זה הוביל לחגיגת ריבאונד ההתקפה של הרוקטס במחצית הראשונה. קאפלה וטאקר הופיעו בגדול למשחק 7 עם שילוב בין קשיחות ליעילות, יוסטון יכולה להרגיש שהיא הרוויחה בפלייאוף הזה שני שחקנים שניתן לצאת איתם למלחמה.
יכול להיות שרגע המפנה המנטלי במשחק הגיע כדקה לסיום הרבע השני. אחרי החטאת שלשה של הארדן, קרי הגיע מרחוק ולקח ריבאונד הגנה קשה. זה היה הריבאונד השני שלו כל המשחק והרגע בו הוא הבין שזו דרך מרכזית בה הוא יכול לשנות את המשחק הזה. ברבע השלישי בלבד היו לסטף שישה ריבאונדים בהגנה, הוא סיים את המשחק עם תשעה, הכי הרבה יחד עם דריימונד גרין. זו לא הפעם הראשונה שסטף משפיע על משחקים חשובים דרך הריבאונד, כאשר לא מעט מהריבאונדים שלו הם ריבאונדים קשים אחרי החטאות ארוכות, את הגמר של השנה שעברה הוא סיים עם ממוצע של 8 ריבאונדים למשחק. הריבאונדים שלו חשובים במיוחד כי הוא מיד דוחף קדימה, מהתקפות שאחרי הריבאונדים שלו הלילה גולדן סטייט קלעה 15 נקודות (פלוס שתי החטאות עונשין), רובן תוך שניות ספורות. האופן בו סטף שינה את מטוטלת הריבאונד השפיע על המהפך לא פחות מהגורמים הבולטים יותר.
נתון המשחק
27 ההחטאות הרצופות של יוסטון מהשלוש, כמובן. הנתון הזה מצטרף לתצוגת הקליעה האיומה של בוסטון וקליבלנד אתמול כדי לתת את ההתנגדות החשובה והמעניינת ביותר לקונספט ההסתמכות על השלשות עד כה: הרבה יותר קשה לבנות עליהן במשחקים מכריעים. באופן כללי, אחוזי שלשות נוטים לרדת ככל שהמשחק מתקדם ושחקנים מתעייפים. משחקי 7 הם מעצם הגדרתם משחקים שמגיעים בשלב בו שתי קבוצות מותשות ורוב השחקנים כבר נתנו הכל בשני הצדדים, בטח בגמרים איזוריים בהם למשך חמישה משחקים רצופים יש הפסקה של יום אחד בלבד. משחקי 7 הם גם עולם אחר בכל הקשור ללחץ המנטלי, קשה במיוחד לרוב השחקנים לשמור על הריכוז המקסימלי שמאפשר זריקה טובה מבחוץ. באופן קבוע במשחקים האלה האחוזים צונחים, כולל של זריקות טובות. האחוזים האיומים מחוץ לקשת של שלוש מקבוצות השלשות הטובות בליגה בשני משחקי 7 האלה הם לא חריגה סטטיסטית מקרית, זה סימן שאלה לגבי הקונספציה.
מי יוצאי הדופן בנקודה הזו? הפיור שוטרס, השחקנים שתנועת הקליעה היא הטבע השני שלהם. לגולדן סטייט הנוכחית אין הרבה קלעי שלשות, אבל יש לה את שני הקלעים הטהורים הטובים אי פעם. היתרון שלהם בא לידי ביטוי בדיוק במשחקים מהסוג הזה. צריך את הכישרון הטבעי של קליי תומפסון כדי לקלוע 9 ו-11 שלשות במשחקי 6, רובן במחציות השניות בהן רוב השחקנים האחרים בקושי מצליחים להתארגן לזריקה. צריך את הכישרון הטבעי של סטף קרי כדי לקלוע 7 שלשות בשני משחקי 7 שונים. זאת סיבה מספר 34 למה כל כך קשה לנצח את גולדן סטייט בסדרה של הטוב משבע.
לקראת הגמר
לעומת הגמרים האיזוריים, הלו"ז של הגמר הרבה יותר מרווח. רק משחק אחד (הרביעי) ייערך לאחר יום אחד של מנוחה, כל השאר יהיו במרווח של יומיים. היום הנוסף מאוד חשוב וייתן תחושה של פחות מלחמת התשה ויותר משחק כדורסל. יש לזה חלק בכך שבגמר הקודם היו לשתי הקבוצות כוחות לתצוגות התקפיות נהדרות. זה חשוב במיוחד עבור לברון ג'יימס, ששיחק כבר 100 משחקים העונה ומתח את קצה גבול היכולת של עצמו, הוא מקבל יום אחד יותר של מנוחה לפני המשחק הראשון. אבל בתמונה הגדולה זה יתרון לקבוצה המוכשרת יותר, ולא ממש צריך להסביר במי מדובר.
קליבלנד שדרגה מאוד את ההגנה לאורך הפלייאוף, אבל זה היה מול קבוצות התקפה מוגבלות. יהיו לה השנה קצת יותר כלים הגנתיים להקשות על הווריירס, בעיקר ג'ורג' היל וג'ף גרין שבנוי פיזית טוב להתמודד עם דוראנט, אבל בלי קיירי אירווינג יהיו חסרים לה כלים התקפיים להישאר בסביבה. גולדן סטייט הייתה פייבוריטית גם בשלושת המפגשים הקודמים בין השלוש, והפעם היא פייבוריטית ברורה יותר מתמיד.
לוח הזמנים המלא של הגמר
משחק 1: 31 במאי, בין חמישי לשישי (4:00)
משחק 2: 3 ביוני, בין ראשון לשני (3:00)
משחק 3: 6 ביוני, בין רביעי לחמישי (4:00)
משחק 4: 8 ביוני, בין שישי לשבת (4:00)
משחק 5 (אם יהיה צורך): 11 ביוני, בין שני לשלישי (4:00)
משחק 6 (אם יהיה צורך) - 14 ביוני, בין חמישי לשישי (4:00)
משחק 7 (אם יהיה צורך) - 17 ביוני, בין ראשון לשני (3:00)